קאמי קלודל

קאמי קלודל
Camille Claudel

לידה	8 בדצמבר 1864 פר-אן-טרדנואה, צרפת
פטירה	19 באוקטובר 1943 (בגיל 78) צרפת של וישי
מקום קבורה	בית הקברות מונפאווה
מדינה	צרפת
מקום מגורים	Maison Claudel de Wassy Hospital of Ville-Évrard אוטל דה ז'אסו שדרת פור-רואיאל 31, פריז
יצירות ידועות	Paul Claudel at sixteen, The Little Châtelaine, Sakuntala (Claudel), La Vague by Camille Claudel, The Implorer, Chienne affamée, הנערה עם זר, הוואלס, בגרות, The Confidence
תחום יצירה	פיסול, ציור
זרם באמנות	אקספרסיוניזם, ריאליזם, אר נובו
הושפעה על ידי	אוגוסט רודן
השכלה	אקדמיית קולארוסי
השקפה דתית	נצרות קתולית
בן זוג	אוגוסט רודן (1885–1893 (כ־8 שנים))
פרסים והוקרה	סלון (1888)
חתימה

קאמי קלודל (בצרפתית: Camille Claudel; (‏ 8 בדצמבר 1864, פר-אן-טרדנואה, מחוז אן – 19 באוקטובר 1943, מונדוורג, מחוז ווקלוז) הייתה פסלת וציירת צרפתייה. אחותו הגדולה של המשורר והדיפלומט פול קלודל ומאהבתו, שותפתו לעבודה וה"מוזה" של הפסל אוגוסט רודן. הקריירה המטאורית שלה נקטעה בשל מחלת נפש שהובילה לאשפוז פסיכיאטרי ממושך, ובמותה הייתה כמעט אלמונית. חצי-מאה לאחר מכן, פרסומה חודש בעקבות ספרה של אן דלבה ("אישה אחת, קאמי קלודל") (1982), והסרט "קאמי קלודל" (1988) שהשיבו את דמותה ואת יצירתה לתודעת הקהל הרחב. אמנות הפיסול שלה, בעלת צביון ריאליסטי ואקספרסיוניסטית מתקרבת ברוחה לאר נובו בזכות השימוש המורכב בקווים מעוגלים ומפותלים.

ביוגרפיה

ילדות

פול קלודל בגיל 16, פסל מאת קאמי קלודל

קאמי קלודל נולדה ביישוב פר-אן-טרדנואה (Fère-en-Tardenois) כבתם של לואי פרוספר קלודל, משכונאי, ושל לואיז-אתנאיז, לבית סירבו (Cerveaux), בתו של רופא ואחייניתו של כומר הכפר. בעקבות מות בנם הבכור שארל-אנרי, תינוק בן 16 ימים, הפכה קאמי לבכורה במשפחה. אחריה נולדו עוד שני ילדים: בת בשם לואיז (ילידת 1866) ובן, פול קלודל (יליד 1868). בהמשך עברה המשפחה להתגורר ביישוב וילנב-סיר-פר, כפר קטן קרוב לפר-אן-טרדנואה, שבו בילתה קאמי קלודל את ילדותה. בנעוריה, בין השנים 1876–1879 התגוררה המשפחה בנוז'אן-סיר-סן, במחוז אוב, שם עשתה קלודל את צעדיה הראשונים כאמנית. יצירותיה משכו את תשומת לבו של אלפרד בושה (Alfred Boucher), פסל צעיר בן האזור שחי בפריז, אשר העריך מאוד את כשרונה היוצא דופן ושיתף אותה בכך.

מסלולה האמנותי

קאמי קלודל וג'סי ליפסקומב עובדות בסטודיו של קלודל ברחוב נוטר-דאם-דה-שאן בפריז, 1887

ראשית דרכה

מגיל צעיר יצרה קלודל יצירות בחומר. היא זכתה בתמיכת אביה, שהתייעץ עם אלפרד בושה, אולם נאלצה לעמוד מול התנגדות חריפה מצד אמה. בשנים 1881-1879 גרו בני קלודל בוואסי, במחוז מארן עילית. קאמי קלודל שכנעה את משפחתה לעבור לגור בפריז על מנת להשתלם באמנות. היא עברה לפריז רק עם אמה ואחיה, בעוד האב נאלץ להישאר בוואסי בגלל מחויבויות מקצועיות. בשנים 1882–1886 גרו בני קלודל בשדרות מונפרנס בבית 135. קאמי קלודל נרשמה לאקדמיית קולארוסי (Académie Colarossi). ב-1882 היא שכרה סטודיו ברחוב נוטר-דאם-דה-שאן (Notre-Dame-des-Champs) שבו ביקרו פסלות אחרות, רובן אנגליות, ביניהן ג'סי ליפסקומב (Jessie Lipscomb), איתה קשרה ידידות אמיצה. תצלום מאת ויליאם אלבורן (William Elborne), בעלה של ג'סי, משנת 1887, מראה אותן עובדות בסטודיו.

ב-1882 פגשה קלודל מחדש את אלפרד בושה והפעם השתלמה אצלו בפריז. בושה הגיע לפריז על מנת להקים בה קומונת אמנים מסוג פאלאנסטר בשם לה רוּש La Ruche - כוורת. אולם זכייתו בפרס הסלון הרשמי חייבה אותו לנסוע לרומא ולהתגורר בווילה מדיצ'י כדי לכבד את ההזמנות. אף שמעולם לא זכה בפרס רומא עצמו, אלא רק במקום השני, פרנסתו מהזמנות ממסדיות - במיוחד מ-La Piété Filiale איפשרה לו לממן את הנסיעה ולהגשים את שאיפתו להגיע לרומא. הוא ביקש מאוגוסט רודן להחליפו בקורס לפיסול שהעביר לקבוצה של צעירות. כך פגשה קלודל את רודן בשנת 1882 ובשנה לאחר מכן התקבלה לחניכות באטלייה של רודן במחסן השיש של המדינה ברחוב האוניברסיטה 182.

שנותיה עם רודן

יצירותיה הראשונות, ביניהן - הלן הקשישה (La Vieille Hélène), ופול בגיל 16 (Paul Claudel à seize ans) שהראתה לרודן, הותירו עליו רושם עז. בערך בשנת 1884 הצטרפה לקבוצת חניכיו והשתתפה ביצירת כמה מפסליו של רודן, כמו קבוצת הפסלים שועי העיר קאלה. לפי האגדה קאמי קלודל הייתה אחראית על פיסול הידיים בעוד שג'סי ליפסקומב - על פיסול הביגוד.

קאמי קלודל עם מצנפת פריגית

במהרה נוצרת כימיה בין רודן לחניכתו הגאונית, בעלת הכישרון המקורי והרצון האיתן. רודן העיד כי קלודל הפכה לחניכתו המצטיינת, ושהתייעץ איתה בכל דבר. למבקרים היה אומר:

"אני הראיתי לה איפה למצוא זהב, אבל הזהב טמון בה עצמה"

קלודל עצמה השפיעה על המורה שלה, ונתנה לו השראה למשל ב"האליל הנצחי" ׁ(l'Éternelle idole), "הנשיקה" שאותה עיצבו יחדיו, וגם ב"שערי הגיהנום" שנותרה יצירה בלתי גמורה. אחריהן באו יצירות כמו "דנאידה" ׁ(La Danaïde) בעזרת החניך ז'אן אסקולא (Jean Escoula), ו-"Fugit Amor" (אהבה נמלטת) שהחניך שהשתתף ביצירתו אינו ידוע. הרומן בין רודן לקלודל נמשך כעשור. כשנפגשו חי רודן מזה עשרים שנה עם בת זוגו, המודל לשעבר רוז ברה (Rose Beuret) אותה הכיר ב-1864, שנת לידתה של קלודל. הוא לא התכוון לעזוב את רוז ברה ולבסוף נשא אותה לאשה בגיל 76, חדשים ספורים לפני מותו ב-1917. נסיבות אלה מסבירות את התפרצויות הקנאה האלימות של קלודל. הפילגש הבאה של רודן בשנים 1898–1905 הייתה תלמידה אחרת שלו, הפסלת הצרפתייה ממוצא פולני סופי פוסטולסקה (Sophie Postolska), אחת ממספר מערכות אינטימיות שהיו לרודן לאורך השנים.

רודן, מוקסם מפניה של קלודל, פיסל כמה דיוקנאות, ביניהם "קאמי עם שיער קצוץ" (Portrait de Camille Claudel, dit aux cheveux courts), ״קאמי עם מצנפת" (Camille Claudel au bonnet) ו"מסכה של קאמי קלודל" (Masque de Camille). אחרי פרידתם, השתמש בתווי פניה בדיוקנאות אלגוריים כמו "השחר" ׁ(L'Aurore) או "צרפת" (La France). בשנת 1899 המחזאי הנורווגי הנריק איבסן קיבל השראה מסיפור האהבה בין רודן לקאמי קלודל במחזה שלו "כשאנו המתים מתעוררים", הנחשב מעין צוואה של המחבר שבה הרהוריו על יצירה ואמנים. קלודל הציעה תכופות נישואים לרודן, אולם זה סירב לה.

קלודל - כמודל לרודן ולבושה

קאמי קלודל, שהייתה תלמידה, עוזרת, מאהבת ומוזה לאוגוסט רודן, שימשה לו גם כמודל למספר פסלים: "הדיוקן של קאמי קלודל" (Portrait de Camille Claudel, dit aux cheveux courts) בברונזה, משנת 1884, "שחר" (Aurore) בשיש (1885), "קאמי עם מצנפת" (Camille au bonnet) בגבס, משנת 1885, "היי שלום" (Adieu) בגבס, משנת 1892, "המתאוששת" (La Convalescente) בשיש, משנת 1892, "המחשבה" (La Pensée) בשיש, משנת 1901, "צרפת" (La France), 1904, בברונזה. לפי פסלו של רודן "קאמי עם מצנפת" עוצבה יצירה של הנרי קרוס בשיטת pâte de verre משנת 1911. קלודל שימשה כמודל גם לאלפרד בושה בפסל "נערה קוראת" (Jeune fille lisant") משנת 1882 בגבס עם פטינה והקדשה עליו לאמנית.

התגבשות דרכה

בסביבות 1886 יצרה קלודל את הפסל "הנערה עם זר״ ("La Jeune Fille à la gerbe״) שהוכרז ב-2003, כאוצר לאומי, והשפיע על רודן בפסל המאוחר שלו, "פיגמליון וגאלטה" (Pygmalion et Galatée). באותה שנה, בעיצומו של קשר האהבה שלה עם רודן, התחילה קלודל לעצב במשך שנתיים שלמות פסל של זוג השרוי בלהט התשוקה "שקונטאלה" (Sakountala). הפסל, שהוצג ב-1888 וקיבל מאוחר יותר את השם וֵרטומנוס ופומונה (Vertumne et Pomone), זיכה את האמנית בהצלחה מסוימת בקרב קהל והמבקרים כאחד, ובפרס הסלון. באותן השנים, בין 1886–1892 התגוררה קלודל בשדרת פון רויאל 31. הפסלת עברה מאקספריסיביות נלהטת ובלעדית של הגוף העירום, כפי שבאה לידי ביטוי אצל רודן, אל ידע מקורי ושליטה בדינמיקה של הגוף המעידים על גאונות משלה. הגוף מכוסות אצלה יותר ויותר בביגוד המזכיר אר נובו. עוצמת כשרונה בא לידי ביטוי למשל ביצירת המופת שלה, הוואלס (La Valse), אולם האמנית לא הסתפקה בכך והחלה לחקור דרך חדשה, מקורית לחלוטין. כך בסקיצות שהראתה לאחיה פול, ביניהן Les Causeuses (נשים מפטפטות). היא הייתה היחידה שהמציאה ביטוי פיסולי כה נדיר של האינטימיות. גישתה שאפה לתפוס את הרוח החיה של המחווה הפשוטה, בתוך העוצמה של הרגע. היא בחנה את הרגע המתחמק וניסתה לתפוס בו את המימד הטרגי. את הפסל "הוואלס" היא העניקה למלחין קלוד דביסי ששמר אותו בסטודיו שלו כל שנות חייו, והיה כנראה מאהבה לתקופה קצרה.

קלודל הייתה עסוקה לדברי מכריה בחיפוש המנגינה של הגוף המתנועע. עוצמת הרגע של הקשר בין גבר לאישה והתנועה הייחודית של הגוף שלא תחזור שוב לעולם בדיוק בצורה הנראית ברגע זה. היא הייתה כה מקורית ומיוחדת, (לדוגמה: הוואלס) וזה ניכר גם בתשומת הלב לפרטים שוליים כביכול ובדקויות השפה העיצובית המעודנת שפיתחה, כפי שמופיעה ברישומי ההכנה המקדימים של פסליה. למעשה, היא המציאה ביטוי פיסולי ייחודי המבטא את שאיפתה "לתפוס את הרגע" את הרוח החיה של מחווה אנושית, תנועה של אדם כלפי חברו בהקשר של יחסי אנוש מורכבים. לעיתים בקשר שבין גבר לאהובתו, או אופיים של קשרים הנוצרים בין בני אדם הפועלים כקבוצה. היא התמקדה בשאלת מהות היחסים בין בני אדם. קלודל יצרה גם לא מעט דיוקנאות ייחודיים של בני משפחתה וידידיה והייתה בדילמה לא פשוטה בגלל הקשר הרומנטי שלה עם רודן המפורסם והכריזמטי מחד, והצורך שלה להיות אמנית עצמאית מאידך. בשנים 1882–1905 פיסלה קלודל מעל עשרים דיוקנאות, ביניהם אנשים קרובים, כמו אחיה פול קלודל, אחותה לואיז, או רודן עצמו.

קלודל הייתה פורצת דרך, בעלת מזג אופייני לאמן, נאבקת בעולם של גברים על זכותה וההכרה בה כאמנית, והפכה לסמל במאבק של נשים על מעמדן בחברה. מבקרי אמנות כתבו שקלודל הייתה הפסלת אשה היחידה שעל מצחה היה סימן של גאונות והציירת המפורסמת היחידה במאה השנים של תקופתה, וכי לסגנונה הייתה השפעה על האמנות והיא שינתה אותה יותר מאשר רבים מעמיתיה הגברים. לאחר שרודן ראה את עבודתה "עידן הבגרות" (L'Âge mûr) לראשונה, בשנת 1899, הוא הגיב בהלם ובכעס והפסיק בבת אחת את תמיכתו בקלודל.

כשרודן נסע באופן קבוע לטור (אנדר ולואר) למחקר מכין לאנדרטה שהוזמנה להנצחת הסופר אונורה דה בלזק, הוא צירף החל מ-1891 לביקורים גם את קלודל, והם שהו יחד בטירת "ל'אילט" (L'Islette). טירה זו שימשה אז מפלט דיסקרטי ושליו לאהבתם. קלודל תכננה באותם ימים פסל דיוקן לנכדתו של בעל הטירה - "בעלת הארמון הקטנה" (La Petite Châtelaine) - אותו סיימה ב-1896. שלוש עונות הקיץ שבילתה קלודל בטירה זו סימנו ציון דרך בחייה כאמנית. רודן נפרד ממנה בהדרגה וקלודל הרגישה קרועה בין תשוקתה לקשר איתו לבין צימאונה לעצמאות אמנותית. הזוג נפרד ב-1892. אחרי רומן בן עשור עם קלודל, החליט רודן להישאר לצידה של רוז ברה. עם זאת הוא ניסה להמשיך לקדם את יצירותיה של קלודל, ללא הצלחה מרובה, כשהיא ממשיכה להיפגע מצילו הענק.

השערות לגבי ילדיה

לפי סרז' ז'ראר (Serge Gérard) אחד הביוגרפים המאוחרים של רודן, לקלודל ולרודן נולדו שני ילדים - אחד מהם אוגוסט - שלא הוכרו על ידי רודן. במהלך הרומן בין שני האמנים עברה קלודל מספר הפלות. לפי נכדת אחיה רן-מארי-פארי (Reine-Marie Paris), לזוג המאהבים נולדו ארבעה ילדים ועל אחד ממקורביו של רודן הוטלה המשימה לסדר את קצבתם של שניים מהם. ההשערה לגבי שני הילדים אושרה גם ביומנו של ז'האן ריקטוס (Jehan-Rictus). המידע סופק לו על ידי מרסל דלטי (Marcelle Dalti), מזכירתו של רודן.

אחרי הפרידה מרודן

פרסאוס וגרוגונה - פסל של קאמי קלודל, העבודה בגבס נעשתה על ידי הפסל פרנסואה פופמון שעבדה איתה. כיום - במויזאון La Piscine ביישוב רובה Roubaix

קאמי קלודל מפסלת את " ורטומנוס ופומונה" בשנת 1903

אוטל דה ז'אסו, הבית בקה דה בורבון 19 שבו חיה קאמי קלודל משנת 1899 ועד אשפוזה בשנת 1913

הפסל "עידן הבגרות" משנת 1889 הוא סוג של אלגוריה כפולה על ימי אהבתם של שני האמנים ועל סיומה. הוא מתאר גבר בוגר הנוטש נעוריו המתחננים כדי לפנות אל הזקנה, או אף אל המוות. האמנית עצמה (בשנות העשרים שלה בזמן הפרידה) היא התגלמות הנעורים, בעוד רודן היה הגבר הבוגר שבחר להישאר עם זוגתו, רוז ברה, התגלמות הזיקנה, שבה הפסלת מקנאה.

"עידן הבגרות" מסמנת ציון דרך בקריירה של קאמי קלודל: היא נמצאה אז בשיא שליטתה על כישוריה וזכתה לתחילה של הכרה פומבית, שלא תענה לעולם על שאיפותיה

בשנת 1893 כבר הציגה האמנית את הזקנה בפסל "קלותו" (Clotho),

תמונה נוראית של הזקנה ושל הזמן החולף המשקפת את הטלטלות הרגשיות שעינו את קלודל; גם זאת רומזת לרוז ברה

היצירה מוצגת בגרסתה בגבס בחברה הלאומית לאמנויות וב-1899, ובגרסת השיש שלה במוזיאון רודן. ב-1893 השתתפה קלודל במשלחת האמניות הצרפתיות שהציגה בביתן האשה בתערוכה העולמית של שיקגו.

בשנים 1893–1905 ניסתה קאמי קלודל להשתחרר מהשפעת אמנותו של רודן, בסדרה שהיא כינתה "סקיצות לפי טבע" שלקחה השראה מחיי היום-יום והאמנות היפניים, עם אנשים נמוכים וחומרים שונים. עם הסדרה נמנו "נשים מפטפטות" (Les Causeuses) (1895) ו"הגל" (La Vague) (1897). רודן, מצדו, החל משנת 1895 חידש את עבודתו לפי דגם פניה של קלודל, כשפנה שוב אל דיוקנאות מאהבתו משנות ה-1880 על מנת "לעדן" אותם, תוך שימוש בתווי פניה, בפסלי דיוקן אלגוריים כמו "השחר" (L Aurore) או "צרפת" (La France). פסלים אלה אישיים מאוד ופרט ל"צרפת" הוצגו מעט בעת חייו. מתוך פסלים אלה ב-1895 מכר אנטואן בורדל, באותם ימים שוליה של רודן, פסל שיש של קלודל La petite Châtelaine ("הגבירה הקטנה") תמורת 2500 פרנק. ב-1897 הוצאת גופיל (Goupil) פרסמה אלבום ראשון של 129 תחריטים של רודן, עם פתח-דבר מאת אוקטב מירבו ועם דיוקן של רודן מאת קאמי קלוד כציור שער.

ב-1897 פגשה קלודל את הרוזנת דה מגרה (de Maigret) שהזמניה אצלה יצירות, דבר שאיפשר לאמנית סוף סוף עצמאות כלכלית ונפשית, אחרי התלות ברודן ויחסיה המקצועיים והאמנותיים איתו. בין השאר, הזמינה הרוזנת מקלודל פסל שלה בשיש (La comtesse de Maigret), פרוטומה של בנה כריסטיאן (Christian de Maigret), ועותק בשיש של "פרסאוס וגורגונה" ׁ(Persée et La Gorgone). אולם ב-1905 פרצה בין שתי הנשים מריבה, ללא ספק בגלל אי-יציבותה הנפשית של קאמי קלודל, שהפסידה באופן זה את הקשר עם מעסיקתה העשירה. קלודל חיה ועבדה באותה תקופה - בשנים 1899–1913 - בסטודיו החדש שלה ב"אוטל דה ז'אסו" (hôtel de Jassaud) ברציף קה דה בורבון, על איל סן לואי, כפי שמציין לוח זיכרון שהוצב על בניין. היא עבדה לבד וחיה חיי דלות כלכלית. רודן, שהיא כינתה אותו "המרחרח" (La Fouine), ניסה לשווא יחד עם המבקר גוסטב ז'ופרואה (Gustave Geffroy) להשיג לה הזמנות ציבוריות ואף שילם את דמי השכירות שלה בשנת 1904. היא הכירה את סוחר האמנות אז'ן בלו (Blot) שהפך במהרה לסוכן שלה. בשנים 1905–1908 הזמין ממנה סדרות בברונזה של כמה מפסליה ביניהם - "המתחננת" (L'Implorante), ארגן לה שלוש תערוכות וניסה להשיג בשבילה סיוע מהמדינה. תמונת היצירה L'abandon - (הכניעה או "שקונטאלה") איירה מאמר של גוסטב כאהן "האמנות והיפה" ב"Études artistiques illustrées" לצד יצירות של פיקס-מאסו (Pierre-Félix Fix-Masseau).

קאמי קלודל המשיכה לעבוד אך על אף כל מאמצי מעריציה, כולל התגייסותו של מירבו שהכריז שלוש פעמים על גאונותה בעיתונים, לא זכתה למשך שנים רבות לקבל שום הזמנה ממוסדות המדינה. היא התגרתה אמנם במוסר הסקסיסטי של עולם האמנות בתקופתה כשפיסלה עירום באותה חופשיות כפי שעשו אמנים גברים, אך מנגד החזיקה בדעות שמרניות, נגד דרייפוס והרפובליקה. לבסוף קיבלה הזמנה ממשלתית לפסל של אשה בודדה ונוטה למות, "ניובה פצועה" (Niobide blessée), אותו השלימה ב-1907. המדינה קנתה גם עותק בברונזה של שקונטאלה. בכמה צילומים באותן השנים הופיעה האמנית עם פנים נפולים ותווים עבים, כשבאחד מהם נראתה חותמת על פסל השיש "ורטומנוס ופומונה".

החל משנת 1905 החלה הפסלת לסבול ממחשבות טורדניות ופאראנואידיות. היא הייתה משוכנעת שרודן הוא הסיבה לכל כישלונותיה. השראתה נפגעה, והיא השקיעה מאמצים רבים כדי להמשיך לפסל ולהשלים יצירות, שלרוב היו וריאציות על עבודותיה הקודמות. היא הסתגרה בדירתה ובסטודיו שלה באוטל דה ז'אסו, וכתבה בעצמה: "ביתי הפך למבצר: שרשראות, משקולות ומלכודות מאחורי כל הדלתות מעידים על מידת האמון שלי באנושות." ב-1909 כתב אחיה פול קלודל ביומנו: "בפריז, קאמי השתגעה. טפט הקירות נקרע ברצועות ארוכות, יש רק כורסה אחת, שבורה ומפורקת, טינופת נוראית. היא, ענקית, ועם פנים מלוכלכים, מדברת ללא הרף, בקול חד-גוני ומתכתי". ב-1910 הוצף הסטודיו שלה במי הנהר שעלה על גדותיו. ב-1912 הרסה את יצירותיה. היא כתבה ששברה את כל דגמי הגבס ושרפה את כל מה שרק יכלה כדי להתנקם באויביה. שכניה התלוננו אצל אחיה ומשפחתו: מי היא הדמות המבולבלת והחשדנית אשר רואים אותה יוצאת כל בוקר לאגור שיירות מזון?.

האשפוז הפסיכיאטרי בשלושים שנותיה האחרונות

האשפוז

קאמי קלודל שקעה במהרה בחיים עלובים של בדידות ופרנויה. בפברואר 1913 כתב אחיה פול: יש לי אותו המזג כמו לאחותי, אם כי קצת יותר רך וחולמני, וללא חסד האלהים, סיפורי יכול היה ללא ספק כמו שלה, אם לא יותר גרוע". לפי בקשת אמה ואחיה פול, נלקחה האמנית לבית מחסה פסיכיאטרי. אביה היה משענתה היחידה, וגם בזקנתו תמיד ניסה להגן עליה מפני אשתו. לאחר מותו, כשהייתה בת 48, ב־2 במרץ 1913, מצבה הנפשי החריף. היא לא נכחה בלוויית אביה, ומיוזמת אחיה פול ביקשה המשפחה את אשפוזה. האם, בת 73, חתמה על בקשה לאשפוז מרצון. קלודל אובחנה על ידי רופאיה, טריאל (Truelle) וברוקר (Broquère), עם "דמנציה פאראנואידית" הכוללת מחשבות שוא שיטתיות של רדיפה, המבוססות בעיקר על פירושים שגויים ודמיון פרוע. הרופאים בחנו את הסיבות האפשריות למצב: תת-תזונה, אלכוהוליזם, תסמונת קורסקוב. במכתב שלו מ-7 במרץ 1913 ד"ר מישו (Michaux) כתב: "אני החתום מטה, ד"ר מישו, מאשר כי העלמה קאמי קלודל נגועה בליקויים שכליים רציניים מאוד, לובשת בגדים עלובים, היא מלוכלכת לחלוטין, ודאי אינה מתרחצת אף פעם.... היא מבלה את חייה בהסתגרות מוחלטת בדירתה, ללא אוויר צח; מזה מספר חדשים אינה יוצאת כלל לאור היום ולעיתים רחוקות עושה כמה גיחות ליליות החוצה. לפי מכתביה היא עדיין חיה באימת "כנופייתו של רודן". שאכלסו את מחשבות הרדיפה שלה עוד מזה 7–8 שנים, מצבה כעת הוא כבר מסוכן בגלל ההזנחה ולפעמים חוסר המזון, והוא מסוכן גם לשכניה. קיים הכרח לאשפז אותה במוסד פסיכיאטרי (maison de santé)".

ב-10 במרץ נלקחה קלודל למוסד בוויל-אווראר (Ville-Évrard), במחוז סן-סן-דני. משפחתה ביקשה להגביל את הביקורים אצלה ואת התכתבויותיה. היא נשארה מאושפזת שלושים שנה עד יום מותה. קלודל כתבה לבן דודה, שארל טיירי (Charles Thierry): "מה הטעם לעבוד כל כך קשה ולהיות מוכשרת כדי לזכות בגמול כזה. לעולם אין לי פרוטה, מעונה בכל דרך, כל חיי. מנושלת מכל מה שנותן אושר לחיות, ועוד לסיים את חיי כאן". הסטודיו שלה ברציף בורבון נסגר על ידי המשפחה, ומה שנשאר בו נהרס.

בחדשים שלאחר אשפוזה, הוקיעו מעריצי האמנית את המעשה, שהוצג על ידיהם כ"פשע קלריקלי". ב-19 בספטמבר 1913 פרסם העיתון "L'Avenir de l'Aisne" מאמר דעה נגד היחס כלפיה: "בעיצומה של עבודה, כשהיא במלוא הכישרון ובמלוא כישורייה השכליים, הגיעו אליה אנשים, השליכו אותה לרכב על אף מחאותיה הזועמות, ומאז נכלאה האמנית הדגולה בבית משוגעים". הועלה בתקשורת מסע מחאה נגד כליאתה, תוך כדי האשמת המשפחתה ברצון להיפטר ממנה. הכותבים דרשו את ביטול חוק חולי הנפש מ-30 ביוני 1838.

רודן שהזדעזע, ניסה לשפר במשהו את גורלה, אבל ללא הצלחה יתרה. אחרי שהקדיש ב-1914 ליצירותיה אולם תערוכה באוטל בירון (כיום מוזיאון רודן), הוא נפטר בנובמבר 1917.

המוסד מונדוורג-לה-רוז במונפאווה - השער הראשי - בשנת 1910

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה ובתי החולים הופקעו לטובת הצבא. אחרי שהייה קצרה בבית חולים באנגיין (Enghien), הועברה קאמי קלודל, ב-12 בפברואר 1915 למוסד לחולי נפש מונדוורג (Montdevergues), שבמונפאווה (Montfavet), במחוז ווקלוז, שבו נותרה עד יומה האחרון. במצוקתה לא פיסלה יותר, ולא קיבלה ביקורים לא מאמה, שנפטרה בשנת 1929, ולא מאחותה. רק אחיה, פול קלודל, ביקר אצלה בתוך שלושים שנה שתים עשרה פעמים.

ב-1919 נראה מצבה כי משתפר, אבל במכתביה אל מנהל המוסד התנגדה אמה בחירוף נפש לכל אפשרות של שחרור. קלודל עצמה כתבה מכתבים רבים לאחיה ולאמה, בהם התלוננה על תנאי האשפוז, וכתשובה קיבלה משלוחי אוכל וחפצים שונים. ידידתה הפסלת ג'סי ליפסקומב ביקרה אותה פעמיים יחד עם בעלה, הצלם ויליאם אלבורן, במאי 1924 ובדצמבר 1929. תצלום שצילם אלבורן בביקורם האחרון, שבו היא נראית בגיל 65 ישובה על כיסא, הוא עדות הראייה היחידה שנותרה מתקופת שהותה במוסד.

ב-25 בפברואר 1917 שלחה קאמי קלודל מכתב זה לד"ר מישו ממקום הסגרה במונדוורג :

אתה נזכר אולי בלקוחה ושכנתך לשעבר, העלמה קלודל, שנחטפה מביתה ב-13 במרץ 1913 והוסעה למוסדות לחולי נפש שמהם לא תצא אולי לעולם. זה כבר חמש שנים, יותר נכון שש, שאני עוברת עינוי נורא זה. הסיעו אותי בהתחלה למוסד בוויל-אווראר, אחר כך, לזה של מונדוורג על יד מונפאווה, במחוז ווקליז. אין צורך לתאר לך את הסבל שעברתי. כתבתי לאחרונה לאדון אדאן, עורך הדין, שעליו המלצת לי בנדיבותך, ושהגן בעבר על ענייני בהצלחה; אני מבקשת שייקח שוב בידיו את ענייני. אולם בנסיבות אלה, היו עוזרות לי עצותיך הטובות, מכיוון שאתה אדם בעל ניסיון רב, וכדוקטור ברפואה מעודכן במצבי. אני מבקשת שתשוחח עם אדון אדאן ושתחשבו כיצד אתם יכולים לעזור לי. מצד משפחתי אין מה לעשות: בהשפעת אנשים רעים אמי, אחי ואחותי אינם שומעים אלא את ההשמצות שהוטחו בי. מוכיחים אותי (או, פשע בלתי נסלח!) על שחייתי לבד, שביליתי את ימי עם חתולים, ושיש לי שגעון רדיפה! על סמך האשמות אלה אני כלואה מזה חמש וחצי שנים כמו פושעת, ללא חופש, ללא אוכל, ללא חימום, וללא הנוחות הבסיסית ביותר. הסברתי לאדון אדאם במכתב ארוך על כל הסיבות האחרות שתרמו לכליאתי, אני מבקשת שתקרא אותו בתשומת לב, על מנת שתגלה את כל ההיבטים וההשלכות של עניין זה.

אולי, כדוקטור לרפואה, תוכל להשתמש בכוח השפעתך לטובתי. מכל מקום, אם לא רוצים לשחרר אותי מיד, הייתי מעדיפה לעבור לבית החולים סלפטרייר או סנט אן או לבית חולים רגיל, שבו תוכל לבקר אותי ולבחון את מצב בריאותי. כאן משלמים עבורי 150 פרנק לחודש וצריך לראות לאיזה טיפול אני זוכה, קרובי משפחתי אינם מטפלים בי ולתלונותיי הם מגיבים בשתיקה מוחלטת; וכך עושים בי ככל העולה על דעתם. איום להיות נטושה בצורה זו, איני יכולה עוד לעמוד בפני העצב המכריע אותי. לבסוף, אני מקווה שתוכל לעשות משהו למעני, ומובן מאליו שאם יהיו לך הוצאות כלשהן, אבקש שתערוך את החשבון ואחזיר לך אותן במלואן.

אני מקווה שלא עברת מצוקות כלשהן בעקבות המלחמה המקוללת הנוכחית, שבנך לא היה צריך לסבול בחפירות ושגברת מישו ושתי בנותיכן בריאות ושלמות. יש לי עוד בקשה אחת נוספת, אליך, אם תבקר אצל משפחת מרקלן, תספר לכולם על מה שעבר עלי

מותה

הקנוטף לזכר קאמי קלודל שהוצב בשנת 2008 בבית הקברות במונפאווה

קאמי קלודל נפטרה ב-19 באוקטובר 1943 בשעה 2 לפנות בוקר, בגיל 78, במוסד במונפאווה, ככל הנראה מאירוע מוחי. באותה תקופה סבלה מתת-תזונה בגלל תנאי אספקת האוכל לחוסי המוסד. חודשיים לפני מותה, מסר מנהל המוסד לאחיה, פול קלודל: "חולי הנפש שלי מתים ממש מרעב: 800 מתוך 2000". כבר באוגוסט 1942 הוא כתב לפול קלודל שמצבה הכללי של אחותו הידרדר באופן חמור מאז הנהגת ההגבלות שפגעו קשות בחולי הנפש. אחותך הוגבלה למיטה בגלל בצקת בקרסוליים כתוצאה מחסר תזונתי וחוסר איזון תזונתי". לפי מקס לאפון (Max Lafont) בשנים 1940–1944, 40,000 מאושפזים מתו מרעב במוסדות הפסיכיאטריים בצרפת.

האמנית הובאה לקבורה ימים אחדים אחרי מותה, בבית הקברות של מופאווה, בחלקת חולי הנפש. בלווייה השתתפו רק צוות בית החולים; לא הגיעו בני משפחה, כולל אחיה פול קלודל. בהמשך עצמותיה הועברו לאוסואריום, מאחר שלא נדרשו על ידי קרוביה. בשנת 2008 נכדת אחיה, רן-מארי פארי, יזמה הקמת קנוטף "על מנת לתקן את ההשכחה מצד משפחת קלודל ומקורביה".

יצירותיה וזכרה

התקבלות יצירותיה אחרי האשפוז ואחרי מותה

על אף אשפוזה המשיכו יצירותיה של קלודל לזכות בהערכה והוצגו לאורך שנות 1930 על ידי אספני אמנות בתערוכות קיבוציות ובסלונים לאמנות, במיוחד אלו שאורגנו על ידי איגוד הציירות והפסלות, ובהמשך על ידי איגוד האמניות המודרניות. בשנת 1934 אורגנה רטרוספקטיבה על מפעל חייה, שבה הוצגו פסלים כמו "הנטישה", "פול קלודל בגיל 16", "הוואלס", "התחינה". עדים סיפרו שפול קלודל שהפך בינתיים לשגריר, נזעם כשנודע לו על הצגת היצירות, מאחר שלא רצה שיידעו שיש לו אחות המאושפזת במוסד לחולי נפש. אנדרה סלמון במאמר בקורת אמנות ציין את ההנאה שבה גילה את יצירותיה של קלודל בתערוכת האמניות המודרניות, תוך הערה שמדובר ב"פסלת שמגיעה לה יותר הוקרה מזו שהיא זוכה לה". בשנת 1951 ארגן מוזיאון רודן "תערוכת קאמי קלודל" שכללה 40 פסלים, באולם מיוחד במוזיאון. ב-1956 הקדיש אנרי אסלן (Henri Asselin) שני ערבים בתחנת הרדיו של צרפת ל"חייה הכואבים של קאמי קלודל, פסלת". בשנים 1960 ו-1970 פסליה הוצגו באופן קבוע בתערוכות קיבוציות שהוקדשו לרודן, לפול קלודל או לאמנות הצרפתית. החל משנות ה-1990, עם עלייה במגמה לגילוי מחדש של נשים אומניות, אורגנו תערוכות ביפן, ולאחר מכן בצרפת עם חניכת מוזיאון ד'אורסה שהוקדש לאמנים מהמאה ה-19. כפי שצוין בעטיפת הקטלוג - Catalogue raisonne של אן ריוויאר (Anne Rivière), ברונו גודישון (Bruno Gaudichon) ודניאל גנסיה (Danielle Ghanassia) - "מזה 15 שנה נוכחת קאמי קלודל בכל מקום בזירת האמנות".

"הספר "אישה אחת, קאמי קלודל" (1982)

בשנת 1982 פורסם בהוצאה לאור "פרס דה לה רנסאנס" (Presses de la Renaissance) ספרה של אן דלבה (Anne Delbée) "אישה אחת, קאמי קלודל". הספר תורגם לעברית על ידי ישראל מרשן ופורסם ב-1989 בהוצאת אור-עם. ב-1983 זכה בצרפת בפרס הגדול של קוראות המגזין "אל", והפך לרב-מכר שתורגם לעשרים שפות. הוא חשף בפני הקהל הרחב את שמה ויצירתה של קאמי קלודל. משפחת קלודל מחתה נגד התיאור והתזה שפיתחה המחברת, אן דלבה, שהכחישה את מחלת הנפש של האמנית.

יצירותיה של קאמי קלודל

בשנת 1996 פרסמו אן ריווייר, ברונו גודישון ודניאל גנאסיה קטלוג מקיף (Catalogue raisonné) של יצירותיה של קאמי קלודל שכלל 99 יצירות - פסלים ורישומים מתוך 131 יצירות. רן-מארי פארי סרקה 67 יצירות שנוצרו בין השנים 1879–1906, ללא גרסאות שונות ועיבודים מאוחרים, שהיו מעלים את מספרן ל-110, ושנוצרו עד שנת 1910. קיימות למשל שבע גרסאות של "הוואלס"', לרבות גרסאות מכלי חרס (grès), ועשר גרסאות של הפסל "La Petite Châtelaine", בעיקר עם שינויי תספורת. היא גילתה וסרקה 21 רישומים או ציורים של האמנית. יצירות ברונזה מקוריות של קאמי קלודל נוצקו על ידי בתי היציקה גריה (Gruet), סיו-דקוביל (Siot-Decauville), רודייה (Rudier), תיאבו (Thiébaut), פימייה וגאוויניו (Fumiet et Gavignot), קונברסה (Converset), קארויליאני (Carvilhani) ןבלו (Blot) לפני 1910.

אחרי 1984 הופיעו בשוק יציקות בברונזה שעוררו מחלוקות משפטיות רבות לגבי האותנטיות שלהן ולגבי הפרות זכויות היוצרים. החל מ-1 בינואר 2014 הפכו יצירותיה של קלודל לקנין רוחני ציבורי.

שימור יצירותיה

מקומות האחסון העיקריים של יצירות קאמי קלודל, לפי רשימה שנערכה על ידי רן-מארי פארי הם כדלקמן: מוזיאון קאמי קלודל (2017) ב-2017 נפתח מוזיאון קאמי קלודל בכפר נוז'אן-סיר-סן (Nogent-sur-Seine) במחוז אוב, שבו האומנית בילתה את ילדותה המאוחרת ופגשה את אלפרד בושה. המוזיאון צורף למוזיאון שהוקם ביישוב בשנת 1902 על ידי הפסלים פול דיבואה (Paul Dubois, 1905-1829) ואלפרד בושה (1934-1850). מוצגות בו היצירות שנאספו על ידי נכדת אחיה, רן-מארי פארי, ועל ידי פיליפ קרסאן ׁ(Philippe Cressent), ושנרכשו על ידי מועצת היישוב בשנת 2008. כמו כן מוצגים חפצי אמנות שנרכשו בעזרת קרן המורשת ובנדיבות תורמים. בסך הכול מצויות בו 50 יצירות, והוא המאגר החשוב ביותר בעולם של יצירותיה. המוזיאון כולל אודיטוריום בעל 120 מושבים. הוא נועד להכיל אוסף של 400 פסלים, מתוכם 50 מאת קלודל. בין היצירות המוצגות במוזיאון - פרסאוס וגורגונה, הפסל המונומנטלי היחיד בשיש שיצרה קלודל. הוא נרכש בשנת 2008 תמורת 950,000 יורו, והוצג לפני כן במוזיאון פול דיבואה-אלפרד בושה ביישוב.

דמותה במדיה האמנותית

ספרות

• 1982 - אן דלבה (Anne Delbée) - הרומן הביוגרפי Une femme "אישה" זכה ב-1983 בפרס הגדול של קוראות המגזין הצרפתי Elle. הספר הפך לרב-מכר ותורגם למעל עשרים שפות. הוא החזיר לתודעה הציבורית את הפסלת ועבודותיה. משפחת קלודל התקוממה נגד התיאוריה של המחברת על פיה קלודל לא הייתה חולת נפש.
• 2004 - מישל דבורד (Michèle Desbordes) - הרומן La Robe bleue (השמלה הכחולה).
• 2006 - Camille et Paul - La passion Claudel, רומן מאת דומיניק בונא (Dominique Bona).
• 2007 - קלוד פרז (Claude Pérez), L'Ombre double (הצל הכפול), רומן.

תורגם לעברית: אחים לתשוקה - קאמי ופול קלודל, דומיניק בונא, תרגום: רמה איילון, הוצאת ספרית מעריב, 2009.

• 2009 - פוראנס דה לה גריווייר ׁ(Florence de la Guérivière) - "ידו של רודן" (La Main de Rodin), רומן.
• 2013 - מרי סלייה (Marie Sellier) - Coeur de pierre (לב מאבן - קאמי קלודל ורודן), רומן.
• 2016 - קולקטיב (בתיאום סילבי אנדרה - Andreu) - "קאמי היקרה. 18 מכתבים אל קאמי קלודל".
• 2019 - ז'רלדין ז'פרואה - (Géraldine Jeffroy) - קיץ באילט (Un été à l'Islette) רומן.
• 2019 - מוד סמבווי (Maude Sambuis) - העלמה סי (Mademoiselle C).

תיאטרון

• 1981 - המחזה "אשה, קאמי קלודל" מאת אן דלבה וז'אן פאיאר (Jeanne Fayard), הוצג בבימויה של אן דלבה בתיאטרון דו שודרון (Théâtre du Chaudro).
• 1995 - המחזה בשתי מערכות "קאמי" מאת דאצ'ה מראיני.
• 2007 - פאולה פרנטלי (Paola Ferrantelli) - קאמי קלודל (L'idolo eterno - האלה הנצחית).
• 2017 - לרגל מאה שנה למותו של רודן הוצג בלבוב המחזה של הסופרת האוקראינית אולגה קיס "רודן שלי", על אהבתם של רודן וקאמי קלודל.
• מרץ 2017 - Moi (אני) - מונולוג מאת קלרה פאזטי שנכתב בהשארה חופשית מהתכתבותה של קאמי קלודל - הוצג בתיאטרון "אופנג'וב" בוארזה.
• 2018 - המופע " שארל גונזלס הופך לקאמי קלודל" ׁ(Charles Gonzales devient Camille Claudel) הוצג לראשונה ב-2004 בתיאטרון לוסרנר (Lucernaire), ובהמשך בתיאטרון דה פוש - מונפרנאס (Théâtre de Poche-Montparnasse).
• החל מ-2018 - "המחזה - מונולוג "העלמה סי" (Mademoiselle C) כתוב ומבוצע על ידי מוד סמבווי (Maude Sambuis) בתיאטרון "אסאיון" (Théâtre Essaïon) בפריז.
• 22 ביולי 2019 ורה ג'אגוני - המונולוג "קאמי קלודל" שנכלל במחזה Les Dames-Femmes Fatales (הגברות - נשים פטליות), (מופע על האמנות באהבה ועל האהבה באמנות) הוצג בפסטיבל ורסיליאנה, מאינה די פייטרסנטה.

קומיקס

• 2012 - אריק ליברז' וונסאן גראווה (Éric Liberge ו-Vincent Gravé) - "קאמי קלודל".

בקולנוע

לדמותה של קאמי קלודל הוקדשו הסרטים:

• 1988 - קאמי קלודל בבימוי ברונו נויטן (Bruno Nuytten), לפי ספרה של רן-מארי פארי. בתפקיד הראשי של קלודל שיחקה איזבל אג'אני ובתפקיד רודן - ז'ראר דפארדיה. הסרט ציין שלב חשוב בתהליך הגילוי מחדש וטיהור שמה של האמנית שהתחיל בשנות ה-1980. הוא זכה בחמשה פרסי סזאר, ביניהם על הסרט הטוב של השנה ומועמדויות לפרס אוסקר בקטגוריה "השחקנית הטובה ביותר" ו" הסרט הטוב יותר בשפה זרה". על משחקה קיבלה איזבל אג'אני גם את פרס פסטיבל הקולנוע של ברלין.
• 2011 - קאמי - סרט קצר ספרדי, יצירה של כרמה פוצ'ה וחאימה גרסיה. את קאמי קלודל גילמה מרסה מונטלה
• 2013 - קאמי קלודל, 1915 סרט ארוך, בבימוי ברונו דימון, שהוצג בבכורה בפסטיבל הקולנוע של ברלין ובו שיחקה בתפקיד הגיבורה הראשית השחקנית ז'ולייט בינוש.
• 2017 - דמותה מופיעה גם בסרט "רודן" בבימוי ז'אק דואיון. בתפקיד קאמי קלודל שיחקה איזיה איז'לן (Izïa Higelin).

במוזיקה

• 2016 - השיר "Les Marteaux de Camille" (הפָּטישׁים של קאמי) לחן מאת ורוניק פסטל (Véronique Pestel), מלים מאת פיליפ נוארו (Philippe Noireaut), בוצע על ידי ורוניק פסטל באלבום Faire Autrement EPM.

במחול

• 2000 - הבלט הלאומי של מרסיי הציג את יצירתו של הכוריאוגרפית הצרפתייה מרי-קלוד פייטרגאלה (Marie-Claude Pietragall) - הבלט "סקונטלה" שקיבל השראה מפסלה (שכונה מאוחר יותר"ורטומונוס ופומונה") של קאמי קלודל.
• 2011 - קאמי קלודל, יחד עם רוז ברה הייתה אחת הגיבורות הראשיות של הבלט "רודן", יצירת הכוריאוגרף הרוסי בוריס אייפמן.

לקריאה נוספת

• Odile Ayral-Clause, Camille Claudel: sa vie, Paris, Hazan, 2008.
• Dominique Bona, Camille et Paul : la passion Claudel, Paris, Grasset, 2006 ISBN 2246706610.
• Jacques Cassar, Dossier Camille Claudel, (lettres, documents, articles de presse parus à son époque), Paris, Librairie Séguier/Archimbaud, 1987.
• C. Claudel Fondation Pierre Gianadda Martigny (Suisse) עמ' 167 - אוצרת התערוכה: ניקול ברבייה (Nicole Barbier) (16 בנובמבר 1990 – 24 בפברואר 1991).
• Michèle Desbordes, La robe bleue, Éditions Verdier, 2004
• Michel Deveaux, Camille Claudel à Montdevergues, L'Harmattan, 2012.
• Pablo Jimenez Burillo et coll., Camille Claudel 1864-1943, Paris, Gallimard, 2008.
• Ingrid Goddeeris, « D'une découverte à l'autre : la précieuse collection d'autographes de Léon Gauchez et les 36 lettres inédites de Camille Claudel », in In monte artium, n° 5 : tiré à par, 2012.
• Florence de la Guérivière, La main de Rodin, (roman), Paris, Séguier, 2009.
• Antoinette Lenormand-Romain, Camille Claudel et Rodin: la rencontre de deux destins, Paris, Hazan, 2005.
• Véronique Mattiussi, Mireille Rosambert-Tissier, Camille Claudel, itinéraire d'une insoumise. Idées reçues sur la femme et l'artiste, Éditions Le Cavalier Bleu, 2014
• Jean-Paul Morel, Camille Claudel. Une mise au tombeau, Bruxelles, Les Impressions Nouvelles, 2009 ISBN 9782874490743.
• Claude Pérez, L'Ombre double, Montpellier, Fata Morgana, 2007.
• Hélène Pinet et Reine-Marie Paris, Camille Claudel, le génie est comme un miroir, Paris, Gallimard, 2003.
• Reine-Marie Paris, Camille Claudel, 1864-1943, Paris, Gallimard, 1984 ISBN 2-07-011075-3
• Reine-Marie Paris, Chère Camille Claudel, éditions Economica 2012, ISBN 978 2 7178 6440 3
• Anne Rivière, L'Interdite. Camille Claudel 1864 - 1943, Paris, Éditions Tierce, 1983.
• Anne Rivière, Bruno Gaudichon et Danielle Ghanassia, Camille Claudel, Bibliographie, Catalogue Raisonné, Adam Biro, Paris 1996
• Anne Rivière et Bruno Gaudichon, Camille Claude l: correspondance, Paris, Gallimard, 2008.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קאמי קלודל בוויקישיתוף

• כתבה על קאמי קלודל מאת ד"ר אורנה ליברמן באתר "פרנקופילים אנונימיים" הכוללת גם מסלול טיול בפריז בעקבותיה.
• קאמי קלודל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קאמי קלודל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• על חייה הגאוניים והטרגיים של קאמי קלודל (כשלא די בכישרון) באתר lescultivores

• קאמי קלודל, ברשת החברתית Goodreads