צרת הבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף צרת ערווה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

צרת ערווה (מכונה גם צרת הבת) היא כינוי להלכה יסודית בהלכות יבום, לפיה כאשר אשה נצרכת ליבום ועימה נופלת ליבום אשה נוספת של אותו בעל שמת (שהיה נשוי לשתי נשים) שהיא ערווה לגבי היבם (כלומר קרובת משפחה האסורה בנישואין עם היבם מהתורה מצד עצמה, כגון בתו של היבם), אזי גם האשה הראשונה שאינה אסורה לבם מצד עצמה אסורה להתייבם לו מכח האשה השנייה, וכן היא מותרת מיד להנשא לזר ללא צורך בחליצה, אם אין יבמים נוספים.

הכינוי "צרת הבת" לסוגיה נוצר שכן נוהג מסורתי של נישואי אחיינית לדוד יצר מקרה שכיח של הזדקקות לסוגיה בסיטואציה מאוד מסוימת. אם בת נצרכה לכאורה ליבום מאביה, אחי הבעל הנפטר, ונפטרת מצורך זה כיוון שהיא ערווה על אביה, מתעוררת השאלה כיצד יש להתיר את נישואיה של צרתה של הבת, הלא היא האישה האחרת של הבעל (שהוא גם דודה של הבת) אשר נפטר.

במשנה מובאת מחלוקת יסודית בין בית שמאי ובית הלל לגבי תוקפה של הלכה זו, כאשר בית שמאי מתירים לצרת הערווה להתייבם וכן מחייבים אותה בחליצה על מנת להנשא לאדם זר, בעוד בית הלל אוסרים עליה להתייבם ופוטרים אותה מחליצה. למחלוקת זו היו משמעויות חמורות לגבי ממזרות ואיסורי נישואים לכהן:

  • אם צרת הערווה מתייבמת כפי הוראת בית שמאי, ילדיה ממזרים לפי בית הלל עקב נישואי האב לאשת אח שלא במקום מצווה (כלומר שלא במקום בו יש היתר לייבום).
  • אם צרת הערווה מקבלת חליצה, לפי בית הלל מותר לה להנשא לכהן היות שלא היה צורך הלכתי בחליצה, בעוד לפי בית שמאי אסור לה להנשא לכהן, היות שכן היה צורך הלכתי בחליצה, ואשה שנחלצה אסורה בנישואין לכהן מדרבנן.

מימרא מפורסמת של רבי דוסא בן הרכינס בעניין צרת הבת הוא:

"...מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלשה דברים: ' צרת הבת אסורה..." (מסכת יבמות טז ע"א).

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הדין הוא מהפסוק "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערוותה עליה בחייה". חכמים מקישים את הפסוק בו נאמר "לצרור" בפרשת העריות, לפסוק האומר את דין היבום "יבמה יבוא עליה", ומכיוון שבשניהם נאמרה המילה "עליה", על פי כלל הגזירה שווה, נדרש כי הכוונה במילה "לצרור" היא לאסור צרת ערווה במקום יבום.

לפי דעתו של רבי יהודה הנשיא[1], הלימוד נלמד האות ה' המיותרת לכאורה במילה "ולקחה", הכתובה בפרשת יבום. מכיוון שהיה ניתן ליכתב בפסוק "ולקח" וכתוב "ולקחה", דורש רבי יהודה הנשיא שמותר לו ליקח את האשה ולייבמה דווקא אם הוא יכול ליקח ולייבם עם צרתה, אך במקרה שצרתה אסורה, גם היא אסורה עליו לייבמה.

גדר האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחלקו הראשונים בגדר איסור זה. יש שסוברים כי האיסור הוא כאשת אח שיש לה בנים, מכיוון שההיתר לאשת אח להנשא לבם - שהוא אח המת, הוא רק כאשר ישנה מצוות יבום, ומכיוון שכאן הפקיעה התורה את דין היבום, חוזר האיסור על היבמה ככל אשת אח, שאסורה באיסור חמור לינשא לאח[2] ויש המסבירים כי האיסור הוא איסור חדש של צרת ערווה, ואינו כלול באיסור אשת אח[3] לדיעה זו סמוכין בלשון הגמרא, השואלת לאחר שנלמדת הגזירה שווה מצמד המילים "עליה", "אזהרה שמענו עונש מנין", שאלה מפתיעה לפי שיטת רש"י, שסובר שמדובר באיסור הרגיל של אשת אח, ולפי דעה זו של הראשונים מובן כי אכן אין מדובר באיסור הרגי של אשת אח, אלא באיסור מיוחד של צרת ערווה, שעליה שואלת הגמרא "עונש מנין", והלימוד הוא מהכרת המובא בסוף פרשת העריות.

צרת ערווה כערווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יצחק זאב סולובייצ'יק[4], במהלך שנחשב ליחיד מסוגו בקרב שיטות האחרונים, סובר כי האיסור של צרת ערווה מחיל על הצרה את האיסור הקיים על הערווה; אם הערווה היא למשל בתו של היבם, חל על הצרה אותו איסור של הערווה.

"יסוד הדין של צרת ערווה אינו רק דין פטור בלבד, דערווה פוטרת עצמה ואת צרתה מן החליצה ומן היבום, רק יסוד ועיקר דינו הוא דין איסור, דהערווה אוסרת להצרה במקום מצווה ומשויא לה לערווה דכוותה, וכדילפינן לה לעיקר הדין דצרת ערווה מקרא דלצרור דכתיב בפרשת עריות, אם כן יסוד הדין בזה הוא דין איסור, אם כן יסוד הדין בזה הוא דין איסור דצרת ערווה כערווה."

לפי חידוש זה, מחדש הגרי"ז כי אין די בכך שהערווה אסורה ליבום כדי לאסור את צרתה, אלא צריך שיהא עליה את דיני הערווה ממש כדי שתחשב צרת ערווה; אילו האיסור לייבם היה עובר על צרתה, די היה בכך שהוא אסורה להתייבם מחמת איסור מסוים, גם אם עדיין לא חל עליה האיסור. החילוק למעשה הוא כגון באשת אח שנהייתה אחות אשתו שאין האיסור השני חל עליה במציאות מכיוון שאין איסור חל על איסור[5], אך מכיוון שאם יפקע ממנה איסור אשת אח יחול עליה איסור אחות אשה ולא תוכל להתייבם, אין איסור האשת אח נפקע. נמצא שהדבר האוסר אותה להתייבם הוא איסור אחות אשה[6] אבל למעשה אין עליה ידני אחות אשה, ולפי חידושו של הגרי"ז שצרת ערווה כערווה, אין בכוחה לאסור את צרתה.

דין זה של צרת ערווה כערווה, תקף דווקא אם מקור הדין הוא מ"לצרור" ו"עליה", אך לפי השיטה של רבי יהודה הנשיא שהלימוד הוא מ"ולקחה", אין גדר האיסור שצרת הערווה היא כמו הערווה עצמה, אלא כאשר אסור לו לקחת ולישא אשה מסוימת מפאת איסור מסוים, גם אם היא לא נחשבת עדיין לערווה, אסור לו לקחת את צרתה[7].

העונש[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיסור על עבירה זו היא כרת, מכיוון שהפסוק נאמר בפרשת עריות, שם יש עונש כללי "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה".

צרת ערווה בזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הדעה כי יש זיקה, האיסור של צרה הוא גם על אשה שהיא צרת ערווה בזיקה, ולמשל כאשר אשה נופלת ליבום לפני יבם הנשוי עם אשה אחרת שהיא ערווה לאח שלישי, במקרה כזה, מכיוון שיש זיקה נחשבת היבמה לאשתו של היבם - עוד לפני שייבם אותה, ולכן גם אם יגרש היבם את האשה שהיא ערווה לאח השלישי, תאסר היבמה לייבום לפני האח השלישי - במקרה שהיא תפול לפניו לייבום בפעם אחרת[8].

עם זאת, במקרה שאח זה הנשוי עם הערוה, לא ייבם אותה, אלא האח השלישי, אין אסורה לו הצרה לייבום, ולמרות שהיא נפלה לייבום לפני האח השני שנשוי עם הערווה - אין היא נחשבת לצרת ערווה. לפי הסברו של תוספות[9] ההסבר הוא מכיוון שדווקא אם הצרה היא צרת הערווה מאותו בית ומנפילה לייבום משותפת, דווקא אז נאמר עליה איסור התורה לייבם, ובשונה מנידון זה שהצרה נופלת לייבום מזיקת אישות מחמת הראשון ואילו הערווה אין לה כל שייכות לנפילה זו, אין היא נחשבת לצרת ערווה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דף ח' ע"ב.
  2. ^ רש"י דף ב' ע"ב ד"ה שאין צרה אלא מאח.
  3. ^ רבי מנחם המאירי, מונה את הצרת ערווה בנפרד משאר הערוות, ומכאן מוכיחים האחרונים כי כוונתו היא כי צרת ערווה היא איסור נפרד.
  4. ^ חידושי מרן רי"ז הלוי דף ט"ו ע"ב (מהדורת תשל"ט), הקטע הראשון בהלכות יבום וחליצה.
  5. ^ ל"ב ע"א.
  6. ^ כמובא בתוספות שם.
  7. ^ כן מוכיח הגרי"ז בדעת תוספות בדף י' ע"א ד"ה לעולם.
  8. ^ למשל כאשר הייבם ייבם אותה וימות ותזקק לייבום מחמתו.
  9. ^ ד"ה זאת אומרת, ועל פי ביאור "תוספות הרא"ש".