לדלג לתוכן

ז'ולייט בינוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'ולייט בינוש
Juliette Binoche
ז'ולייט בינוש
ז'ולייט בינוש
לידה 9 במרץ 1964 (בת 60)
הרובע השנים-עשר של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Juliette Binoche עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפתצרפת צרפת
תקופת הפעילות מ-1983 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
בן או בת זוג
צאצאים Hana Magimel עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס אוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר (24 במרץ 1997)
  • פרס ג'יימסון לשחקנית הטובה ביותר של האקדמיה האירופית לקולנוע (2001)
  • פרס האקדמיה האירופית לקולנוע לשחקנית הטובה ביותר (1997)
  • פרס הישג בקולנוע העולמי של האקדמיה האירופית לקולנוע (2019)
  • גביע וולפי לשחקנית הטובה ביותר (1993)
  • דוב הכסף לשחקנית הטובה ביותר (1997)
  • פרס האקדמיה האירופית לקולנוע לשחקנית הטובה ביותר (1992)
  • פרס עולם התיאטרון (2001)
  • פרס סזאר לשחקנית הטובה ביותר (1994)
  • פרס רומי שניידר (1986)
  • פרס באפט"א לשחקנית המשנה הטובה ביותר (1997)
  • פרס השחקנית הטובה ביותר (2010)
  • International Goya Award (2023) עריכת הנתון בוויקינתונים
http://www.juliettebinoche.net/
פרופיל ב-IMDb
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ז'ולייט בינוש וז'אן רנו בפסטיבל קאן ב-2002

ז'ולייט בינושצרפתית: Juliette Binoche; נולדה ב-9 במרץ 1964) היא שחקנית קולנוע צרפתייה, זוכת פרס אוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר לשנת 1997 על תפקידה בסרט "הפצוע האנגלי".

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינוש נולדה בפריז, בתם של ז'אן-מארי בינוש, במאי, שחקן ופסל, ומוניקה איווט סטלנס (ילידת 1939), מורה, במאית ושחקנית. אביה גדל בחלק מילדותו במרוקו, אך הוריו היו ילידי צרפת. אמה נולדה בצ'נסטוחובה שבפולין. סבה מצד אמה, אנדרה סטאלנס, נולד בפולין, אך היה ממוצא בלגי (וולוני) וצרפתי, וסבתה מצד אמה, ג'וליה הלנה מלינרצ'יק, הייתה ממוצא פולני. שניהם נולדו בצ'נסטוחובה ועסקו במשחק. בעת הכיבוש הנאצי נכלאו באושוויץ על עצם היותם אינטלקטואלים.

כשהוריה התגרשו ב-1968, נשלחו בינוש בת הארבע ואחותה מריון לפנימיה. בנערותן, בילו האחיות בינוש את חופשת הלימודים אצל סבתן מצד אימן, ולא ראו את הוריהם במשך חודשים. בינוש אמרה בהמשך, כי הנטישה ההורית השפיעה עליה עמוקות. בינוש לא הייתה תלמידה טובה במיוחד ובשנות העשרה שלה החלה לשחק בבית הספר, בהפקות של במה חובבנית. בגיל שבע עשרה ביימה וכיכבה בהפקה סטודנטית של ההצגה "יציאת המלך" של יוג'ין יונסקו. היא למדה משחק ב"קונסרבטואר הלאומי הגבוה לאמנות הדרמה", אך פרשה לאחר זמן קצר, מכיוון שלא אהבה את תוכנית הלימודים. בתחילת שנות השמונים היא מצאה סוכן באמצעות חבר והצטרפה ללהקת תיאטרון, בשם הבדוי "ג'ולייט אדריאן". היא סיירה עם הלהקה בצרפת, בבלגיה ובשוויץ. בערך בתקופה זו, היא החלה בשיעורים אצל המורה למשחק ורה גרגה.

ניסיון המסך המקצועי הראשון שלה הגיע ב-1983 כניצבת בסדרת טלוויזיה , בת שלושה פרקים, בבימויו של ז'אק פנסטן, ואחריה תפקיד קטן באותה מידה בסרט טלוויזיה שביים פייריק גינארד. לאחר מכן, בינוש קיבלה תפקיד משני בסרט קולנוע.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-80 וה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטיה המוקדמים של בינוש בשנים 1983-1984 ביססו את מעמדה ככוכבת בעלת שם בצרפת. ב-1983 היא נבחנה להוביל את הסרט "היל מרי", של ז'אן לוק גודאר, סיפור מודרני של לידת הבתולה מריה. גודאר ביקש להיפגש עם בינוש, לאחר שראה תמונה שלה שצולמה על ידי החבר שלה באותו זמן. היא סיפרה כי בילתה שישה חודשים על סט הסרט בז'נבה, למרות שאחרי העריכה האחרונה תפקידה הצטמצם לסצנות בודדות. תפקידי משנה נוספים הגיעו במגוון סרטים צרפתיים. Les Nanas של אניק לאנה העניק לבינוש את תפקידה הבולט הראשון, כששיחקה מול הכוכבות המבוססות מרי-פרנס פיסיי ומאשה מריל. היא זכתה לחשיפה משמעותית יותר בסרט "חיי משפחה" של ז'אק דוילון, בתפקיד בתו החורגת של הדמות המרכזית. דוילון העיר כי בתסריט המקורי דמותה נכתבה כבת 14, אך הוא התרשם כל כך מהאודישן של בינוש, ושינה את גיל הדמות ל-17, כדי לאפשר לה לקבל את התפקיד. באפריל 1985, בינוש קיבלה תפקיד-משנה בסרטו של בוב דקאוט, אדייה בלייר, מותחן משטרתי בכיכובם של פיליפ לאוטארד ואנני ז'ירארדו.

ב-1985 שיחקה בסרט Rendez-vous (אנ') בתפקיד הראשי ועל משחקה בסרט הייתה מועמדת לפרס סזאר לשחקנית הראשית הטובה ביותר. ב-1986 היא שיחקה בתפקיד ראשי בסרטו של ליאו קראקס "זה אצלה בדם"(אנ'), עליו הייתה מועמדת שוב לסזאר[1].

הפריצה הגדולה של בינוש הגיעה כשכיכבה בסרטו של פיליפ קאופמן (אנ') "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" (1988)[2]. בהמשך כיכבה בסרטים המצליחים "הנאהבים מפון נף" (אנ') (שבישראל נקרא "המאהבים מפריז") (1991), שבו גילמה ציירת מיואשת (עליו קיבלה את פרס האוסקר האירופי)[3], "החלטה גורלית" (אנ') (1992), סרטו של לואי מאל, שעליו הייתה מועמדת לפרס סזאר, וב"שלושת הצבעים: כחול", סרטו האניגמטי של קשישטוף קישלובסקי, שעליו זכתה בפרס סזאר. בסך הכול קיבלה בינוש שמונה מועמדויות לפרס הסזאר (כולם כשחקנית ראשית) וארבע פעמים לפרס האוסקר האירופי, שמתוכן זכתה בשלוש.

ב-1997 זכתה בפרס אוסקר כשחקנית המשנה הטובה ביותר על תפקידה ב"הפצוע האנגלי", שבו גילמה אחות קנדית המטפלת בזר פצוע במהלך מלחמת העולם השנייה. הסרט פתח לה קריירה בינלאומית: אחריו כיכבה בסרטים הוליוודיים כדוגמת "שוקולד" (תפקיד שעליו היתה מועמדת לאוסקר) ו"לגעת במילים"(אנ'), לצדו של ריצ'רד גיר.

שנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

היא שיחקה בתפקיד הראשי ב-"שוקולד", סרט מ-2000 שמבוסס על ספרה של ג'ואן האריס (אנ')[4], ובוים על ידי לאסה הלסטרם. הסרט מספר את סיפורה של אם צעירה (ז'ולייט בינוש) המגיעה לעיירה צרפתית עם בתה בת השש, שם היא פותחת חנות שוקולד. במהרה החנות משנה את חייהם של תושבי העיירה[5]. הסרט היה מועמד לחמישה פרסי אוסקר; הוא צולם בצרפת, בעיירה פלביני(אנ') ובטירת בנאק(אנ'). הסצנות באגם צולמו באנגליה[6]. באותה שנה כיכבה לצד דניאל אוטיי בסרט "האלמנה מסן פייר", דרמה היסטורית בבימוי פטריס לקונט[7].

היא כיכבה בשניים מסרטיו של הבמאי האוסטרי מיכאל הנקה: "לחיות על הקצה"(אנ') ובסרטו עטור השבחים "מחבואים", שבו גילמה את רעייתו החשדנית של דניאל אוטיי, ועליו היתה מועמדת לפרס האוסקר האירופי[8]. בשלב זה בקריירה שלה דווח כי בינוש היא השחקנית הצרפתייה בעלת השכר הגבוה ביותר מעולם.

ב-2005, הגיעה לישראל לצילומים בסרט "מרי" בירושלים[9]. סרטו של הבמאי האמריקאי השנוי במחלוקת אבל פררה, שעסק בחקר האמונה המודרנית ובמעמדה של מריה מגדלנה בכנסייה הקתולית, בהשתתפות פורסט ויטאקר, מתיו מודין ומריון קוטילארד. הסרט זכה בפרס הגראנד פרי בפסטיבל ונציה 2005. למרות השבחים והביקורות הטובות, הסרט לא זכה להפצה בשווקים מרכזיים כמו ארצות הברית ובריטניה.

ב-2006 שיחקה בדרמת פשע בשם "הסגת גבול" (אנ') של הבמאי אנתוני מינגלה[10].

ב-2007 הגיעה לישראל שוב להשתתף בסרטו של עמוס גיתאי "התנתקות"[11]. עלילת הסרט מפגישה בין בחור ישראלי צעיר (לירון לבו) לבין אחותו (ז'ולייט בינוש) המתגוררת בצרפת בלוויית אביהם. הם מגלים אחד את השני מחדש, כשברקע מתמודדת ישראל עם תהליך ההתנתקות מגוש קטיף. גיתאי מעתיק את מושג ההתנתקות גם למשמעות האישית, וחוקר את המונח הן רגשית והן אינטלקטואלית. משתתפים נוספים בסרט היו ז'אן מורו, ברברה הנדריקס, דאנה איבגי, אורי קלאוזנר וישראל קטורזה.

ב-2011 שיחקה במותחן האקשן "בן של אף אחד"(אנ') בכיכובם של אל פצ'ינו וצ'נינג טייטום. ב-2012 שיחקה בסרטו של דייוויד קרוננברג "קוסמופוליס"(אנ'), וגם שיחקה את הדמות הראשית בסרט הדרמה "לב פתוח" לצד השחקן הוונצואלי אדגר רמירס.

ב-2013 שיחקה בדרמה הרומנטית "מילים ותמונות" לצד קלייב אוון[12]. בהמשך היא כיכבה בדרמת המלחמה "להיפרד כל פעם מחדש" בדמותה של רבקה, צלמת מלחמה ידועה שנפצעת קשה בפיגוע טרור.

ב-2013 שיחקה בתפקיד הגיבורה הראשית, קאמי קלודל, בסרט קאמי קלודל, 1915, סרט ארוך בבימויו של ברונו דימון.

ב-2014 שיחקה בדרמה "העננים של סילס מריה"(אנ') שכתב וביים אוליבייה אסאיאס, לצידה של קריסטן סטיוארט, וכן בסרט גודזילה.

ב-2017 שיחקה בסרט הפעולה "הרוח במעטפת", המבוסס על מאנגה יפנית באותו שם. באותה שנה כיכבה בדרמה הרומנטית "תנו לשמש להיכנס" מאת הבמאית קלייר דני; עבור תפקידה בסרט הייתה בינוש מועמדת לפרס לומייר לשחקנית הטובה ביותר.

ב-2018 שיחקה בתפקיד הראשי בסרט "המסע ליושינו"[13].

ב-2019 כיכבה בסרט "מי אתה חושב שאני?"(אנ')[14], ובסרטו של הבמאי היפני הירוקאזו קורה־אדה "סיפור חיי"(אנ') לצד קתרין דנב, לודווין סנייה ואית'ן הוק[15].

ב-2020 שיחקה בינוש בסרט הקומדיה הצרפתי "איך להיות אישה טובה" שזכה לביקורות שליליות בעיקר.

ב-2022 שיחקה בדרמה הרומנטית "Fire" של הבמאית קלייר דני. הקרנת הבכורה של הסרט הייתה ב-12 בפברואר 2022 בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין. באותה שנה הופיעה גם בסרט הדרמה "נער החורף" של הבמאי כריסטוף הונורה (אנ'), וכיכבה בסרט המותחן האמריקאי "דרך פרדייז" (אנ') בהפקה משותפת עם גרמניה ושווייץ.

בשנת 2023 גילמה את יוג'ני בסרט "הקדירה".

בשנת 2024 כיכבה בסדרת הדרמה הביוגרפית "הלוק החדש" (אנ') מבית אפל TV פלוס; בסדרה אשר מבוססת על חייו של מעצב האופנה כריסטיאן דיור, היא גילמה את דמותה של קוקו שאנל.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינוש לא נישאה מעולם אך היא אם לשני ילדים: רפאל (עם אנדרה אל), וחנה עם השחקן בנואה מאז'ימל המוכר מהסרט "המורה לפסנתר".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תמר גלבץ, רק הירח זורח, חדשות, 8 בספטמבר 1988
  2. ^ אורלי לובין, דמותו השנייה של קונדרה, חדשות, 28 באפריל 1988
    רונית ויס-ברקוביץ, כתר זהב בפה, חדשות, 30 ביוני 1988
  3. ^ חגי לוי, סרט / כשלון ענק בהילוך סרק, חדשות, 15 באפריל 1992
  4. ^ דפנה רופין, קרב איתנים בין "האיש השחור" לז'ולייט בינוש, באתר הארץ, 27 ביוני 2006
  5. ^ נסים דיין, ‏היה היה פעם כפר קטן, באתר גלובס, 6 במרץ 2001
  6. ^ טעימות הססניות, באתר הארץ, 14 במרץ 2001
  7. ^ נסים דיין, ‏למה היא לא מתאהבת בו?, באתר גלובס, 20 בדצמבר 2001
    גואל פינטו, עד שתגיע הגיליוטינה, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2001
  8. ^ פבלו אוטין, ‏חטא הנורמליות, באתר גלובס, 6 באפריל 2006
    אורי קליין, פרנויה אהובתי, באתר הארץ, 7 באפריל 2006
  9. ^ שירות גלובס, ‏בינוש בירושלים, באתר גלובס, 24 בפברואר 2005
  10. ^ שרה ליאל, קרוב יותר לנוטינג היל, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2006
  11. ^ נירית אנדרמן, ז'ולייט בינוש באה לצילומים, באתר הארץ, 17 במרץ 2007
  12. ^ אתר למנויים בלבד אורי קליין, אפילו ז'ולייט בינוש וקלייב אואן לא מצילים את הקומדיה הרומנטית "מלים ותמונות", באתר הארץ, 6 באוגוסט 2014
  13. ^ Vision, נבדק ב-2020-03-14
  14. ^ אתר למנויים בלבד אורי קליין, "מי אתה חושב שאני": קשה להשתכנע מהסרט הזה שז'ולייט בינוש נואשת, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2019
  15. ^ אתר למנויים בלבד אורי קליין, קתרין דנב וז'ולייט בינוש עושות דרמה מכל דבר, באתר הארץ, 7 ביוני 2021