רבי יהודה הנשיא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבי יהודה הנשיא
דור דור חמישי ואחרון לתנאים
בית מדרש בית הלל, בית רבי עקיבא
רבותיו רבן שמעון בן גמליאל, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי מאיר, רבי אלעזר בן שמוע
חבריו רבי ישמעאל ברבי יוסי, רבי אלעזר ברבי שמעון
תלמידיו רבן גמליאל ברבי, רבי חייא, רבי ינאי, רבי אושעיא, רבי אפס, רבי יהושע בן לוי, רבי חנינא בר חמא, לוי, בר קפרא, רב

רבי יהודה הנשיא (ידוע גם בכינוי המקוצר "רבי" או "רבנו הקדוש") היה תנא בדור החמישי, נשיא הסנהדרין ועורך המשנה, נצר למשפחת הלל הזקן וחותֵם תקופת התנאים. לפי מסורת חז"ל, רבי יהודה הנשיא נולד בתקופת גזירות השמד של אדריאנוס לאחר מרד בר כוכבא, בין השנים 135 ל-137 לספירה. מנערותו למד מפי רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אילעי, רבי אלעזר בן שמוע, וכן מפי אביו, רבן שמעון בן גמליאל. נפטר בסביבות שנת 220.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריך לידתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי נאמר: "כשמת רבי עקיבא נולד רבי כשמת רבי נולד רב יהודה כשמת רב יהודה נולד רבא כשמת רבא נולד רב אשי ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו"[1]. על פי דברים אלו מקובל לקבוע שרבי נולד בזמנן של גזרות השמד או בסמוך להן, בסביבות שנת 135 לספירה[2]. קביעה זאת מסתמכת גם על מדרש המובא בתוספות[3]: "כשנולד רבי גזרו שלא למול ואביו ואמו מלוהו שלח קיסר והביאו לרבי ואמו לפניו והחליפתו אמו באנטונינוס והניקתו עד שהביאתו לפני קיסר ומצאוהו ערל ופטרום לשלום ואמר אותו הגמון אני ראיתי שמלו את זה אלא הקב"ה עושה להם נסים בכל עת ובטלו הגזרה". אולם הרב אהרן היימן והרב יצחק אייזיק הלוי הקדימו את לידתו של רבי לפחות לשנת תל"ד לשטרות (122 לספירה) בגלל שהם מקדימים את מותו של רבי לסביבות שנת 193 וידוע שרבי הגיע לגיל שיבה. כמו כן, הרב יצחק אייזיק הלוי מביא ראייה להקדמת לידתו של רבי מהתוספתא בסוכה[4] המספר שרבי נתלווה לרבי אלעזר בר רבי צדוק בלכתו להקביל את פניו של רבי יוחנן בן נורי[5]. בהתאם לתארוך זה קובע היימן שהגרסה הנכונה לאימרה בבבלי היא "עד שלא מת רבי עקיבא, נולד רבי"[6]. מנגד, ההיסטוריון צבי גרץ איחר את לידתו של רבי לשנת 150 לערך, על סמך הטענה שאביו רבן שמעון בן גמליאל היה ילד בימי מרד בר כוכבא[7].

ייחוסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מספר מקורות בתלמוד הבבלי, רבי היה בנו של רבן שמעון בן גמליאל[8] במסכת הוריות מסופר על מחלוקת בין רבן שמעון בן גמליאל ורבי מאיר ובסופו כתוב[9]:

"מתני ליה רבי לרבן שמעון בריה אחרים אומרים אילו היה תמורה לא היה קרב אמר לו מי הם הללו שמימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירים אמר ליה בני אדם שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך"

התייחסותו של רבי בדבריו לבנו ל"כבוד בית אביך" מתפרשת שרבן שמעון בן גמליאל היה אביו של רבי.

מסורות מימי הגאונים ממשיכות קו זה ומציינות את רבי כבנו בכורו של רבן שמעון בן גמליאל וכמי שלמד אצל חכמי הדור של אביו, בהם רבי יהודה, רבי מאיר ורבי אלעזר בן שמוע. בכך היה רבי ממשיך שושלת הנשיאים של בית הלל. ייחוסו זה של רבי נתקבל על ידי החוקרים כמעט ללא עוררין. על כך שרבי היה נצר להלל הזקן מעידים שמות צאצאיו, הכוללים שוב ושוב את השמות גמליאל ושמעון, ואף את השם הלל, שמות מובהקים של שושלת הלל הזקן.

אולם הועלתה הסברה שרבי כלל לא היה בן של רבן שמעון בן גמליאל. סברה זאת מסתמכת על מספר מקורות, בהם התוספתא במעשרות[10], המצוטט גם בירושלמי[11], בו אומר רבי: "רואה אני את דברי מדברי רבן שמעון בן גמליאל", ללא ציון כלשהו שמדובר באביו. אולם נטען שהיות רבי יעקב בן קורשי רבו העיקרי של רבי – מעיד שהוא לא היה בן הנשיא, לו נאה ללמוד מרב מהשורה הראשונה. כן מובאים הדברים המייחסים את רבי כ"ארי בן שועל" לעומת רבי אלעזר ברבי שמעון המיוחס כ"ארי בן ארי". על פי סברה זאת, המקורות הבבליים שנמנו לעיל הם בבליים ומאוחרים ואינם משקפים את מוצאו של רבי[12].

על פי המדרש, רבי יהודה הנשיא היה צאצא של בית דוד (דרך בנו של דוד, שפטיה בן אביטל) מצד הנקבות, אך מצד אביו היה משבט בנימין[13].

פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעה הרווחת היא שרבי נפטר בשנת 220 או אף מעט לאחר מכן. דעה זאת נסמכת על כך שאיגרת רב שרירא גאון קובעת את ירידתו של רב לבבל בשנת תק"ל לשטרות (219 לספירה) ובהתאם לדברי הבבלי בסנהדרין שרבי, נתן לרב הסמכה כאשר ירד לבבל. אולם הלוי לא קיבל הוכחה זאת וטען שההסמכה נתנה שנים רבות קודם לכן כשרב ירד לבבל באופן זמני[14]. לשיטתו של הלוי, קביעת פטירתו של רבי ל-219 אינה אפשרית מכיוון שמוסכם על הכל שתחילת ימי האמוראים היא בסביבות שנת 226 ולא ניתן להלום תקופה כה קצרה בין פטירת רבי לתחילת תקופת האמוראים. בהתאם לכך קובעים הלוי והיימן את פטירת רבי לסביבות שנת 194[15]. ההיסטוריון צבי גרץ העריך שרבי נפטר בסביבות שנת 210[7], הגם שבמקום אחר הוא כותב שרבי נפטר ב-219.

סמכותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות חז"ל מופיע לא פעם הביטוי "לעלות למלכות" בהקשר של רבי יהודה. הוא זכה כנראה להכרה רומית בנשיאותו כבר בראשית כהונתו, ומאז תיפקד כנשיא בעל סמכות רחבה. רבי יהודה הוכיח את כשירותו בתפקיד הנשיאות מבחינת כשרונותיו הציבוריים, עמד בקשרי ידידות עם שרי רומי ונשא ונתן עמהם כדי להגן על ענייני עמו. בהתאם לכך ניתן להבין את הוראותיו בדבר הכרה בסמכויות השלטון הרומי, כגון התקנה שלא לרמות את המוכסים. כמו כן העביר רבי יהודה את מרכז השליטה הפוליטית שלו ואת הסנהדרין לעיר ציפורי, שהייתה ידועה בתמיכתה בשלטון הרומי. ישנה השערה לפיה התגורר בבית דיוניסוס בעיר[16].

רבי יהודה כמעט לא נאלץ לבוא במחלוקת עם הסנהדרין, כמו אביו וסבו, כיוון ששלט גם בבית המדרש וגם בסנהדרין. בשונה מקודמיו, הוא ניהל מעין בית דין פרטי אשר עסק בענייני מועד, אך יש להניח שגלש אף לתחומים אחרים. היה כאן משום כרסום בסמכויות הסנהדרין וחכמיה מחד וביטוי לעוצמת סמכויותיו של הנשיא מאידך. המדרש מספר על ה"קצוצי", קבוצת עבדי הנשיא, שהיו חובטים בכל מי שסירב לכוף עצמו לדיני הנשיא ולהוראותיו.

בכתובת שהתגלתה בבית הכנסת שבעיר סטובי אשר במקדוניה בולט נוסח של איום בקנס בן רבע מיליון דינרים למי שימרה את הוראת הנשיא. על אף התמונה המוגזמת העולה מכתובת זו, שהרי הסיכוי למימוש האיום היה קלוש ביותר, ניתן ללמוד ממנה היטב על מעמדו המחוזק של הנשיא כלפי הקהילות שבתפוצות. איום זה גם משקף את הרצון של ההנהגה המקומית להגיע להסכמת הקהילה בכך שאין למרות את פי הנשיא בקרב יהודי הקהילה.

ר' יהודה המשיך את מה שהנהיג סבו ר' גמליאל, ושיגר שליחים מטעמו לקהילות היהודיות בארץ ובתפוצות, שבסמכותם אף להדיח מנהיגים יהודים מקומיים. הנשיא פעל כאן, אולי על יסוד פרה-רוגטיבה רומית, כראש העם היהודי בעולם. שליחי הנשיא עסקו בין היתר גם בגביית כספי מס הכלילא והאפוסטולי (שליחות) מהקהילות השונות. הרומאים כינו מס זה בשם "זהב הכתר", ובפי מקורות חז"ל: "מגבת חכמים". רבי יהודה פסק לא פעם בענייני גביית מיסים בסנהדרין, אך אין לדעת האם הייתה לו סמכות בנושא גביית המסים לשלטונות הרומיים.

נודעה במקורות סמכותו של הנשיא לבטל נידוי שהוטל על ידי חכמים, ולא רק בתחומי הארץ אלא אף מחוצה לו. סמכות זו, בהיעדר שלטון ריבוני של הנשיא על יהודי הפרובינקיה, הייתה באותם ימים בעלת משמעות סמכותית רחבה. כמו כן, קביעת המולד (קידוש החודש) והעיבור (עיבור השנה) הייתה מאז ומעולם הסמכות הבלעדית של הנשיא, ובעת שכיהן כנשיא קבע רבי יהודה את הסיסמה: "דוד מלך ישראל חי וקיים", כסימן לכך שטקס קידוש החודש בוצע.

רבי יהודה זכה שהציבור היה מתפלל לשלומו בחייו, ואחרי מותו התאבלו עליו שנה תמימה ושרפו קטורת כמינהג באבל מלכים. בימיו הנהיגו את הדרישה לשאול בשלום הנשיא על ידי ראשי המשפחות, שנאספו לפניו מדי יום ביומו. בין אלה אנו מוצאים "בולבטים" יהודים (ממלאי תפקידים בכירים במועצת העירייה), וזאת בעקבות האדיקט של קרקלה הנזכר לעיל. נוהג זה מזכיר את המנהג הרומי של ה"הצדעה", ושמו "סאלוטטיו".

עושרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יהודה נודע בעושרו והיו בו כמאמר התלמוד "תורה וגדולה במקום אחד". הוא תמך בבתי המדרש ובתלמידי חכמים, והיה ידוע בנדבנותו. פעם אחת, בשנת בצורת בימי מלכותו של מרקוס אורליוס, פתח רבי את אוצרות תבואתו לכל הנצרכים, לבד מ"עמי הארץ", כלומר הדיוטות. אחד מתלמידי רבי שהתרעמו על המידה הרעה הזו, יונתן בן עמרם, התחפש להדיוט וכשדחה אותו ר' יהודה, אמר לו: "פרנסי ככלב וכעורב".רבי פרנסו ואחר כך הצטער שפירנס עם הארץ משום שסבר שכל הרעות הבאות לעולם הם מפני עמי הארץ. כשרבי יהודה גילה שהוא תלמיד חכם עניו שלא רצה לקבל שכר עבור תורתו, פתח רבי את אוצרותיו בפני כולם[17].

עושרו בא לו, בין השאר, מנישואיו עם משפחת בן אלעשה האמידה, אך בעיקר מעצם הירושה הנשיאותית. בית הלל נודע בעושרו וצבר במשך דורות רכוש קרקעי, וכבר בימי רבן גמליאל החזיקו מטעי זיתים וכרמי גפנים רבים באזור לוד, מקום שנקשר עם עושרו הקרקעי של רבי דרך התיבה התלמודית "עשרים וארבע קריות". בימי רבי נוספו על נכסי בית הנשיאות שטחים בעמק יזרעאל ובגולן וכנראה אף בעמק הירדן, שם גידלו את האפרסמון הידוע והיקר, ממנו הפיקו בשמים ומרקחות רפואה. המסורת מספרת על האפרסמון של בית רבי שהועמד בדרגה אחת עם האפרסמון של בית הקיסרות הרומית: "אין מברכין בורא עצי בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר"[18].

לתוצרת הזיתים, היינות והבשמים של בית רבי נוספו גם מינים משובחים לתעשייה וליצוא כגון פשתן לאריגה ודגים, מהם הכינו את האוקסיגרון – רוטב דגים ידוע, וספינותיו של רבי הוליכו את תוצרת ביתו לייצוא אל מעבר לים[דרוש מקור]. ברשותו היו גם עדרים רבים של פרדות, שמופיעות בשם "מולאות", ובתלמוד מתואר כי ה"אהוריירה" (מפקח האורוות) של בית רבי עשיר יותר מהמלך הפרסי שבור, שנודע ברבים בעוצמתו הכלכלית.

במקורות מסופר גם על רבי יהודה שהיה מחליף מתנות עם ארטבן, המלך הפרסי. מהלך כזה היה מסכן מאוד את מעמדו של רבי בשל העוינות הדו-צדדית ששררה בין הרומאים לבין הפרסים, כך שייתכן שהוא הילך כאן על חבל דק מאוד.

רבי והשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטונינוס ורבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות חז"ל חושפת בפנינו מספר מקרים בהם מופיעה דמות שלטת, אולי הקיסר בעצמו, ושמה "אנטונינוס בן אסוירוס[19]", המקושרת לרבי. במסכת עבודה זרה, מתוארת מערכת היחסים בין שני המנהיגים. אנטונינוס התייעץ עם רבי במספר מקרים המתוארים שם:

  1. כאשר ביקר לבקש משריו למנות את בנו, אסוירוס, ליורש בחייו.
  2. אנטונינוס ביקש להפוך את טבריה לעיר ללא מיסים. כנראה משום שהייתה עיר חכמים.
  3. מקרה בו הבת שלו, בשם גירא, זנתה.
  4. שריו של אנטונינוס הפריעו לו, ורבי הציע לו להרגם אחד אחד, ולא בבת אחת כדי שלא לעורר סערה.

כל תשובותיו של רבי ניתנו לאנטונינוס בצורת רמזים, כך למשל עצתו לטיפול בשרי רומי, הייתה כאשר הזמין את אנטונינוס מדי יום לגינת הירק שלו ובכל יום היה עוקר ירק אחד, כך הבין הקיסר כי עליו להרוג שר אחר שר ולא את כולם ביחד[20].

אנטונינוס ורבי היו חברים בלב ובנפש. בין ביתו של הקיסר לביתו של רבי הייתה חפורה מנהרה, בכל פעם שביקש להגיע לביתו של רבי ולבקרו היה הולך עם שני עבדים, אחד היה ממית בכניסה למנהרה ואת השני היה ממית בכניסה לביתו של רבי. בשל חשאיות הקשר, ביקש הקיסר מרבי שכאשר הוא מגיע לביתו לא יהיה בבית אף אחד מלבד רבי. רבי עמד בהבטחה זו, מלבד פעם אחת בה שהה בביתו רב חנינא בר חמא.

אהבתו של אנטונינוס לרבי הייתה כה רבה, שהוא היה מאכילו, משקה אותו, שולח לו שקי זהב המוסווים כשקי חיטים וביקש ממנו אף לשמש בפועל כהדום לרגליו כאשר הוא עולה למיטתו. לבקשה זו סירב רבי, שלא רצה לזלזל במלכות עד לרמה כזו, לסירוב זה הגיב הקיסר בבקשה: "מי ישימני מצע תחתיך לעולם הבא". הקיסר היה טרוד בסוגיית העולם הבא, לשאלתו, ענה לו רבי כי הוא יזכה לו[21].

יחסו של רבי לאנטונינוס נגלה ביום מותו של אנטונינוס בו מתבטא רבי במילים "נתפרדה חבילה". לפי רש"י, הכוונה היא שרבי ואנטונינוס היו מחוברים וקשורים בנפשם, שרבי מתוך צערו אמר כי הוא חש שנתפרדה חבילה שהיה חלק ממנה. הגמרא מפרשת את הכתוב בבראשית, כ"ה, כ"ג על רבקה, שברחמה "שני גוים", בצורה הבאה: "שני גיים בבטנך – שני גאים, אנטונינוס ורבי", או במקום אחר: "ויאמר ה' לה: שני גיים (קרי: גויים) בבטנך. אל תקרי גויים אלא גאים. אמר רב יהודה, אמר רב: אלו אנטונינוס ורבי".

במקום אחר מסופר כי אותו אנטונינוס העניק לרבי שטחי אריסויות קרקעיות רבות, "תרין אלפין דשנין" במינוח התלמודי, היינו אלפיים יחידות קרקעיות דשנות ופוריות. המדרש מספר גם על מנורת זהב ששלח אנטונינוס לרבי והיא מעוטרת בהקדשה יפה.

החוקרים חלוקים ביניהם באשר לזיהויו של "אנטונינוס" מכיוון שכל הקיסרים בימי חייו של רבי נשאו את השם אנטונינוס. רוב החוקרים גורסים שמדובר בקיסר קרקלה. יש הגורסים, מתוך מגמה שהוגדרה על ידי החוקרים כ"אפולוגטית"[22], כי מדובר במרקוס אורליוס הקיסר, אשר ביקר באזור פעמיים, ואולי אף נפגש עם ההנהגה היהודית. מרקוס אורליוס נודע באופיו הפילוסופי, הסובלני, ההגותי, מה שמתאים לזיקה לאנטונינוס התלמודי אולם גם יש ידיעות[23] על הבעת דעות שליליות ביותר מצידו כלפי היהודים. חוקרים אחרים נוטים ליחס את השם אנטונינוס לאנטונינוס פיוס, ספטימיוס סוורוס, שנודעו ביחסם ההוגן ליהודים. קשה לפסוק בין ההנחות והזיהויים, שייתכן ואולי אין הכוונה לקיסר רומי, אלא לפקיד רומי גבוה, נציב, או גורם בכיר אחר.[דרוש מקור] יש להוסיף כי לפי המסורת היהודית[דרושה הבהרה] רבי יהודה חי בין השנים 120-190 לספירה ולכן מסתבר כי מדובר באנטונינוס פיוס[דרוש מקור], שאכן חי באותן שנים וכן שמו זהה לדמות "אנטונינוס" מהגמרא[דרושה הבהרה], מאשר ספטימיוס סוורוס או קרקלה שחיו בשנים מאוחרות יותר.

הסיפורים הקושרים יחד את אנטונינוס ורבי מעידים על מערכת יחסים תקינה ועל תקשורת חיובית בין הנשיאות לשלטון הרומי, מה שהשפיע לטובה על מעמד הנשיאות מחד ועל החברה היהודית בכלל. קשרים אלה הוסיפו, כך דומה, ליוזמת הפרויקטים השונים של בית הנשיאות ושל הסנהדרין.

המרד בקיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה שהתחוללה המלחמה בין ספטימיוס סוורוס (בו תמך הלגיון השישי, ה"ברזלי" שבעמק יזרעאל) לבין פסקניוס ניגר המורד בקיסר (בו תמך הלגיון העשירי פרטנסיס שליד ירושלים) נחלק הציבור היהודי בפרובינקיה לשני מחנות: לתומכי סוורוס ולתומכי ניגר. מקורות חז"ל די סתומים ומעורפלים באשר למידע אודות מלחמה זו, ובעיקר בשאלת תמיכתו של הציבור היהודי. האם היה בית הנשיאות מעורב באופן זה או אחר במרד, אין לדעת. מסורת חז"לית מעידה על 24 קריות של רבי שנפגעו באזור לוד, וכתוצאה מכך נעקר המרכז מיהודה ועבר לגליל. במסורות אחרות מסופר כי "נטרפה השעה". כך או כך ברור שהאירועים חלפו לא בלי השפעה על הציבור היהודי בפרובינקיה. בסופו של דבר פרסם סוורוס, לאחר ניצחונותיו על המורד ניגר, מחילה כללית לבני פלשתינה אשר תמכו בו, במורד.

חתימת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משנה

המפעל המרכזי והחשוב ביותר של רבי יהודה הנשיא והסנהדרין בא בדמות עריכת התורה שבע"פ – המשנה – וחתימתה כקודקס אחד, שלם וסופי. היה זה מפעל שהחל לאחר חורבן הבית השני, וריכז בתוכו תחומי עניין שונים. נוצר צורך, הן בשל ריבוי המחלוקות, הן בשל נחיצות השעה (לעתים ימי חירום וזעם) והן בשל החשש שנושאים חשובים וההידיינות עליהם יאבדו, לרכז את החומר, לסדרו, לערכו ולחותמו. המשנה הנה אוסף מסודר של הדיונים שנערכו בסנהדרין בתחומי עניין שונים והפסיקה הסופית בהם, אם כי לעתים נותרו ויכוחים בסיכום "פתוח", בלתי מוכרע. המשנה הנה שיקוף מערכת החשיבה של חברי הסנהדרין לדורותיהם, כאשר המפתח העיקרי להתנסחות ההלכות הוא הניסיון לגשר בין הוראות קדומות, חלקן תנ"כיות, לבין נסיבות השעה המשתנות. היינו, התאמת ההלכה למציאות.

קודקס המשנה מחולק לנושאי-אב, כשכל אחד נקרא "סדר". ששה סדרי המשנה הם: סדר זרעים, סדר מועד, סדר נשים, סדר נזיקין, סדר קדשים וסדר טהרות. הראשון דן במצוות התלויות בארץ, השני בשבתות חגים וצומות, השלישי בענייני משפחה נישואים גירושים וכו', הרביעי בענייני משפט, החמישי בהלכות מקדש והשישי בענייני טומאה וטהרה. כל סדר מתחלק לנושאי-משנה, ל"מסכתות", בלשון המשנה, כמו מסכת פאה בסדר זרעים, מסכת פסחים בסדר מועד, או מסכת בבא קמא בסדר נזיקין. כל מסכת מתחלקת לפרקים וכל פרק למשניות.

מפעל חתימת המשנה מציין פרק חשוב במיסוד עבודת הנשיא והסנהדרין. במעשה כתיבת המשנה הייתה מהפכה גדולה בעולם היהדות משום שעד אז היה אסור לכתוב את התורה שבע"פ וכמו שמופיע בגמרא במסכת גיטין (ס ע"א) "דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבן", אמנם ר' יהודה הנשיא ראה שאם לא יכתבו את המשנה אלא ימשיכו לשנן אותה בעל פה כמו שהיה עד אז היא עתידה להשתכח מעם ישראל ועל כן החליט לכותבה.

תקנות מפורסמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למעט עניינים שהובאו לעיל, כגון הוראה לתלמידים בשוק, הייתה ידועה תקופתו של רבי כפורייה מאוד בתחום החקיקה, ומספר התקנות שהסנהדרין הוציא באותה תקופה הינה חסר תקדים בכל מובן והקשר.

ראשית, בהמשך למדיניות קודמיו של השלמה פרגמטית עם השלטון הרומי, בִקשה הסנהדרין לעקור כל נטייה ואף כל מחשבה להתעמתות עם הרומאים. בהקשר זה נלחמו החכמים נגד כל נטייה ואפילו חלום לצפות לבניין בית המקדש ואף לגאולה, ולו רק כדי לא לעורר בקרב הציבור מחשבות של התמרדות כנגד השלטון הרומי. בעניין הגאולה התבטא אחד החכמים המובהקים, רבי חייא, ואמר: "גאולתם של ישראל תחילה קמעא-קמעא" (ירוש' ברכות פ"א ב ע"ג) ורבי יונתן בן אלעזר אף מקלל את כל "מחשבי הקיצין". רבי יוסי בן חנינא אף הגדיל כשהביא מפי הקב"ה הוראה מפורשת שאין למרוד באומות העולם.

שנית, רבי דאג לסיים סופית את החקיקה בנושא ה"סיקריקון", כלומר נכסי מורדים שנפלו לידי השלטון הרומי ושהו אצל בעלי נכסים וזרוע. רבי יהודה כינס מושב מיוחד של הסנהדרין ופסק כי אם שהה הנכס אצל הסיקריקון שנים-עשר חודש "כל הקודם ליקח, יקח, ונותן לבעלים רביע" (גיטין ה' ו'). כלומר ניתנת קדימות לבעלים לתבוע את הנכס עד שנה מיום התפיסה, ומאז יכול לעשות זאת כל אחד, ובתנאי שיפצה את הבעלים החוקי ברבע ממחיר הנכס. החלטה זו יש עימה הכרה בחוקיות מעשי השלטונות, ובכללה הענישה שלאחר המרד, ובעקיפין – ביקורת כנגד המרדנות בשלטון הרומי.

שלישית, ניסו להשכיח מהעם את האסונות כגון ההנחיה שלא להספיד את הרוגי מלכות, ורבי אף ניסה, אם כי ללא הצלחה לעקור את צום תשעה באב ומנהגי האבלות שבו.

רביעית, כדי להתקין את מערכת היחסים בין הקהילה היהודית ללא-היהודית בערים המעורבות, פסקה הסנהדרין כי "עיר שיש בה ישראל וגויים, הפרנסין גובין מן ישראל ומן הגויים מפני דרכי שלום, מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. מספידין וקוברין מֵיתי גוים מפני דרכי שלום ומנחמין אבלי גוים מפני דרכי שלום."[24]

שעת פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מובא[25] שבשעת פטירת רבי לא העז איש לבשר בשורה זו לכלל העם, עד שקם בר קפרא והכריז על מותו בכך שאמר: "אראלים ומצוקים אחזו בארון, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש".

עוד מובא, שבשעת פטירתו התבקשו בניו של רבי לסור לבית אביהם בהוראתו בכדי שיוכל להורות להם ציון דרך לכל הנוגע לעתיד ילדיו בחייהם הרוחניים, וכך ציווה לבניו בדרך רמז:

Cquote2.svg

הזהרו בכבוד אמכם. נר יהא דלוק במקומו. שולחן יהא ערוך במקומו. מטה תהא מוצעת במקומה. יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי.

Cquote3.svg
  • הזהרו בכבוד אמכם: רבי מבקש על דרך הרמז[26] כי יכבדו את האמא החורגת גם לאחר מותו. (בתלמוד ירושלמי מובא שרבי ביקש מפורשות "לא תזוז אלמנתי מביתי").
  • נר (שלי) יהא דלוק במקומו: רבי מבקש על דרך הרמז, שימשיכו תלמידיו ללמוד דברי תורה ויהיו מתפרנסים מרכושו.
  • מיטה תהא מוצעת במקומה: רבי מבקש שלא ישנו את מצעי מיטתו, וכמובא בתלמוד שבכל ערב שבת ישן רבי במיטתו.
  • יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי: רבי מודיע בריש גלי שסיבת מות תנאים אלו לפניו הוא בכדי שיתלוו אליו לשמשו בעולם הבא. לזכות לשמשו לעולם הבא.

במדרש רבה פרשת ויחי מובאת גרסה אחרת של הצוואה לבניו: "רבינו, כשהיה נפטר מן העולם, צוה שלשה דברים. אמר להם: אל תזוז אלמנותי מתוך ביתי, ואל תספדוני בעיירות שבארץ ישראל ואל תניחו לנכרי שיגע במטתי אלא מי שנטפל עמי בחיי יטפל בי במותי בחייו."

צוואתו של רבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערת יהודה הנשיא בבית שערים
קברו המשוער של רבי יהודה הנשיא

לפני פטירתו פרסם רבי יהודה גם את צוואת ירושת מקומו. על פיה אמור שמעון בנו להתמנות לחכם, ורבן גמליאל בנו - יהיה לנשיא וחנינא בר חמא יהיה אב בית הדין.

עוד מובא בתלמוד, כי ארבעה דברים צוה רבינו הקדוש את בניו: אל תדור בשכנציב שהם ליצנים וגוררים את תושביהם אחר ליצנות, ואל תשב על מטת ארמית. לציווי זה שלוש פרשנויות: לא ללכת לישון ללא קריאת שמע (כגוי), לא להתחתן עם גיורת, ויש אומרים כפשוטו - לא לשבת על מיטת גויה, וכמעשה רב פפא (שגויה הטמינה לו תחת המיטה תינוק מת כדי להעליל עליו)[27].

במשפט שנוסף למשנה לאחר פטירתו של רבי נאמר: "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא"[28], ואת סגולותיו מסכם רבי שמעון בן יהודה: "הנוי והכוח והחוכמה והעושר והשיבה והכבוד והתפארת ובנים לצדיקים"[29].

משנתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יהודה הנשיא היה רגיל לעורר את תלמידיו אודות החטא החמור של לשון הרע. כך למשל מסופר כי רבי יהודה הנשיא ערך סעודה לתלמידיו, הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים, התחילו בוררין את הרכים ומניחין את הקשים, אמר להן רבי יהודה: "בני דעו מה אתם עושים, כשם שאתם בוררין את הרכים ומניחין את הקשים, כך יהא לשונכם רך אילו על אילו"[30]. במקום אחר מסופר כי רבי יהודה הנשיא ראה גט מקושר שלא נכתב כראוי. רבי שמעון בן רבי אמר לרבי שלא הוא כתב את הגט אלא יהודה החייט, אך רבי יהודה הנשיא אמר לרבי שמעון שבכך הוא עובר על איסור לשון הרע. אך גם בפעם אחרת, שרבי שמעון ברבי סיפר בשבחו של יהודה החייט, אשר רבי יהודה הנשיא למד בספר תהילים שנכתב על ידו ורבי שמעון ברבי סיפר שיהודה החייט כתב זאת, אמר לו רבי יהודה הנשיא "כלך מלשון הרע", ובתלמוד הוסבר בשם רב ספרא כי "לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך שבחו בא לידי גנותו"[31].

מקום קבורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדברי חז"ל משמע שקבר רבי יהודה הנשיא נמצא בבית שערים ("בית שריי" או "בית שריין" בהיגוי הארמי) אשר בעמק יזרעאל, מקום שאליו העביר את המרכז הנשיאותי ואת מושב הסנהדרין. מאז שנקבר רבי במקום הפך זה להיות אתר קבורה מרכזי לדמויות ידועות, הן מהפרובינקיה יהודה והן מהתפוצה, בעיקר מבבל. עם זאת, מסורות המובאות בדברי עולי רגל קדומים מציינות את קברו בציפורי, שם נפטר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ב, עמוד ב'.
  2. ^ פרופ' אהרון אופנהיימר, רבי יהודה הנשיא ומקומו בחיי הציבור : זמנו של רבי יהודה הנשיא, מרכז זלמן שזר
  3. ^ תוספות >תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י', עמוד ב', ד"ה אמר ליה
  4. ^ תוספתא סוכה, פרק ב'
  5. ^ יצחק אייזיק הלוי, ‏דורות הראשונים ד', עמוד רכו, באתר HebrewBooks.
  6. ^ אהרן היימן, ‏תולדות תנאים ואמוראים, חלק ב', ערך "רבי יהודה הנשיא", עמוד 576, באתר HebrewBooks
  7. ^ 7.0 7.1 שמואל מנדילזון, ‏בית תלמוד - שנה רביעית, עמוד 12, באתר HebrewBooks.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ב, עמוד ב'
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י"ג, עמוד ב'
  10. ^ פרק ב', הלכה ו'
  11. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מעשרות, פרק ב', הלכה א'
  12. ^ Sacha Stern, Rabbi and the origins of the Patriarchate, Journal of Jewish Studies, Autumn 2003, pages 200-215
  13. ^ מסכת סנהדרין פרק עשירי, מדרש רבה נח פרשה ל"ג.
  14. ^ יצחק אייזיק הלוי, ‏דורות הראשונים ה', עמוד קז, באתר HebrewBooks
  15. ^ יצחק אייזיק הלוי, ‏דורות הראשונים ד', עמוד 454, באתר HebrewBooks
  16. ^ זאב וייס, בין פגניזם ליהדות: לזיהוים של תושבי בית דיוניסוס בציפורי הרומית, ‫קתדרה 99 (תשסא) 7-26
  17. ^ בבא בתרא ח' ע"א
  18. ^ ברכות מג ע"א
  19. ^ בבלי, עבודה זרה, דף י', עמ"ב
  20. ^ בבלי, עבודה זרה, דף י.
  21. ^ בבלי, עבודה זרה, דף י.
  22. ^ לחקר הכרונולוגיה התלמודית באיגרת רב שרירא גאון, ישעיהו גפני, ציון כרך נב, חוברת א (תשמ"ז / 1987) 1-24
  23. ^ אצל אמיאנוס מארקלינוס (Res Gestae, XXII, 5:4-5): "מרקוס, כאשר עבר דרך פלשתינה בדרכו למצרים, ולעתים קרובות היה נגעל מהיהודים המצחינים והמרדניים, נאמר עליו שזעק בצער: 'הו מרקומנים, הו קואדים (אנ'), הו שומרונים, סוף סוף מצאתי עם בלתי ניתן לשליטה יותר מכם'"; מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, CXLI. Ammianus Marcellinus, p. 606
  24. ^ תוס' גיטין ה' ד
  25. ^ תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ק"ג עמוד א'
  26. ^ לקריאה נוספת יש לעיין במסכת כתובות דף קג. שם מובא ביתר הרחבה ביאור לכך‏
  27. ^ פסחים קי ב, ברכות ח ב
  28. ^ סוף מסכת סוטה
  29. ^ תוס' סנהד' יא, ח
  30. ^ ויקרא רבה פרשה ל"ג
  31. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קס"ד, עמוד ב'.
  32. ^ ביקורת: דוד לוין, ‏דמות תלמודית והשתקפותה, קתדרה 106, דצמבר 2002, עמ' 185-177