פרישות (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרישות משמעותה הִמנעות מענייני העולם הזה, התנזרות מהנאות, או נזירות חלקית עד מלאה.

משמעותו של המונח והמושג, ובכלל זה דרגת החומרה של הפרישות, וכן ההתייחסות אל משמעויותיו השונות, תוארו בהגות היהודית לדורותיה.

בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי פנחס בן יאיר ראה בפרישות אמצעי בדוק עבור האדם להגיע למדרגה רוחנית גבוהה. וכך נכתב בברייתא הנודעת בתלמוד הבבלי:

"אמר ר' פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים".

מסכת עבודה זרה דף כ' עמ' ב'.

בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרישות היא נושא מרכזי בספרו של רבי בחיי בן יוסף אבן פקודה חובות הלבבות; הוא מגדיר את הפרישות:

"וגדר הפרישות בלשון סתם - חסימת תאוַת הנפש והמנע מן הדבר הנפרשׁ ממנו, עם היכֹלת עליו והזדמנותו לעִלה המחיֶבֶת זה, ונאמר: הפורש - מי שיכול והניח. והעלה המחיבת חסימת תאות הנפש מתחלקת לשני חלקים: אחד מהם כולל האדם והרבה מבעלי חיים, והשני מיֻחד באנשי התורה".[1]

ודן בסיבות לפרישות, תועליותיה וגדריה, אך מזהיר:

"ואין תקנת העולם שיהיו כל אנשיו נוהגים בפרישות, כי זה מביא לעזיבת ישובו של עולם", דהיינו, הפרישות מונעת במידה רבה, את התפתחות התרבות האנושית, ומעכבת היבטים בחיי היחיד והציבור ושיכלולם.[2]

רבי יהודה הלוי כתב בספרו הכוזרי על הפרישות מענייני העולם לגמרי, כלומר הנזירות, כתנאי לדבקות בענייני הרוח בדתות המונותיאסטיות; למשל, על נוהג "הפרישות מן הנשים והזִמון לשמוע דברי האלהים".[3]; אך הלוי טען כי אין זו דרך היהדות בדרך כלל, ובשיח המוצג בספרו שם בפי נציג היהדות את המילים:

"אמר החבר: ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות, אך בדרך השוה ולתת לכל כֹח מכוחות הנפש והגוף - חלקו בצדק מבלי רבוי (הפרזה)".[4]

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "מסילת ישרים" הציג הרמח"ל את הפרישות כשלב בדרך שיטתית אשר עולה אל השראת שכינה על האדם, על פי הברייתא במסכת עבודה זרה.

במפנה המאות ה-18 - ה-19, נקראו "פרושים" תלמידי הגר"א שעלו לארץ ישראל, אף כי לא נהגו פרישות דרך-ארץ במובן חז"ל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב קלצקין, הערך: פרישות, אוצר המונחים הפילוסופיים, א-ד, ברלין: הוצאת אשכול, תרפ"ח.
  • עירית אמינוף, מרים בין פרישות לנבואה, דימוי, 20, תשס"ב, עמ' 84-89 ‬
  • דב שוורץ, פרישות קיצונית וסגפנות במשנתו של חוג פרשני הכוזרי בפרובאנס בראשית המאה הט"ו, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, י"א, תשנ"ג, עמ' 79-99 ‬
  • ישראל לוין, הבריחה מן העולם אל האלהים : הגות פסימית ורעיונות פרישות בשירה העברית בספרד בימה"ב (על רקע השירה הערבית), על שירה וסיפורת, מחקרים בספרות העברית, (עורך: צבי מלאכי) תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, בית הספר למדעי היהדות, תשל"ז, עמ' 184-149.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בחיי אבן-פקודה, חובות הלבבות, שער הפרישות, א.
  2. ^ בחיי אבן-פקודה, חובות הלבבות, שער הפרישות, א.
  3. ^ יהודה הלוי, הכוזרי, א, פ"ז
  4. ^ יהודה הלוי, הכוזרי, ב, נ