הכוזרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
ספר הכוזרי, שער מהדורת ורשה 1880
עטיפת ספר הכוזרי בתרגומו של יהודה אבן שמואל, בהוצאת דביר

ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה (ערבית: كتاب الحجة والدليل في نصر الدين الذليل, כִּתָּאבּ אלחַגׇ'ה ואלדׇּלִיל פִי נַצְר אלדִּין אלדַ'לִיל)[1] הידוע כספר הכוזרי, הוא חיבורו הפילוסופי של רבי יהודה הלוי (ריה"ל), שנכתב בשנת 1139 בערבית יהודית. בתרגומו העברי של יהודה אבן תיבון, התרגום העברי הראשון של הספר, כונה "ספר הכוזרי" וכך רכש את שמו המפורסם. הספר כתוב בצורת שיחה בין מלך הכוזרים וחכם יהודי על יסודות היהדות. סיפור גיורם מרצון של הכוזרים כמה דורות קודם לכן, משמש את המחבר כרקע ובסיס לדמות מלך כוזר. ספר הכוזרי נחשב אחד מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית בפרט, ושל מחשבת ישראל בכלל.

כתיבת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במכתב של רבי יהודה הלוי לידידו חלפון בן נתנאל, שנמצא בגניזת קהיר, מספר ריה"ל שבעקבות שאלות שנשלחו אליו על ידי פילוסוף קראי מהחלק הנוצרי של ספרד הוא כתב את ספר הכוזרי. במכתב מכנה ריה"ל את הספר "דבר פעוט" ובעקבות זאת מסיק שלמה דב גויטיין שהגרסה הראשונית של הספר הייתה קצרה בהרבה מגירסתו הסופית. גויטיין מצביע על מוטיבים בספר שתואמים את סיפור כתיבתו:

  • ההתייחסות הארוכה לאמונת הקראים
  • ביסוס האמונה על המסורת העוברת מדור לדור, נקודה שאינה נמצאת אצל הקראים

במכתב מביע ריה"ל חוסר שביעות רצון מהספר, אך מסכים להראותו לידידו חלפון. פרופ' דוד צבי בנעט ופרופ' שלמה פינס ייחסו את חוסר שביעות הרצון לכך שארבעת החלקים הראשונים של הספר הלכו בדרך המקובלת של התקופה של נאו-אפלטוניות, בעוד הספר אינו נותן מענה לאריסטוטליות שנהייתה פופולרית בתקופתו. לטענתם, החלק החמישי של הספר נותן מענה לעניין זה והוא נכתב יותר מאוחר בלחץ חבריו של ריה"ל שעודדו אותו לסיים את הספר[2].

תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר, המורכב מחמישה חלקים הנקראים מאמרים, מתאר את עיקרי אמונת היהדות ומגן עליהם, בתקופה בה היהדות נמצאת בין הפטיש הנוצרי ובין הסדן המוסלמי, ובמתקפה הן מצד הפילוסופיה והן מצד הקראות. הספר עושה שימוש חיצוני-מסגרתי במתודולוגיה האפלטונית של הדיאלוג, עם פרשנות מעט שונה למושג דיאלוג, ומבחינה פנימית-תפיסתית מרבה ריה"ל לעשות שימוש בתפיסות האריסטוטליות, על אף התנגדותו העקרונית אליהן, לטובת המחשת הרעיונות אותם הוא מציג.

בדרך של דיאלוגים בין מלך הכוזרים שמחפש לו דת חדשה, לבין החכם היהודי (רבי יצחק אלמנגרי, בעברית: המנגרי, או כפי שספרים מאוחרים יותר שמצטטים אותו מעתיקים רבי יצחק הסנגרי, המכונה "החבר", שיש המייחסים לו את יסודו של ספר הכוזרי) שמתאר לו את היהדות, מראה ריה"ל בנין שלם של אמונה יהודית שאיננה מתבססת על לוגיקה פילוסופית קרה, אלא על התגלות נבואית היסטורית, שאיננה סותרת את החשיבה הרציונלית, ואסור לה שתסתור אותה. באמצעות שאלותיו וחקירותיו של מלך כוזר, מתעמת ריה"ל עם דתות, אמונות ודעות פילוסופיות שונות, ומציג את עמדת היהדות בנושאים אלו, על פי תפיסתו. בניגוד לספרים פילוסופיים תאורטיים, ספר זה תוסס וחי, ומאתגר את הקורא להמשיך לקרוא בו בשל צורניותו, סגנונו ותוכנו. בספר ניכרת ידיעתו העמוקה של ריה"ל במכמני היהדות, השכלתו הפילוסופית הרחבה, כמו גם הבנתו המדעית ומקצועו (רופא).

הספר פותח בחלומו של מלך כוזר, בו הוא רואה מלאך המודיע לו: "כוונתך רצויה, אך המעשה אינו רצוי". חלום זה חוזר אליו מספר פעמים. מכיוון שהמלך מקיים את דת הכוזרים בשלמותה, הוא מבין שיצטרך לחפש את המעשה הרצוי במקומות אחרים. תחילה הוא נפגש עם הפילוסוף. מלך כוזר מסכים עם דבריו ההגיוניים והעקביים של הפילוסוף אך הם סותרים את דברי החלום, שכן המלך מחפש את המעשה הרצוי ואילו הפילוסוף טוען שהאל אינו בעל רצון ואינו משגיח על בני האדם. מבין הדתות האחרות, מקדים המלך את המפגש עם הנוצרי. תשובות הנצרות אינן מתיישבות על ליבו, שכן הן אינן תלויות בהגיון וחכמה, וראויות למי שהתחנך על פיהן מילדותו או חזה בעיניו באותם אותות. במפגשו עם החכם המוסלמי הוא לא מקבל את האפשרות לקיום דת אוניברסלית הכתובה בשפה לאומית. בלית ברירה, ובראותו שהדתות הגדולות יונקות ממנה, הוא בוחן את היהדות – "הדת הבזויה" – ונפגש עם החבר היהודי. הוא מוצא טעם בדבריו ומרבה לחקור ולשאול אותו שאלות. בעקבות כך המלך וכל עמו מתגיירים. המלך ממשיך לדון עם החבר אף לאחר גיורו.

הערכת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה הפך כבר בתחילת דרכו להיות לאבן דרך חשובה של ההגות היהודית לדורותיה, והיה נפוץ אצל הוגי דעות רבים, ואף במסגרת הלימוד המסורתי. כך, למשל, באגרת לרמב"ם מרבי יהונתן וחכמי לוניל, המכילה בקשה שישלח אליהם את ספר מורה נבוכים, ואגב הבקשה מתוארים הספרים שבהם עסקו בסדר לימודם. בין הספרים – לצד חובות הלבבות, האמונות והדעות, מבחר פנינים ואחרים – מופיע גם ספר הכוזרי[3]. בדומה, בתגובה לכתב החרם של הרשב"א ובית דינו על לימוד חכמות חיצוניות מתחת לגיל 25, כתב רבי ידעיה הבדרשי איגרת התנצלות, ובו נמנים ספרים שהדגישו את לימוד החכמות. בהקשר זה נכתב שם: "ורבי יהודה הלוי מתפאר בענייני החכמות בתהלותיו ופיוטיו הנפלאים, וממנו אצלנו עוד ספר הכוזר כפי מה שקבלנו, הפליג לחקור ולבאר בסתרי התורה והנבואות על צד הסכמת הדת והמושכל בכל כוחו, יותר מכל אשר היו לפניו"[4].

לעומת שאר ספרי ההשקפה שמאותה התקופה, שנמתחה עליהם ביקורת מחמת נטייתם לפילוסופיה, התקבל הספר באהדה רבה בקרב גדולי היהדות. לדוגמה, בפירושו של רבי יהודה מוסקאטו על ספר הכוזרי, מובא ציטוט מפרקי ר' ברכיאל (שהיו תחת ידו של מוסקאטו[5]), מקובל שחי במאה הארבע-עשרה: "דברי הרמב"ם קרובים אל האמת יותר מן השקר, דברי הרלב"ג קרובים אל השקר יותר מן האמת, ודברי ה"ר יהודה הלוי (נ.ב. הכוזרי) כולם אמת".[6]. רבי עזריה מן האדומים אמר שראוי לכל אדם ללמוד בספר ולצוות את דבריו לבניו לתלמידיו במליצת הפסוק "השמר פן תעזוב את הלוי"[7].
דברי הגאון מווילנה המחשיבים את לימוד הספר צוטטו בפי תלמידו, רבי ישראל משקלוב: "(הגר"א) היה אומר ללמוד ספר הכוזרי, שהוא קדוש וטהור, ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו"[8]. כאשר ייסד הרב קוק את ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, נתן שיעור בספר זה[9]. גם בנו, הרב צבי יהודה קוק הקנה חשיבות גדולה ללימוד הספר, והרבה לחזור על דברי הגאון מווילנא. בעקבותיו של הרצי"ה הלכו תלמידיו, שייסדו לימוד קבוע ושיטתי בספר הכוזרי בישיבותיהם. על כן, ספר זה תופס מקום מרכזי בלימודי האמונה והמחשבה הסדירים בישיבות הציוניות.

ראיה נוספת להתקבלותו של הספר היא העובדה שחוברו מספר ספרים בסגנון דומה. כך, הרב דוד ניטו חיבר ספר בסגנון דומה הנקרא מטה דן, ומכונה גם "הכוזרי השני", ובו טיעונים בעיקר נגד הקראים. בתחילת המאה ה-20, חיבר הרב יצחק ברויאר את ספר "הכוזרי החדש", ובו התייחס להשקפות ולשאלות מתקופתו.

הסופר ש"י איש הורוויץ כתב על ספר זה: ספר 'הכוזרי' אינו ספר במובן הרגיל. הוא יותר מספר. זוהי השתפכות נפש, אלה הם געגועים של אוהב בשעה שהוא מדבר על אהובתו. זוהי פואימה אלהית. שיר השירים של היהדות[10]. וכן נאמרו דברי הערכה של ביאליק: "ריה"ל היה החוקר הראשון שייסד את הרעיון הלאומי על היות התוכן הלאומי קשור בצורה הלאומית - הארץ, הלשון, המצוות, כך שלא יצויר זה בלא זה"[11].

טיעון הכוזרי, ההוכחה המפורסמת לאמיתות היהדות המבוססת על העדות ההיסטורית העוברת מדור לדור על מעמד הר סיני שבו נכחו, לפי המקרא, שישים ריבוא גברים מפורשת בכוזרי. דבר זה הביא חוקרי מחשבת ישראל לעשות שימוש נרחב בספר.

נכתבו לספר במשך השנים, ובעיקר במאה ה-20, כמה עיבודים לילדים ולנוער: הסופר היהודי-גרמני זליג שכנוביץ חיבר את הספר "בממלכת כוזר היהודית" (1920), שנכתב במקור בגרמנית, ותורגם לעברית ולאנגלית. כמו כן, יצא ספר בשם "הכוזרי מעובד לבני הנעורים" על ידי צבי פישמן בהוצאת פרסומי ישראל בליווי תמונות, וספר "הכוזרי" בעיבוד לילדים על ידי ד"ר ניצה דורי בהוצאת מכללת "שאנן".

סגנונו של הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע אופייני מתוך הספר מדגים את סגנונו של ריה"ל, ובו מתאר החבר את מעשיו של האדם האידאלי הוא החסיד:

(ב) אמר הכוזרי: תיאר נא לי אפוא, מה מעשי החסיד אצלכם:

(ג) אמר החבר: החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו. הנותן לכל יושביה את לחם חוקם, ומספק להם כל צורכם במידה נכונה, והוא נוהג בכולם בצדק. לא יעשוק איש מהם ולא יתן לאיש יותר ממנתו הראויה לו. כי על כן, הוא מוצא את כולם בשעה שהוא צריך להם, נישמעים לו, ממהרים להענות לקריאתו, עושים ככל אשר יצוום ונזהרים מכל אשר יאסור עליהם:

(ד) אמר הכוזרי: לחסיד שאלתיך, לא למושל:

(ה) אמר החבר: החסיד הוא הוא המושל. שהרי כל חושיו וכחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמו שנאמר "ומושל ברוחו מלוכד עיר", והוא האיש הראוי לשלוט כי אילו עמד בראש מדינה, היה נוהג בה בצדק, כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו. שכן הוא חוסם את הכוחות המתאוים ומונע אותם מעבור גבולם, לאחר שנתן להם חלקם, וסיפק להם כל מה שממלא חסרונם: מאכל במידה, ומשתה במשורה ורחיצה, וכל השייך לה כפי הצורך, וכן הוא חוסם את הכוחות הכעסניים השואפים להגלות שלטונו, לאחר שסיפקם ונתן להם חלקם בנצחנות, עד כמה שזו נחוצה לוויכוחים בחכמות או בדעות ולשם גערה באנשים רעים..."

ספר הכוזרי, מאמר שלישי, ב'-ה'

תרגומים ופירושים על הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער התרגום הלטיני של ספר הכוזרי, על ידי יוהאן בוקסטורף, 1660.

ספר הכוזרי, כמו ספרי הגות רבים בימי הביניים, נכתב במקור בערבית יהודית, ותורגם לעברית מספר פעמים. התרגום הראשון נעשה בידי יהודה אבן תיבון בשנת 1170, כ-30 שנה לאחר שנכתב[12] והיה התרגום הנפוץ במשך מאות שנים. תרגום נוסף נערך על ידי רבי יהודה בן קרניאל, בן דורו של רבי יהודה אבן תיבון, וממנו נותרו רק חלקים מעטים יחסית.
תרגום מודרני בן זמננו נעשה בידי יהודה אבן שמואל בשנת תשל"ג[13]. תרגומו של אבן שמואל התבסס בין היתר, על תרגומו של פרופסור דוד צבי בנעט, ונערך כ"תרגום פרשני"[14] - מה שהביא אותו לסטייה מסוימת מהמקור ובשינוי של סדרי הפרקים. תרגומו זכה לתפוצה רחבה.

קיימים מספר תרגומים נוספים מן השנים האחרונות:

  • תרגום נוסף המבוסס על תרגומו של אבן תיבון, יצא לאור על ידי ד"ר אברהם צפרוני[15].
  • הרב יוסף קאפח הוציא לאור בשנת תשנ"ז תרגום ובו בכל עמוד המקור הערבי למול תרגומו[16], ובהקדמתו לתרגום, מתח הרב קאפח ביקורת חריפה על עבודתו של אבן שמואל.
  • בשנת ה'תש"ע יצא לאור תרגומו של הרב יצחק שילת[17], המבוסס על כ"י אוקספורד, שהוא כתב היד הערבי היחיד השלם של הספר, וכן על פרגמנטים של כתבי יד אחרים; תרגום זה נכתב בסגנון עברית של תקופת ימי הביניים.
  • בשנת 2017 יצא לאור תרגומו של פרופ׳ מיכאל שורץ, שנפטר סמוך לאחר שסיים לתרגם את הספר.[18] התרגום ראה אור בהוצאה משותפת של אוניברסיטת בן-גוריון ומוסד ביאליק. בדומה לתרגומו של שורץ למורה נבוכים, גם תרגום זה בעברית מודרנית, והוא מלווה הערות וביבליוגרפיה מקיפה.

הספר תורגם גם לשפות זרות. בשנת ת"כ (1600) תורגם ספר הכוזרי ללטינית על ידי יוהאן בוקסטורף. במהדורה זו נוספו חליפות המכתבים בין רב חסדאי אבן שפרוט ליוסף מלך הכוזרים מתוך הספר "קול מבשר" של רבי יצחק בן אברהם עקריש. בשנת תכ"ג (1603) יצא לאור התרגום הספרדי של רבי יעקב אבן דנה באמשטרדם. בין התרגומים המפורסמים לספר, נמצא גם תרגומו של הרב שרל תואתי לצרפתית, המלווה בפירושים, מקורות והפניות אשר אינם קיימים בגרסאות השונות בעברית.

פירושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהמפרשים הקדמונים לספר הכוזרי הוא פירוש "חשק שלמה" מאת רבי שלמה בן יהודה מלוניל, שנכתב בשלהי המאה ה-14[19]. פירושו ראה אור בעריכת דב שוורץ בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן. פירושים נוספים נכתבו על ידי בני דורו, כ"בית יעקב" לרבי יעקב פריצול וכן פירושו של רבי נתנאל בן נחמיה כספי "עדות לישראל".
במהדורות רבות[דרושה הבהרה] של הספר בתרגומו של תיבון הוצמד לטקסט פירושו של רבי יהודה מוסקטו עליו, "קול יהודה", שנדפס לראשונה בשנת שנ"ד (1599) והוא הפירוש הראשון לספר הכוזרי שעלה על מכבש הדפוס. בפירוש זה נעשה גם ניסיון להשוות גרסאות ולתקן טעויות בנוסח. הוא מוסיף הערות על הכוזרי מדברי התלמוד והראשונים. חשיבתו הליברלית יחסית ניכרת מדי פעם בפירושו. הוא אינו נמנע מלמתוח גם ביקורת קשה על מחבר הכוזרי כאשר זה מביע את דעתו המפורסמת כאילו אין גר יכול לזכות בנבואה. "בלתי השאיר לו שריד כמעט להימצא שם אפילו גר אחד עולה אל מדרגת נבואה לאיזו סיבה שתהיה ואם רבה, על כן חוששני לו מחטאת הנטייה מדעת חז"ל".
בשנת נדפס גם פירוש "אוצר נחמד" מאת רבי ישראל זמושץ, מחבר הפירוש "טוב הלבנון" על חובות הלבבות. לעומת הקודמים, פירושו על פי רוב תמציתי ומתמקד בפירוש המילים ויש בו מעט משא ומתן רעיוני.
פירוש נוסף נכתב על ידי ר' גדליה ברֶכֶּר וכונה בפשטות "פירוש חדש".

בעת החדשה זכה ספר הכוזרי לעדנה ונוספו לו פירושים חדשים. בעקבות הרב קוק מצאו גם הוגים דתיים לאומיים עניין רב בספר וכתבו עליו פירושים - הרב דוד כהן (הנזיר) (בעריכת דב שוורץ), הרב שלמה אבינר והרב אורי שרקי. הרב מרדכי נויגרשל כתב עליו ביאור בשם "מדרכי הלב היהודי", הרב מרדכי גניזי חיבר ספר בשם "הכוזרי המפורש", שבו מול עמוד בתרגום של אבן תיבון יש עמוד של הסבר תמציתי. פרופ' שלום רוזנברג כתב ספר אלגורי על "הכוזרי השני"

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "ספר הכוזר", דפוס ראשון (שונצינו, רס"ו-1506).
  • פרופ' יהודה אבן שמואל, מבוא בתוך הכוזרי המתורגם שלו, ירושלים, תשל"ג.
  • הרב אורי שרקי, "שיעורים בספר הכוזרי, מאמרים א-ה", בעריכת צוריאל גביזון, שני כרכים, הוצאת עמותת אורים, 2011.
  • פרופ' אליעזר שביד, הפילוסופים הגדולים שלנו, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002, עמ' 107-157.
  • מיכה גודמן, חלומו של הכוזרי, הוצאת דביר, תשע"ג 2012.
  • הרב מרדכי נויגרשל, ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי – עם ביאור 'מדרכי הלב היהודי', א-ב, ירושלים: הוצאת יהדות מזווית שונה, 2003.
  • הרב שלמה אבינר, הכוזרי עם פירוש הרב שלמה אבינר, א-ד, הוצאת ספריית חוה.
  • פרופ' שלום רוזנברג, בעקבות הכוזרי, ירושלים: הוצאת ספרית מעלה, תשנ"א - 1991.
  • הרב מרדכי גניזי, הכוזרי המפורש, הוצאת המחבר, 1969.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהדורות:

מאמרים ושיעורים:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך בתרגום רבי יהודה אבן תיבון בעריכת ד"ר א. צפרוני; הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, תשל"א.
    בתרגום הרב יוסף קאפח: ספר המענה והראיה לדת המושפלת (ערבית: كتاب الرد والدليل في الدين الذليل, כִּתָּאבּ אלרַד ואלדׇּלִיל פִי אלדִּין אלדַ'לִִיל).
  2. ^ Shelomo Dov Goitein, The Biography Of Rabbi Judah Ha-Levi in the Light of the Cairo Geniza Documents, Proceedings of the American Acadamy for Jewish Research, Vol. 28 (1959), pp 41-56, pages 47-48
  3. ^ אגרות הרמב"ם ב, עמ' תקיא, הוצאת שילת
  4. ^ שו"ת הרשב"א, חלק א, תיח.
  5. ^ רבי חיים מיכל, אור החיים, פרנקפורט מיין, תרנ"א, מס' 644 אות א, עמ' 298.
  6. ^ רבי יהודה מוסקאטו, ספר הכוזרי עם פירוש קול יהודה, וילנה, תרס"ה, פתיחה, סוף אות ג, עמ' 12.
  7. ^ מאור עיניים, פרק לו. מובא בפתיחה לפירוש רבי גדליה ברכר לספר הכוזרי
  8. ^ תוספת למעשה רב סימן טו
  9. ^ מאמרי הראיה ב, עמ' 485
  10. ^ עמ' 149 במאמרו "ר' יהודה הלוי", בתוך: הנ"ל, מאין ולאין? קובץ מאמרים בענייני היהודים והיהדות, ברלין: אחיספר, תרע"ד, עמ' 123–180.
  11. ^ חיים נחמן ביאליק, דברים שבעל פה, הוצאת דביר, תרצ"ה-1935, ספר ב, עמ' קסו.
  12. ^ ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, באתר "דעת"
  13. ^ ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, תרגום מנוקד ומפוסק ומלווה מראה מקומות והערות עם מבואות ומפתחות מאת יהודה אבן שמואל, הוצאת דביר, תשל"ג.
  14. ^ ספר הכוזרי בתרגום אבן שמואל, בהקדמה לתרגום.
  15. ^ בשלוש מהדורות:
    • ד"ר אברהם צפרוני (ציפרינוביץ), ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי הספרדי, הוצאת תושיה, ורשה תרע"א.
    • ד"ר אברהם צפרוני (ציפרינוביץ), ספר הכוזרי, עם פירוש "קול יהודה" לרבי יהודה מוסקאטו, ועם פירוש "אוצר נחמד" לרבי ישראל הלוי מזמושץ, ורשה תר"צ.
    • רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, בהעתקתו של רבי יהודה אבן תיבון; נערך עם פירוש, הערות ומפתחות על ידי ד"ר א. צפרוני; הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, תשל"א.
  16. ^ הרב יוסף קאפח, ספר הכוזרי לרבנו יהודה הלוי זצ"ל, מקור ערבי (בתעתיק עברי) לצד תרגום, מכון משנת הרמב"ם, קריית אונו, תשנ"ז.
  17. ^ ר' יהודה הלוי, ספר הכוזרי, תרגום: יצחק שילת, שילת, ה'תש"ע
  18. ^ ד"ר מיכאל שוורץ, ספר כוזרי לר' יהודה הלוי, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 2017.
  19. ^ פירוש קדמון על ספר הכוזרי, מבוא, עמ' 7.