קאמי קלודל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: תרגמת, רשימת מכולת, שמות, ניסוחים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
קאמי קלודל
Camille Anastacia Kendall Maria Nicola Claudel
Camille Claudel.jpg
לידה 8 בדצמבר 1864
פר-אן-טרדנואה , מחוז אן, חבל פיקרדיה, כיום או-דה-פראנס עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 באוקטובר 1943 (בגיל 78)
אביניון, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אקדמיית קולארוסי עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה פיסול, ציור עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות אקספרסיוניזם, ריאליזם עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפעה על ידי אוגוסט רודן עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות בגרות, הנערה עם זר, הוואלס, בפסקה זו 3 רשומות נוספות שטרם תורגמו עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה סלון פריזאי (1888) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קאמי אנסטסיה קנדל מריה ניקולה קלודלצרפתית: Camille Anastacia Kendall Maria Nicola Claudel; ‏ 8 בדצמבר 1864 פר-אן-טרדנואה, מחוז אן - 19 באוקטובר 1943 מונדוורג, מחוז ווקלוז) הייתה פסלת וציירת צרפתיה. אחותו הגדולה של המשורר והדיפלומט פול קלודל ומאהבתו, שותפתו לעבודה ו"מוזה" של הפסל אוגוסט רודן. הקריירה המטאורית שלה נשברה על ידי מחלת נפש ואשפוז פסיכיאטרי ומתה כמעט אלמונית. חצי-מאה אחר כך, ספר מאת אן דלבה עליה ("אישה אחת, קאמי קלודל") (1982) וסרט שהופק על חייה ("קאמי קלודל") (1988) השיבו אותה לתודעת הקהל הרחב. אמנות הפיסול שלה, בעלת צביון ריאליסטי ואקספרסיוניסטית מתקרבת לזו ל האר נובו על ידי השימוש המתוחכם בעקומות ופיתולים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פול קלודל בגיל 16, פסל מאת קאמי קלודל

קאמי קלודל נולדה ביישוב פר-אן-טרדנואה (Fère-en-Tardenois) כבתם של לואי פרוספר קלודל (יליד היישוב לה ברס La Bresse בהרי הווז', משכונאי, ושל לואיז-אתנאיז, לבית סירבו (Cerveaux), בת של רופא ואחיינית של כומר הכפר. בעקבות מות בנם הבכור שארל -אנרי, תינוק בן 16 ימים, הפכה קאמי לילד בכור של המשפחה. אחריה נולדו עוד שני ילדים:בת בשם לואיז (ילידת 1866) ובן, פול (יליד 1868). בהמשך עברה המשפחה לגור ביישוב וילנב-סיר-פר, כפר קטן קרוב לפר-אן-טרנואה, שבו בילתה קאמי קלודל את ילדותה. בנעוריה שנים 1876–1879 ישבה המשפחה בנוז'אן-סיר-סן, במחוז אוב. שם עשתה קלודל את צעדיה הראשונים כאמנית ויצירותיה משכו את תשומת לבו של אלפרד בושה, פסל צעיר בן האזור שחי בפריז, העריך מאוד את כשרונה היוצא דופן ושיתף אותה בכך.

מסלולה האמנותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאמי קלודל וג'סי ליפסקומב עובדות בסטודיו של קלודל ברחוב נוטר-דאם-דה-שאן בפריז, 1887

התחלותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגיל צעיר יצרה קלודל יצירות בחומר. היא זכתה בתמיכת אביה, שהתייעץ עם בושה, אולם נאלצה לעמוד מול התנגדות חריפה מצד אמה שעיסוק זה של הבת הוציאה אותה מן הכלים. בשנים 1881-1879 גרו בני קלודל בוואסי, במחוז מארן עילית. קאמי קלודל שכנעה את משפחתה לעבור לגור בפריז על מנת להשתלם באמנות. היא עברה לפריז רק עם אמה ואחיה, בעוד האב נאלץ להישאר בוואסי בגלל מחויבויות מקצועיות. בשנים 18821886 גרו בני קלודל בשדרות מונפרנס בבית 135. קאמי קלודל נרשמה לאקדמיית קולארוסי. ב-1882 היא שכרה סטודיו ברחוב נוטר-דאם-דה-שאן ( ( Notre-Dame-des-Champs) שבו ביקרו אצלה גם פסלות אחרות, רובן אנגליות. ביניהם ג'סי ליפסקומב, איתה קשרה ידידות אמיצה. תצלום מאת ויליאם אלבורן, בעלה של ג'זי, משנת 1887 מראה אותן עובדות בסטודיו.

ב-1882 פגשה קלודל מחדש את אלפרד בושה והפעם השתלמה אצלו בפריז. בושה הגיע לפריז על מנת להקים בה קומונת אמנים מסוג פאלאנסטר בשם "לה רוּש" או "לה ריש" (La Ruche - כוורת). אולם זכייתו בפרס הסלון 6 חייבה אותו לנסוע לרומא ולגור בווילה מדיצ'י כדי לכבד את ההזמנות. (הוא לא זכה מעולם בפרס רומא, אלה תמיד במקום השני ורק בעזרת פרנסתו מהזמנות ממסדיות - במיוחד מ- La Piété Filiale יכול היה להגשים את שאיפתו למסע זה). הוא ביקש מאוגוסט רודן להחליפו בקורס לפיסול שהעביר לקבוצה של צעירות. כך פגשה קלודל את רודן בשנת 1882 ובשנה הבאה התקבלה לחניכות באטלייה של רודן במחסן השיש של המדינה ברחוב האוניברסיטה 182.

שנותיה עם רודן[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיה הראשונות (ביניהן - "הלן הקשישה" ו"פול בגיל 13") שהראתה קאמי קלודל למורה שלה, רודן, עשו עליו רושם עז. בערך בשנת 1884 הצטרפה לקבוצת חניכיו והשתתפה בכמה מפסליו של רודן, למשל בקבוצת הפסלים המרשימה "שועי העיר קאלה".לפי האגדה קאמי קלודל הייתה אחראית על פיסול הידיים בעוד שג'סי ליפקומב - על פיסול הביגוד.

קאמי קלודל עם מצנפת פריגית

במהרה נוצרת כימיה בין רודן לחניכתו הגאונית, בעלת הכישרון המקורי והרצון האיתן. רודן העיד כי עלמת קלודל הפכה לחניכתו המצטיינת, ושהתייעץ איתה בכל דבר. למבקרים היה אומר:

"אני הראיתי לה איפה למצוא זהב, אבל הזהב טמון בה עצמה"

קלודל עצמה השפיעה על המורה שלה, ונתנה לו השראה למשל ב"אידול הנצחי", "הנשיקה" שאותה עיצבו יחדיו, וגם ב"שערי הגיהנום" שנותרה יצירה בלתי גמורה. אחריהן באו יצירות כמו "דנאידה" בעזרת החניך ז'אן אסקולא, ו-"Fugit Amor" (אהבה נמלטת) שהחניך שהשתתף ביצירתו אינו ידוע. הרומן בין רודן לקלודל נמשך כעשור. כשנפגשו חי רודן מזה עשרים שנה עם בת זוגו, המודל לשעבר רוז ברה (Rose Beuret) אותה הכיר ב-1864, שנת לידתה של קלודל. הוא לא התכוון לרגע לעזוב את רוז ברה ולבסוף נשא אותה לאשה בגיל 76, חדשים ספורים לפני מותו ב-1917. נסיבות אלה מסבירות את התפרצויות הקנאה האלימות של קלודל. הפלגש הבאה של רודן בשנים 1898–1905 הייתה תלמידה אחרת שלו, הפסלת הפולנייה סופי פוסטולסקה.

רודן, מוקסם על ידי פניה של קלודל, עיצב לה כמה פסלי דיוקן, כמו "קאמי עם שיער קצוץ", ״קאמי עם מצנפת פריגית", "מסכה של קאמי קלודל". אחרי פרידתם, השתמש בתווי פניה בדיוקנאות אלגוריים כמו "השחר" או "צרפת" בשנת 1899 המחזאי הנורווגי הנריק איבסן קיבל השראה מסיפור האהבה בין רודן לקאמי קלודל במחזה שלו "כשנקום מבין המתחים", הנחשב מעין צוואה של המחבר שבה הרהוריו על יצירה ואמנים. קלודל הציעה תכופות נישואים לרודן, אולם זה סירב לה.

קלודל - כמודל לרודן ולבושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאמי קלודל, שהייתה תלמידה, עוזרת, מאהבת ומוזה לאוגוסט רודן, שימשה לו גם כמודל למספר פסלים:"הדיוקן של קאמי קלודל" בברונזה, משנת 1884, "שחר" (Aurore) בשיש (1885), "קאמי עם כובע" (Camille au bonnet) בגבס, משנת 1885, "היי שלום" (Adieu) בגבס, משנת 1892, "המתאוששת" (La Convalescente) בשיש, משנת 1892, "המחשבה" (La Pensée) בשיש, משנת 1901, "צרפת" (1904) בברונזה. לפי פסלו של רודן "קאמי עם כובע" עוצבה יצירה של הנרי קרוס בשיטת pâte de verre משנת 1911. קלודל שימשה כמודל גם לאלפרד בושה בפסל "נערה קוראת" (Jeune fille lisant") משנת 1882 בגבס עם פטינה והקדשה עליו לאמנית.

התגבשות דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות 1886 יצרה קלודל את הפסל "הנערה עם זר״ ("La Jeune Fille à la gerbe״) שהוכרזה מאוחר יותר, בשנת 2003, למורשת לאומית, והשפיע על רודן והתקרב לפסל המאוחר שלו, "גאלאטאה" באותה שנה, בעיצומו של קשר האהבה שלה עם רודן, התחילה קלודל לעצב במשך שנתיים שלמות פסל של זוג השרוי בלהט התשוקה "שקונטאלה". הפסל, שהוצג ב-1888 זיכתה את האמנית בהצלחה מסוימת בקרב קהל והמבקרים כאחד ובפרס הסלון. באותן השנים, בין 1886–1892 התגוררה קלודל בשדרת פור רואיאל 31. הפסלת עברה מאקספריסיביות נלהטת והבלעדית של הגוף העירום, כפי שבאה לידי ביטוי אצל רודן, אל ידע מקורי ושליטה בדינמיקה של הגוף המעידים על גאונות משלה. הגוף מכוסות אצלה יותר ויותר בביגוד המזכיר "אר נובו". עוצמת כשרונה בא לידי ביטוי למשל ביצירת המופת שלה, "הוואלס" (La Valse). אולם האמנית לא הסתפקה בכך והחלה לחקור דרך חדשה, מקורית לחלוטין. כך בסקיצות שהראתה לאחיה פול, ביניהן "Les Causeuses" (נשים משוחחות). היא הייתה היחידה שהמציאה ביטוי פיסולי כה נדיר של האינטימיות. גישתה שאפה לתפוס את הרוח החיה של המחווה הפשוטה, בתוך העוצמה של הרגע. היא בחנה את הרגע המתחמק וניסתה לתפוס בו את כל המימד הטרגי. את הפסל "הוואלס" היא העניקה למלחין קלוד דביסי ששמר אותו בסטודיו שלו כל שנות חייו. הועלתה לא פעם האפשרות של קשר רומנטי בין השניים.

בשנים 1882–1905 פיסלה קלודל מעל עשרים דיוקנאות, ביניהם אנשים קרובים, כמו אחיה פול קלודל, אחותה לואיז, או רודן עצמו.

כשרודן התחיל לנסוע באופן סדיר לטור (אנדר ולואר) בקשר לאנדרטה שהוזמנה בנוגע לסופר אונורה דה בלזק, הוא צירף לאחד הביקורים ב-1891 גם את קלודל והם שהו יחד בטירת ל'אילט״. (L'Islette). טירה זו שימשה אז מפלט דיסקרטי ושליו לאהבתם המאושרת. קלודל תכננה באותם ימים פסל דיוקן לנכדתו של בעל הטירה -"בעלת הארמון הקטנה" (La Petite Châtelaine) - אותו גמרה ב-1896. שלוש עונות הקיץ שבילתה קלודל בטירה זו סימנו ציון דרך בחייה כאמנית. רודן נפרד ממנה בהדרגה וקלודל הרגישה קרועה בין תשוקתה לקשר איתו לבין צמאונה לעצמאות אמנותית. הזוג נפרד ב-1892. אחרי רומן בן עשור עם קלודל, החליט רודן להישאר לצידה של רוז ברה. עם זאת הוא ניסה להמשיך לקדם את יצירותיה של קלודל, ללא הצלחה מרובה, כשהיא ממשיכה להיפגע מצילו הענק.

השערות לגבי ילדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי סרז' ז'ראר לקלודל ולרודן נולדו שני ילדים - אחד מהם אוגוסט - שלא הוכרו על ידי רודן. במהלך הרומן בין שני האמנים עברה קלודל מספר הפלות. לפי נכדתה רן-מארי-פארי, לזוג המאהבים נולדו ארבעה ילדים ועל אחד ממקורביו של רודן הוטלה המשימה לסדר את קצבתם של שניים מהם. ההשערה לגבי שני הילדים אושרה גם ביומנו של ז'האן ריקטוס. המידע סופק לו על ידי מרסל דלטי, מזכירתו של רודן.

אחרי הפרידה מרודן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסאוס וגרוגונה - פסל של קאמי קלודל, העבודה בגבס נעשתה על ידי הפסל פרנסואה פופמון שעבדה איתה. כיום- במויזאון La Piscine ביישוב רובה Roubaix
קאמי קלודל מספלת את " ורטומנוס ופומונה" בשנת 1903
אוטל דה ז'אסו, הבית בקה דה בורבון 19 שבו חיה קאמי קלודל משנת 1899 ועד אשפוזה בשנת 1913

הפסל "בגרות" משנת 1889 הוא סוג של אלגוריה כפולה על ימי אהבתם של שני האמנים ועל סיומה. הוא אכן מתאר גבר בוגר הנוטש נעוריו המתחננים כדי לפנות אל הזקנה, אף אל המוות. האמנית היא עצמה התגלמות הנעורים (הייתה בשנות העשרים לחייה בזמן הפרידה), בעוד רודן היה הגבר הבוגר שבחר להישאר עם זוגתו, רוז ברה, התגלמות הזקנה., שבה הפסלת מקנאה.

"בגרות" מסמנת ציון דרך בקריירה של קאמי קלודל:היא נמצאה אז בשיא שליטתה על כישוריה וזכתה לתחילה של הכרה פומבית , אמנם במידה שלא ענתה מספיק לשאיפותיה המוצדקות

בשנת 1893 כבר הציגה האמנית את הזקנה בפסל "קלותו" ,

תמונה נוראית של הזקנה ושל הזמן החולף המשקפת את הטלטלות הרגשיות שעינו את קלודל; גם זאת רומזת לרוז ברה

היצירה מוגצת בגרסתה בגבס בחברה הלאומית לאמנויות, וב-1899, בגרסת השיש שלה, באתר המוזיאון רודן. ב-1893 השתתפה קלודל במשלחת האמניות הצרפתיות שהציגה ב"ביתן האשה" ב תערוכה העולמית של שיקגו

בשנים 1893–1905 ניסתה קאמי קלודל להשתחרר מהשפעת אמנותו של רודן, בסדרה שהיא כינתה "סקיצות לפי טבע" שלקחה השראה מחיי היום-יום והאמנות היפניים, עם אנשים נמוכים וחמרים שונים. עם סדרה נמנו "נשים משוחחות" (Les Causeuses) (1895) ו"הגל" (La Vague) (1897). מצדו, החל משנת 1895 חידש רודן את עבודתו לפי דגם פניה של קלודל, כשפנה שוב אל דיוקנאות מאהבתו משנות ה-1880 על מנת "לעדן" אותם, תוך שימוש בתווי פניה, בפסלי דיוקן אלגוריים כמו "השחר" (L Aurore) או "צרפת". (La France). פסלים אלה אישיים מאוד ופרט ל"צרפת" הוצגו מעט בעת חייו. מתוך פסלים אלה ב-1895 מכר אנטואן בורדל, באותם ימים שוליה של רודן, פסל שיש של La petite Châtelaine ("הגבירה הקטנה") תמורת 2500 פרנק. ב-1897 הוצאת גופיל פרסמה אלבום ראשון של 129 תחריטים של רודן, עפ פתח-דבר מאת אוקטב מירבו ועם דיוקן של רודן מאת קאמי קלוד כציור שער.

ב-1897פגשה קלודל את הרוזנת ארתור דה מגרה שהזמניה אצלה יצירות, דבר שאיפשר, סוף-סוף, לאמנית להיות עצמאית כלכלית ונפשית, אחרי התלות ברודן ויחסיה המקצועיים או אמנותיים איתו. בין השאר, הזמינה הרוזנת אצל קלודל פסל שלה בשיש, פרוטומה של בנה כריסטיאן, ועותק בשיש של "פרסאוס וגורגונה". אולם ב-1905 פרצה בין שתי הנשים מריבה, ללא ספק בגלל אי-יציבותה הנפשית של קאמי קלודל, שהפסידה באופן זה את הקשר עם מעסיקתה העשירה. קלודל חיה ועבדה באותה תקופה - בשנים 1899–1913 - בסטודיו החדש שלה ב"אוטל דה ז'אסו" (hôtel de Jassaud) ברציף קה דה בורבון, על איל סן לואי, כפי שמזכירה זאת לוח זיכרון שהוצבה על בניין. עבדה לבד וחיה חיי דלות כלכלית. רודן, שהיא כינתה אותו "המרחרח" (La Fouine), ניסה לשווא יחד עם המבקר גוסטב ז'ופרואה למצוא לה הזמנות ציבוריות ואף שילם את דמי השכירות שלה בשנת 1904. היא הכירה את סוחר האמנות אז'ן בלו (Blot) שהפך במהרה לסוכן שלה. בשנים 1905–1908 הזמין אצלה סדרות בברונזה של כמה מפסליה ביניהם - "המתחננת" (L'Implorante)', אירגן לה שלוש תערוכות וניסה להשיג בשבילה סיוע מהמדינה. תמונת היצירה L'abandon - הכניעה או "שקונטאלה") איירה מאמר של גוסטב כאהן "האמנות והיפה" ב"Études artistiques illustrées" לצד יצירות של פיקס-מאסו.

קאמי קלודל המשיכה לעבוד אך על אף כל מאמצי מעריציה, כולל התגייסותו של מירבו שהכריז שלוש פעמים על גאונותה בעיתונים, לא זכתה למשך שנים רבות לקבל שום הזמנה ממוסדות המדינה. היא התגרתה אמנם במוסר הסקסיסטי של עולם האמנות בתקופה כשפיסלה עירום באותה חופשיות כפי שעשו אמנים גברים. מצד שני היא עצמה החזיקה בדעות שמרניות, נגד דרייפוס ונגד הרפובליקה. לבסוף קיבלה הזמנה ממשלתית לפסל של אשה בודדה ונוטה למות, "ניובה פצועה", אותו השלים ב-1907. המדינה קנתה גם עותק בברונזה של שקונטאלה. בכמה צילומים באותן השנים הופיעה האמנית עם פנים נפולים ותווים עבים, כשבאחד מהם נראתה חותמת על פסל השיש "ורטומנוס ופומונה".

החל משנת 1905 נרדפה הפסלת מחשבות טורדניות ופאראנואידיות. הייתה משוכנעת שרודן הוא הסיבה לכל כשלונותיה. השראתה ירדה, עשתה מאמצים רבים לפסל ולגמר יצירות שהיו ברוב המקרים ואריאציות של פסליה הקודמים. התחילה לחיות חיי הסתגרות בדירתה ובסטודיו שלה באוטל דה ז'אסו, בלי לקבל אף אחד. כתבה בעצמה:"ביתי הפך למבצר:שרשראות, משיקולי, מלכודות מאחורי כל הדלתות מעידים כמה אמון יש לי באנושות" ב-1909 כתב אחיה פול קלודל ביומנו:" בפריז, קאמי השתגעה. נייר הקירות נקרע ברצועות ארוכות, יש רק כורסה אחת, שבורה ומפורקת, טינופת נוראית. היא, ענקית, ועם פנים מלוכלכים, מדברת ללא הרף, בקול יד-גוני ומתכתי" ב-1910 הוצף הסטודיו שלה במי הנהר שעלה על גדותיו. ב-1912 הרסה את יצירותיה. כתבה ש"שברה את כל דגמי הגבס ושרפה את כל מה שרק יכלה כדי להתנקם ב"אויביה"" שכניה התלוננו אצל אחיה ומשפחתו: מי זאת הדמות השחופה והחשדנית הזאת אותה רואים יוצאת כל בוקר לאגור שיירות מזון?

האשפוז הפסיכיאטרי בשלושים שנותיה האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האשפוז ב-1913[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאמי קלודל שקעה במהרה בחיים עלובים של בדידות ופרנויה בפברואר 1913 כתב אחיה פול :יש לי אותו המזג כמו לאחותי, אם כי קצת יותר רך וחולמני, וללא חסד האלהים, סיפורי יכול היה ללא ספק כמו שלה, אם לא יותר גרוע" .לפי בקשת אמה ואחיה פול, נלקחה האמנית לבית מחסה פסיכיאטרי. אביה היה משענתה היחידה . גם בזקנתו תמיד ניסה להגן עליה מפני אשתו. אחרי מות אביה, כשהיא בת 48, ב־2 במרץ 1913 הדברים לקחו תאוצה. היא לא נכחה בלוויית אביה. מיוזמת אחיה פול, המשפחה ביקשה את אשפוזה. האם, בת 73, חתמה על בקשה לאשפוז מרצון. קלודל אובחנה על ידי רופאיה, טריאל (Truelle) וברוקר (Broquère), עם "דמנציה פאראנואידית" עם מחשבות שוא שיטתיות של רדיפה מבוססות בעיקר על פירושי שוא ופבולציות. הם שאלו את עצמם לגבי הסיבות האפשריות: תת-תזונה, אלכוהוליזם, תסמונת קורסקוב. במכתב שלו מ-7 במרץ 1913 ד"ר מישו כתב: "אני החתום מטה, ד"ר מישו, מאשר כי העלמה קאמי קלודל נגועה בליקויים שכליים רציניים מאוד, לובשת בגדים עלובים, היא מלוכלכת לחלוטין, ודאי אינה מתרחצת אף פעם.... היא מבלה את חייה בהסתגרות מוחלטת בדירתה, ללא אוויר צח; מזה מספר חדשים אינה יוצאת כלל לאור היום ולעיתים רחוקות עושה כמה גיחות ליליות החוצה. לפי מכתביה היא עדיין חיה באימת "כנופייתו של רודן" או "כנופייתו של גסטון שנג", קבוצת עוזרים וחניכים של רודן, שהשתתפו בעבר בסלון לאמנויות יפות, וששמתי לב שאיכלסו את מחשבות הרדיפה שלה עוד מזה 7–8 שנים, מצבה כעת הוא כבר מסוכן בגלל ההזנחה ולפעמים חוסר המזון, והוא מסוכן גם לשכניה. קיים הכרח לאשפז אותה במוסד (maison de santé)

ב-10 במרץ נקלחה קלודל למוסד בוויל-אווראר (Ville-Évrard), מחוז סן-סן דני. משפחתה ביקשה לשים מגבלות על הבקורים אצלה ועל התכתבויותיה. היא נשארה מאושפזת שלושים שנה עד יום מותה. קלודל כתבה לבן דוד שלה, שארל טיירי: יפה השתלם כל כך הרבה עמל וכישרון כדי לזכות בגמול כזה. תמיד ללא פרוטה בכיס, מעונה בכל דרך, כל חיי. מנושלת מכל שגרמה לי שמחת חיים ובנוסף לכל לסיים את חיי כאן. הסטודיו שלה בקה בורבון נסגר על ידי המשפחה. מה שנשאר בו נהרס.

המחלוקות בנוגע לאשפוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחדשים שלאחר אשפוזה, הוקיעו מעריצי האמנית את המעשה, שהוצג על ידיהם כ"פשע קלריקלי". ב-19 בספטמבר 1913 פרסם העיתון "L' Avenir de l'Aisne" דעות נגד היחס כלפיה: "בעיצומה של עבודה, כשהיא במלוא הכישרון ובמלוא כשריה השכליים, הגיעו אליה אנשים, השליכו אותה לרכב על אף מחאותיה הזועמות, ומאז נכלאה האמנית הדגולה בבית משוגעים". הועלה בתקשורת מסע מחאה נגד סגירתה, תוך כדי האשמות במיוחד נגד משפחתה על כך שרצו להיפטר ממנה. הכותבים דרשו ביטול חוק חולי הנפש מ-30 ביוני 1838. רודן שהזדעזע, ניסה לשפר במשהו את גורלה, אבל ללא הצלחה יתרה. אחרי שהקדיש ב-1914 ליצירותיה אולם תערוכה באוטל בירון (כיום מוזיאון רודן, הוא נפטר בנובמבר 1917. )

האשפוז בבית המחסה מונפאווה, מחוז ווקליז[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוסד מונדוורג-לה-רוז במונפאווה - השער הראשי - בשנת 1910

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה ובתי החולים הופ קעו לטובת הצבא. אחרי שהייה קצרה בבית המחסה אנגיין, הועברה קאמי קלודל, ב-12 בפברואר 1915 למוסד לחולי נפש מונדוורג שבמונפאווה, במחוז ווקליז, שבו נותרה עד יומה האחרון. במצוקתה לא פיסלה יותר ולא קיבלה אף פעם ביקורים לא מאמה, שנפטרה בשנת 1929, ולא מאחותה. רק אחיה, פול קלודל, ביקר אצלה בתוך שלושים שנה שתים עשרה פעמים.

ב-1919 נראה מצבה כי משתפר, אבל במכתביה אל מנהל המוסד התנגדה אמה בחירוף נפש לכל אפשרות של יציאה משם. קלודל עצמה כתבה מכתבים רבים לאחיה ולאמה, בהם התלוננה על תנאי האשפוז. כתשובה קיבלה משלוחי אוכל וחפצים שונים. ידידתה הפסלת ג'סי ליפסקום ביקרה אצלה פעמיים עם בעלה, ויליאם אלבורן, במאי 1924 ובדצמבר 1929. צילום שלה על ידי אלבורן, כשהיא בת 65, ויושבת על כיסא בעת ביקורם האחרון, נשאר עדות ראייה יחידה לתקופה הימצאותה במוסד.

בקשת השחרור של קאמי קלודל בשנת 1917[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 בפברואר 1917 שלחה קאמי קלודל מכתב זה לד"ר מישו ממקום הסגרה במונדוורג :

אתה נזכר אולי בלקוחה והשכנה שלך לשעבר, עלמת קלודל, שנחטפה מביתה ב-13 במרץ 1913? למעשה זה קרה ב-10 במרץ, והיא הוסעה למוסדות לחולי נפש שמהם לא תצא אולי לעולם. זה כבר חמש שנים, יותר נכון שש, מאז שאני עוברת עינוי נורא זה , הסיעו אותי בהתחלה למוסד בוויל-אווראר, אחר כך , משם לזה של מונדוורג על יד מונפאווה, במחוז ווקליז. מיותר לתאר לך את כל הסבל שעברתי. כתבתי לאחרונה לאדון אדאן, עורך דין, שעליו המלצת לי בנדיבותך , ושהגן בעבר על ענייני בהצלחה; אני מבקשת שיקח שוב בידיו את עינייני. אולם בנסיבות אלה, היו עוזרות לי עצותיך הטובות , מכיוון שאתה אד בעל ניסיון רב וכדוקטור ברפואה , מאוד מעודכן לגבי. אני מבקשת שתשחח עם אדון אדאן ושתחשבו מה אתם יכולים לעשות בעדי. מצד משפחתי אין מה לעשות: בהשפעת אנשים רעים , אמי, אחי ואחותי אינם שומעים אלא את ההשמצות שהושלכו עליו. מוכיחים אותי (או, פשע בלתי נסלח!) על שחייתי לבד, שביליתי את ימי עם חתולים, ושיש לי שגעון רדיפה! על סמך האשמות אלה אני כלואה מזה חמש שנים וחצי כמו פושעת, ללא חופש, ללא אוכל, ללא חימום, וללא הנוחויות הבסיסיות ביותר. הסברתי לאדון אדאן במכתב ארוך על כל המניעים האחרים שתרמו לכליאתי, אני מבקשת שתקרא בתשמות לב, על מנת שתגלה את כל מה שעומד מתחת לפרשה הזאת.

אולי, כדוקטור לרפואה, תוכל להשתמש בכוח השפעתך לטובתי. מכל מקום, אם לא רוצים לשחרר אותי מיד, הייתי מעדיפה לעבור לבית החולים סלפטרייר או סנט אן או בבית חולים רגיל, שבו תוכל לבקר אצלי ולבחון את מצב בריאותי. כאן משלמים עבורי 150 פרנק לחודש וצריך לראות לאיזה טיפול אני זוכה, קרובי משפחתי אינם מתעניינים בי ואינם משיבים לתלונותי אלא באלם מוחלט , וכך עושים איתי מה שרוצים. זה איום להיות נטושה בצורה כזאת, אינני יכולה יותר לסבול את המצוקה שנפלה עלי לבסוף, אני מקווה שתוכל לעשות משהו בשבילי, ובוודאי, אם תהיינה לך הוצאות כלשהן להוציא על כך, אני מבקשת לרשום אותן ואחזיר לך אותן במלואן.

אני מקווה שלא עברת מצוקות כלשהן בעקבות המלחמה המקוללת הנוכחית, שבנך לא היה צריך לסבול בחפירות ושגברת מישו ושתי בנותיכם הן בריאות ושלמות. יש לי עוד בקשה אחת נוספת, אליך, אם תבקר אצל משפחת מרקלן, תספר לכולם מה שעבר עלי

מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקנוטף לזכר קאמי קלודל שהוצב בשנת 2008 בבית הקברות במונפאווה

קאמי קלודל נפטרה בגיל 78 במוסד במונפאווה ב-19 באוקטובר 1943 בשעה 2 לפנות בוקר, ככל הנראה מאירוע מוחי[1] . באותה תקופה סבלה מתת-תזונה בגלל תנאי אספקת האוכל לחוסי המוסד. חודשיים לפני מותה, מסר מנהל המוסד לאחיה, פול קלודל: "המשוגעים שלי מתים ממש מרעב: 800 מתוך 2000"[2]. כבר באוגוסט 1942 הוא כתב לפול קלודל שמצבה הכללי של אחותו הידרדר באופן חד מאז הנהגת המגבלות שפגעו קשות בפסיכופתים. אחותך הוגבלה למיטה בגלל בצקת בקרסוליים הקושרה לחסך ולחוסר האיזון התזונתי"[3]. לפי מקס לאפון בשנים 1940–1944 40,000 מאושפזים מתו מרעב במוסדות הפסיכיאטריים בצרפת.

האמנית הובאה לקבורה ימים אחדים אחרי מותה, בבית הקברות של מופאווה, בחלקת חולי הנפש[4]. בלווייה השתתפו רק צוות בית החולים; לא הגיעו בני משפחה, כולל אחיה פול קלודל. בהמשך עצמותיה הועברו לבית עצמות שלא הוגשה דרישה לגביהם על ידי משפחות. אחרי שנת 2008 מיוזמת בת אחייניתה ,רן-מארי פארי, הוקם במקום קנוטף "על מנת לתקן את ההשכחה מצד משפחת קלודל ומקורביה"[5].

יצירותיה וזכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקבלות יצירותיה אחרי האשפוז ואחרי מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף אשפוזה המשיכו יצירותיה של קלודל לזכות בהערכת והוצגו לאורך שנות 1930 על ידי אספני אמנות בתערוכות קיבוציות ובסלונים לאמנות, במיוחד אלו שאורגנו על ידי איגוד הציירות והפסלות, ואחר כך על ידי איגוד האמניות המודרניות. בשנת 1934 אורנגה רטרוספקטיבה על מפעל חייה, שבה הוצגו פסלים כמו "הנטישה", פול קלודל בגיל 18", "הוואלס", "התחינה"[6] עדים סיפרו שפול קלודל שהיה בינתיים לשגריר, נזעם כשנודע לו על הצגת היצירות, כי לא רצה שיידעו שיש לו אחות חולת נפש מאושפזת.Les Femmes artistes dans les [7] אנדרה סלמון במאמר בקורת אמנות ציין את ההנאה שבה גילה את יצירותיה של קלודל בתערוכת האמניות המודרניות, תוך הערה שמדובר ב"פסלת שמגיעה לה יותר הוקרה מזו שהיא זוכה לה"[8] בשנת 1951 ארגן מוזיאון רודן "תערוכת קאמי קלודל" שכללה 40 פסלים, באולם מיוחד במוזיאון. ב-1956 הקדיש אנרי אסלן שני ערבים בתחנת הרדיו של צרפת בכותרת "חייה הכואבים של קאמי קלודל, פסלת"[9] בשנים 1960 ו-1970 פסליה הוצגו באופן קבוע בתערוכות קיבוציות מוקדשות לרודן, לפול קלודל או לאמנות הצרפתית[10]. החל משנות ה-1990 תוך כדי עלייה במגמה לגילוי מחדש של הנשים האמניות, אורגנו תערוכות ביפן, אחר כך בצרפת, עם חניכת המוזיאון אורסה שהוקדש לאמנים מהמאה ה-19. כפי שצוין בעטיפת הקטלוג -Catalogue raisonne של אן ריוויאר, ברונו גודישון ודניאל גנסיה - "מזה 15 שנה נוכחת קאמי קלודל בכל מקום בזירת האמנות"

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Odile Ayral-Clause, Camille Claudel: sa vie, Paris, Hazan, 2008.
  • Dominique Bona, Camille et Paul : la passion Claudel, Paris, Grasset, 2006 ISBN|2246706610.
  • Jacques Cassar, Dossier Camille Claudel, (lettres, documents, articles de presse parus à son époque), Paris, Librairie Séguier/Archimbaud, 1987.
  • C. Claudel Fondation Pierre Gianadda Martigny (Suisse) עמ'=167 -עוצרת התערוכה:ניקול ברבייה (Nicole Barbier) (16 בנובמבר 1990 – 24 בפברואר 1991).
  • Anne Delbée, Une femme, Paris, Presses de la Renaissance, 1982.
  • Michèle Desbordes, La robe bleue, Éditions Verdier, 2004
  • Michel Deveaux, Camille Claudel à Montdevergues, L'Harmattan, 2012.
  • Pablo Jimenez Burillo et coll., Camille Claudel 1864-1943, Paris, Gallimard, 2008.
  • Paola Ferrantelli, Camille Claudel (L'idolo eterno), (pièce de théâtre italienne), Irradiazioni, 2007.
  • Ingrid Goddeeris, « D'une découverte à l'autre : la précieuse collection d'autographes de Léon Gauchez et les 36 lettres inédites de Camille Claudel », in In monte artium, n°|5 : tiré à par, 2012.
  • Florence de la Guérivière, La main de Rodin, (roman), Paris, Séguier, 2009.
  • Antoinette Lenormand-Romain, Camille Claudel et Rodin: la rencontre de deux destins, Paris, Hazan, 2005.
  • Véronique Mattiussi, Mireille Rosambert-Tissier, Camille Claudel, itinéraire d'une insoumise. Idées reçues sur la femme et l'artiste, Éditions Le Cavalier Bleu, 2014
  • Jean-Paul Morel, Camille Claudel. Une mise au tombeau, Bruxelles, Les Impressions Nouvelles, 2009 ISBN|9782874490743.
  • Claude Pérez, L'Ombre double, Montpellier, Fata Morgana, 2007.
  • Hélène Pinet et Reine-Marie Paris, Camille Claudel, le génie est comme un miroir, Paris, Gallimard, 2003.
  • Reine-Marie Paris, Camille Claudel, 1864-1943, Paris, Gallimard, 1984 ISBN|2-07-011075-3
  • Reine-Marie Paris, Chère Camille Claudel, éditions Economica 2012, ISBN|978 2 7178 6440 3
  • Anne Rivière, L'Interdite. Camille Claudel 1864 - 1943, Paris, Éditions Tierce, 1983.
  • Anne Rivière, Bruno Gaudichon et Danielle Ghanassia, Camille Claudel, Bibliographie, Catalogue Raisonné, Adam Biro, Paris 1996
  • Anne Rivière et Bruno Gaudichon, Camille Claude l: correspondance, Paris, Gallimard, 2008.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קאמי קלודל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Hélène Pinet et Reine-Marie Paris, Camille Claudel, Le Génie est comme un miroir, Gallimard, 2003 עמ' 14
  2. ^ Max Lafont, L'Extermination douce, Bord de l'eau, 2000, עמ' 13 et ועמ' 112
  3. ^ Joseph Boly, Marie-Claire Bolly et François Claudel, "Camille Claudel : Lettres de l'asile ",ב Silke Schauder, Camille Claudel : de la vie à l'œuvre : regards croisés : actes du colloque, L'Harmattan, 2008, עמ' 239
  4. ^ אתר של פיליפ לאנדרי על בתי הקברות של צרפת:אביניון - בית הקברות של מונפאווה
  5. ^ הקנוטף לזכר קאמי קלודל בבית הקברות של מופאווה , בבלוג של בריז'יט מאסון
  6. ^ מאמר מאת לואי בוקסל ב Le Monde illustré ב=-12 במאי 1934
  7. ^ ' Marie-Jo Bonnet Femmes Artistes Modernes avant-gardes , 2006, עמ' 4
  8. ^ Andre SalmonAux écoutes, 28.08.1937
  9. ^ Anne Rivière, Bruno Godichon et Danielle Ghanassia, Camille Claudel, Bibliographie, Catalogue Raisonné, Paris, Adam Biro, 1996 עמ' 219
  10. ^ Anne Rivière, Bruno Godichon et Danielle עמ' 215–216 Ghanassia