צינה דיזנגוף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צינה דיזנגוף, שנות ה-20 של המאה ה-20
צינה ומאיר דיזנגוף
קברם של צינה ומאיר דיזנגוף בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב

צינה חיה (ברנר) דיזנגוף (1872, תרל"ב, ז'יטומיר23 בפברואר 1930, תל אביב) הייתה ממייסדי תל אביב ורעייתו של ראש העיר הראשון שלה, מאיר דיזנגוף.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צינה חיה ברנר נולדה וגדלה בעיר ז'יטומיר שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום אוקראינה). אביה, שלמה ברנר, היה רב. כנערה הכירה צינה את מאיר דיזנגוף, כאשר שירת במסגרת הצבא הרוסי כעורך עיתון צבאי בעיר. ב-1893 נסעו בני הזוג לאלכסנדריה שבמצרים, שם נישאו. לאחר מכן הם עלו לארץ ישראל והתגוררו ליד מפעל בקבוקי הזכוכית בטנטורה, שאותו הקים מאיר בשליחות הברון רוטשילד. בתקופה זו חלתה צינה בקדחת במהלך הריונהּ, ובהוראת רופאיה היא נסעה לפריז, שם נולדה בתה אך נפטרה בגיל חודשיים. מאז נותרו בני הזוג ללא ילדים.

ב-1894 נכשל מפעל הזכוכית בטנטורה, ובני הזוג עזבו לאודסה, שם הקים מאיר מפעל זכוכית והתרועע עם חברי חובבי ציון. ב-1904 ייסד מאיר את חברת "גאולה" לרכישת קרקעות בארץ, ועלה לארץ ישראל עם צינה. בני הזוג התיישבו ביפו. ב-1906 הצטרפו לקבוצת המשפחות שייסדה את שכונת "אחוזת בית", והקימו בשדרות רוטשילד 16 את ביתם (בית דיזנגוף). מאיר דיזנגוף שימש ראש הוועד של אחוזת בית, ראש "ועד ההגירה" בתקופת גירוש תל אביב במלחמת העולם הראשונה, ומ-1922 כיהן כראש העיר הראשון של תל אביב. צינה דיזנגוף עסקה לאורך השנים בהוראה, סיעוד ופעילות פילנטרופית. כן סייעה לבעלה בפעילות למען קידום העיר תל אביב, במיוחד בתחום הניקיון העירוני והחינוך.

ב-1930 נפטרה צינה דיזנגוף, ונקברה בבית הקברות טרומפלדור שבעיר בהלוויה רבת-משתתפים.[1] מאיר דיזנגוף החליט לתרום את ביתם המשותף להקמת מוזיאון תל אביב לאמנות לזכרהּ. במוזיאון הוצגו כ-240 יצירות אמנות שרכש מאיר בעצמו, וכן יצירות שתרמו אמנים רבים. דיזנגוף המשיך להתגורר בקומה העליונה בבית, עד מותו ב-1936. הוא נקבר לצד רעייתו.

במרכז רחוב דיזנגוף, הקרוי על שמו של מאיר דיזנגוף, נחנכה ב-1938 כיכר צינה דיזנגוף, על שמה, שהפכה לאחד מסמליה העיקריים של תל אביב. ב-1977, בצעד שנוי במחלוקת, נהרסו הכיכר והמזרקה, ותחתיהן נבנה מעבר עילי להולכי רגל, שבמרכזו הוצבה בשנת 1986 היצירה"מים ואש" - פסל קינטי מאת יעקב אגם. מאז עולה מדי פעם האפשרות להשיב את מצב הכיכר לקדמותו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לזכר צינה חיה דיזנגוף: נ"ע,‫ תל אביב: דפוס אמנות ארץ ישראל, תרצ"א. (מכיל תולדותיה מאת מאיר דיזנגוף עם מאמרי הספד ממחברים שונים.)
  • יעל נויבירט, הליידי של העיר הלבנה: צינה דיזנגוף: פרקי ביוגרפיה, תל אביב: עלי נבל, תשע"א 2011. ‬

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צינה דיזנגוף בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]