קאימקאמיה

קאימקאמיה (בערבית: נפה), כינוי לצורת שלטון אשר רווחה, בתוספת שינויים מסוימים, בלבנון בין השנים 1863–1843.

הקמת הקאימקאמיות

בשנים 1840 - 1843, מעט לאחר נסיגתו של איברהים פאשא מאזור הר הלבנון, חלה תמורה גדולה ביחסים בין הדרוזים והמרונים בהר הלבנון ונוצר מתח רב בשטח. על מנת להפיג מתח זה ולהסדיר שלטון בהר ניסח הנסיך האוסטרי מטרניך, בשנת 1843, במסגרת מאמציה של אוסטריה להשיג שליטה בלבנון, הסדר ייחודי. מטרניך ביקש למנות שני קַאִימַקַאמים (שליטי נפה) שיהיו כפופים לואלי של צידון: אחד מרוני, האמיר חיידר אבו א־למע מבית אבו א־למע, שישלוט בקאימקאמיה נוצרית, והשני דרוזי, האמיר אחמד ארסלאן מבית ארסלאן, שישלוט בקאימקאמיה דרוזית.

"המשפחות הנכבדות", משפחות מרוניות שהיוו את המרכז השלטוני בלבנון, הביעו אי-שביעות רצון מההסדר, שיצר מעמד שליטים חדש שלא יכלו לתמרן אותו ולשלוט בו. גם עבור הדרוזים המצב היה מורכב, שכן בגלל הפילוג בעם הם העדיפו שליט מחוץ ללבנון אשר יהיה נטול פניות לגבי הפלגים השונים. בנוסף, ההסדר לא נתן מענה לאחת הבעיות הקשות בהר הלבנון: היישובים המעורבים בקאימקאמיה הדרוזית. לכל הבעיות הפנימיות בהר הלבנון ולסכסוך שכבר היה קיים בלבנון הוסיפו המעצמות האירופאיות את הסכסוכים והתחרות שהיו ביניהן ובכך שיתקו למעשה לחלוטין את יכולת התפקוד של הקאימקאמיות.

ייסוד מוסד "הוַכִּיל"

מחלוקות רבות צצו סביב אי-ההסכמה על דרך השליטה במקומות המעורבים-עדתית בקאימקאמיה הדרוזית. לבסוף, החליטו הטורקים לשלוח בשנת 1844 את אחד מנציגיהם, הקפודאן ח'ליל פאשא, לאזור. משימתו הייתה לגבש פתרון אפשרי למצב, יחד עם הואלי ועם הקונסולים הזרים. הפתרון שגיבש ח'ליל פאשא היה: מינוי שני וכילים בכל מקום יישוב מעורב, אחד דרוזי והשני מרוני. הווכילים ייצגו את האיכרים בני עדתם, בפני השייח'ים מן העדה השנייה. הוכילים הם אשר יגבו בשם המשפחות החזקות (המקאטעג'ים)מיסים. לאחר שנתברר כי בהצעות אלו לא היה כדי לפתור את הבעיה, החריפה המתיחות שהייתה קיימת ממילא בהר הלבנון ובין שתי העדות פרצו מאורעות דמים חמורים בהרבה מקודמיהם בעבר.

השייח'ים הדרוזים שלטו רק במרכז ובדרום הר הלבנון ולכן רק שם מונו וכילים. בצפון הר הלבנון לקחה הכמורה את תפקיד התיווך.

הקמת המג'לס (המועצה)

כיוון שרגיעה לא הושגה גם לאחר ייסוד מוסד הוכיל, נאלצה האימפריה העות'מאנית לשלוח בדחיפות את מיניסטר החוץ שלה, שֶכִּיבּ אפנדי, להר הלבנון. גם הוא הצליח להביא את הצדדים לידי הבנה והסכמה זמנית על מבנה שלטוני רק לאחר מעורבות צבאית.

לאחר שחקר את הנושא פרסם שכיב אפנדי את מסקנותיו במסמך שנקרא "הסכם שכיב אפנדי" שעיקריו היו:

• החלוקה הנוכחית לשתי קאימקאמיות תיוותר על כנה.
• לצד כל קאימקאם תמונה מג'לס (מועצה) ובה 12 חברים. במג'לס תיוצג כל עדה חשובה בהר הלבנון על ידי שופט ופקיד שומה.
• כל שופט ישפוט את בני עדתו.
• סמכויות הואלי יורחבו.

לאחר "הסדר שכיב אפנדי" נעשו העניינים בשטח מורכבים אף יותר: השייח'ים הדרוזים בדרום נאלצו להתמודד גם עם נציגי הכמורה במג'לס משום שהכנסייה תמכה באיכרים בני עדתה. ראשי "המשפחות החזקות" עמדו מול הווכילים, הקאימקאם, הכנסייה וגם מול האיכרים עצמם. מצבם של השייח'ים במרכז הר הלבנון היה גרוע אף יותר והוביל לכך שהם נאלצו למכור חלק מאדמותיהם לאיכרים.

מוסד הוכיל, שהיווה חידוש, הצליח לעמוד בקאימקאמיה הדרוזית מול "המשפחות", שדיכאו את איכריהן, משום שזכה בתמיכה נרחבת מצד הכמורה המרונית (אשר נמצאה בתהליך מתמיד של התחזקות). גם בקאימקאמיה הנוצרית הגיבו השייח'ים על הסדר שכיב אפנדי בהגברת לחצם על העם. גם כאן תפסה הכנסייה, בפועל, את מקום הווכילים.

כל אלה והמשבר הכלכלי החמור שפקד את "המשפחות החזקות" תרמו לירידה בעוצמתן ובמעמדן הפוליטי של "המשפחות" ובראשן השייח'ים, אדוני המוקטעאת. בסופו של דבר, בדרום לא נשאר כמעט זכר לכוחן הפיאודלי ולסמכויותיהן. במרכז, חלק מהמשפחה השלטת (בית ח'זאן המרוני) ניסה להשתמש באיכרים ככלי נגד הקאימקאם (בעוד חלקה האחר תמך בקאימקם), אך למעשה האיכרים ארגנו נגדם מרד.