השיר עוסק בבן שהלך ולא חזר, בעוד אמו יושבת ומחכה לו. היא משתוקקת שיחזור בחזרה כפי שהבטיח לה, כואבת, בודדה ולמרות הזמן הרב שחלף, היא מתקשה להאמין שלא ישוב מן המתים ("את פרי גנך את תבקשי", "עודך זוכרת ולא מאמינה").
השיר נכתב בשנת 1989 בעקבות פגישה של היוצר יוני רועה עם חבר ילדות שלו במסעדה בנתניה. החבר הסב את תשומת לבו לאשה שעברה לידם, עליזה, אמו של חן ברוד[1], חברו של רועה מבית הספר היסודי, ששירת כלוחם ומפקד בחטיבת גולני ולאחר מכן עבר לפקד על מחלקה בגדוד "צבר" של גבעתי, ונהרג בתאונה מבצעית על יד גדר המערכת בצפון ב-24 באוקטובר 1985. לדבריו, "פשוט לא זיהיתי אותה בהתחלה. השיער שלה האפיר והמבט בעיניה שיקף את העצב הגדול שהיא חשה"[2]. באותו רגע קם ונסע לביתו, התיישב ליד הפסנתר והשיר יצא במכה אחת.
בשיר הוכנסו הרמזים מקראיים. הביטוי "פרי גנך" ("את פרי גנך את תבקשי") מאזכר את שיר השירים ד טז: "הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיאכַל פְּרִי מְגָדָיו" (על פי רבי יוסי, הפסוק מדבר על הקרבת קורבנות: הגן זהו אוהל מועד, ופרי מגדיו הם הקרבנות למזבח[3]). המילה "תוגה" ("בדומיה עוטפת התוגה, ובליבך נותרה המשאלה") נלקחה בספר משלי יא: "בֵּן חָכָם, יְשַׂמַּח-אָב; וּבֵן כְּסִיל, תּוּגַת אִמּוֹ".
את השיר ביצעה במקור אביבה אבידן באלבומה "יהיה בסדר". רועה, שעבד איתה על האלבום, אמר לה שיש לו שיר שמאוד יקר ללבו, סיפר לה על מהותו, והבהיר לה כי הוא מוכן לתת לה אותו רק בתנאי שהביצוע שלה ירגש אותו עד דמעות, ואם לא - השיר לא יהיה שלה. היא אכן עמדה במשימה, והשיר נכנס לאלבום. באחת מהופעותיה ביקש ממנה הזמר אלי לוזון לשיר איתה את "פרי גנך". הדואט המוצלח הוביל את השניים לאולפן ההקלטה, והפך לביצוע המוכר ביותר של השיר. ביצועים נוספים היו של רועה עצמו, שימי תבורי ולהקת סינרגיה. לחן השיר משלב, על פי מבקר המוזיקה יוסי חרסונסקי, בין מזרח ומערב: "יוני רועה... יצר שיר עממי בסינתזה מופלאה בין מזרח למערב בלי שזה יישמע קלישאה-מניירה של זמר מזרחי מכל סוג. שיר שנכנס ללא ספק למדור הקלאסיקה של השיר הישראלי"[4].