אקספרסיוניזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. חוסר פירוט אודות זרמים אקספרסיוניסטים אחרים מלבד האומנות החזותית, כגון ספרות וריקוד. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

אקספרסיוניזם הוא זרם תרבותי, אשר צמח על רקע האימפרסיוניזם; ושהחל לקרום עור וגידים סביב שנת 1910. זרם אוונגרדי זה העמיד במרכז היצירה את היוצר ואת ראייתו הפנימית. הזרם אקספרסיוניסטי מתקיים באֳמָנוּת, בציור, בספרות, במוזיקה ובענפים נוספים בתרבות. מושג זה כולל מלבד הפוביזם, גם את קוביזם, הפוטוריזם, הקונטרוקטיביזם, הדדאיזם, הסוריאליזם ועוד. זרם זה רווח בעיקר בתרבויות דוברות הגרמנית (גרמניה, אוסטריה, שווייץ, וחלק מצ'כיה), אך התפשט בעולם כולו. מבשרי האקספרסיוניזם בציור הם הפוסט-אימפרסיוניסטים: גוגן וואן-גוך.

היצירה האקספרסיוניסטית מתאפיינת בהבעה של רגשות (אקספרסיה), לרוב שליליים: כאב, ייאוש, חרדה, תחושת שקיעה. רגשות אלו ביטאו את הלך הרוח של תקופת מפנה המאה העשרים, ה-Fin de Siècle, והחששות שהיא טמנה בחובה. אמנם, לאורך כל תולדות האמנות אמנים ביטאו את מאווייהם ביצירותיהם, אלא ש'האקספרסיה' הייתה משנית לציור ולא הנושא העיקרי בו. במובנה הרחב ביותר משמשת המילה "אקספרסיוניזם" לתיאור כל אמנות שצומחת מתוך רגשות סובייקטיביים, ולא מתצפיות אובייקטיביות. על כן, המציאות האובייקטיבית לעיתים מתוארת באופן מעוות ביותר ביצירה.

הרקע להופעת האקספרסיוניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנם אמנות ישנה – כגון זאת של מתיאס גרינוואלד, ברויגל הזקן, אל גרקו, וגויה; ואמנות חדישה כגון אקספרסיוניזם מופשט מוגדרות כאמנות אקספרסיוניסטית. אבל זרם אמנותי זה קיבל תנופה רצינית במעבר שבין המאה הי"ט למאה העשרים (ה'בל אפוק'). האקספרסיוניזם פרח בעיקר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, בעקבות התמורות המדיניות, החברתיות והתרבותיות החשובות, שחלו בה. אקלים תרבותי זה עודד את הביטוי האישי. הוא נבע מכך שבעקבות גילויים מדעיים, לקראת סוף המאה ה-19 התחילו אמנים לשבור מוסכמות – לרבות בכל הנוגע לענייני דת. האמנות הפכה להיות סוג של השתחררות מחוויות כואבות, ונהייתה אישית והתאפיינה באינדיבידואליזם. בעקבות כך, נתנה במה לכל אמן ליצור לעצמו חוקים משלו ולפתח סגנון ייחודי המזוהה עמו.

מבחינה אמנותית היה האקספרסיוניזם תגובת נגד רבת עוצמה לשטחיותם ולרדידותם של הריאליזם והנטורליזם של סוף המאה ה-19. כמו כן, קיימים מכנים משותפים בין האקספרסיוניסטים, לנאו-אימפרסיוניסטים ולפוביסטים, אשר רובם ככולם פעלו בעיקר בצרפת. ביצירה אקספרסיוניסטית ניכרות גם השפעות מהאמנות הגותית (ימי הביניים), מהציור הפלמי (רנסאנס), מהרומנטיזם ומהאמנות הפרימיטיבית – שמקורה באפריקה ובאוקיאניה.

השימוש במונח "אקספרסיוניזם" החל בשנת 1911 לתיאור תערוכה של תמונות קוביסטיות מוקדמות ופוביסטיות ב"זצסיון הברלינאי" (secession), ורק בשלב מאוחר יותר באותה שנה שימש המושג הזה לציון הזרם האומנותי.

המבשרים של האקספרסיוניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצניו של האקספרסיוניזם מצויים ביצירותיהם של סימבוליסטים ופוסט-אימפרסיוניסטים, כגון סזן, גוגן, וואן גוך. מבחינת הנושאים וטיפולם וכן מבחינת הצבעוניות, יצירותיו של אדוורד מונק הנורווגי (1863–1944) מבשרים היטב את האקספרסיוניזם. סדרת ציוריו ותחריטיו מבטאת היסטריה ונוירוזה; וcציורו המפורסם 'הצעקה' באים לידי ביטוי חרדה, פחד וייאוש, הן בדמות והן בתיאור של השמים, שמהווה הרקע לדמות. ג'יימס אנסור הבלגי מבטא הומור מקאברי בקומפוזיציות שלו, שבהן מופיעים שלדים ומסכות גרוטסקיות. באוסטריה היצירה האקספרסיוניסטית באה לידי ביטוי בעבודותיהם של שני ציירים מזרם היוגנדסטיל: אגון שילה (1890-1918) ואוסקר קוקושקה (1886-1980). למרות הקריירה הקצרה שלו, שילה השכיל לצייר ערום ארוטי מעוות, בעל עומק פסיכולוגי רב. הפורטרטים של קוקושקה מצוירים בסגנון קווי ועצבני, המבטא את הגיגיו האינטימיים והנוירוטיים של האדם.[1]

האקספרסיוניזם בציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרה הצהובה (1911), ציור שמן על בד של פרנץ מארק

ציירים מובילים של הזרם האקספרסיוניסטי סגנונם מתאפיין בדרך כלל בצבעים אקספרסיביים (הבעתיים) במשיכות מכחול מהירות ודרמטיות ובעימות בין משטחי צבע. בדומה לפוביסטים, כדי לבטא את הרגש באופן חריף הם עושים שימוש בהתנגשות בין צבעים מנוגדים: אדום מול כחול, צהוב מול שחור. בנוסף לכך, הצבעים יכולים להיות עכורים, לא נקיים, קווי פסטל שנותנים הקפצה של אור לציור. יש צרימה בין כהה לבהיר. בדומה לקוביסטים, הם עושים שימוש בקווים. הנושאים מגוונים ומציגים את העיר המודרנית, סצנות השאובות מהפרימיטיביזם, ועוד.

'תמונת רחוב בברלין' של קירשנר מגלה סגנון המושפע מהפוביזם והקוביזם. במבט ראשון, נראה שהוא מתאר אנשים מתהלכים ברחוב. אבל במבט נוסף אפשר לחוש במתח מיני, הנוצר מהכובע הפאלי של האיש החודר לחלל דמוי V הנוצר בין שתי נשים ההולכות לכיוונו. יחד עם זאת, קיים ניכור בין האנשים.

בלהט התמרדותם עמדו הציירים האקספרסיוניסטים על כך שיש תוקף נחרץ לתגובתם הרגשית לנושא שאותו הם מבטאים, וכתוצאה מכך התפתחה בהם התפיסה שהצורה האמנותית האמיתית נובעת אך ורק מתוך צורך פנימי, ולעולם אי אפשר לכפות עליה את המסורת או את המוסכמות. בצאתם מנקודת מבט זו יכלו להצדיק את השימוש בכל אמצעי אמנותי שיש בו כדי לתת ביטוי לרגשותיהם - לרבות עיוות, צורות מסוגננות, צירופי צבע אלימים ומעוררי אסוציאציות. למעשה, האמנות האקספרסיוניסטית חדורה ברובה בתחושה של אלימות עזה.

האמנות האקספרסיוניסטית הגיעה לשיא ביטויה בציוריהם של בני חבורת "הגשר" (1905-1913)מדרזדן, וקבוצת "הפרש הכחול" (1911-1920) ממינכן. לאחר המלחמה פעלה קבוצה בשם 'האובייקטיביות החדשה'.

בין יוצרי 'הגשר' (die Bruecke) נמנים ארנסט לודויג קירשנר (1880-1838), אריך הקל (1883-1970), אמיל נולדה (1867-1956), קרל שמידט רוטלוף (1884-1976) ומאקס פכשטיין (1881–1955). יעדם היה ליצר אמנות חדשה המבטאה סגנון מהפכני. מוטיב הגשר מופיע ביצירותיהם אשר בהם רבה השפעת חיות-הבר (פוביזם), הפיסול האפריקני ואמנות ימי הביניים. סגנונם מתאפיין באלימות, בבוטות, בשימוש בצבעים באופן שרירותי, ובצורות מסוגננות ורבות הבעה.

בין אמני 'הפרש הכחול' נמנים אוגוסט מקה (1887-1914), פרנץ מרק (1880-1916) – שהקים את הקבוצה וכן הרוסי וסילי קנדינסקי (1866-19449. שמם מקורו בסוס שהוא מוטיב החוזר על עצמו בציוריו של מרק וכן בציור שעל גבי כריכת החוברת, שהם הוציאו לאור – אביר בצבע כחול-שחור על גבי סוס. קנדינסקי הפגין עניין גובר בעולם הרוחניות ובדה-מטריאליזציה של האובייקט. בציור 'הכתם האדם' לוהט כתם אדום, וסביבו מתפתלים ומתערבבים צורות וצבעים שונים. את מקום האובייקט תופס הצבע, הקו, הצורה והתנועה שבאמצעותם מצליח האמן להעביר את הרגש. באופן כללי, הקו המוביל של תת-זרם זה הוא יצירת יצירות בעלות סגנון עצמאי, שהמשותף להן הוא צבעוניות רבה ונטייה לאבסטרקטיות. אף כי אלקסיי פון יוולנסקי (1864-1941) לא השתייך לחוג זה, יצירותיו אף הן הושפעו מרעיונותיו.

לאחר מלחמת העולם הראשונה פעלו מקס בקמן (1884-1950), אשר יצר עוד לפניה; ובהשראתה הוא צייר את 'הלילה', המציג את אימת העינויים. יצירתו של אוטו דיקס מתאפיינת בריאליזם חסר רחמים. כבן קבוצת הדאדא, ג'ורג' גרוס ערך קריקטורות, השמות ללעג את הקפיטליזם של רפובליקת ויימאר. עם עליית הנציזם, נאסרה פעילותם של האקספרסיוניסטים, בתואנה שזאת אמנות מנוונת והיא אף הוצאה אל מחוץ לחוק. אבל אקספרסיוניסטים המשיכו לפעול מחוץ לגבולות גרמניה.[2]

אדריכלות אקספרסיוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדריכלות האקספרסיוניסטית התפתחה בקרב מספר קבוצות של אדריכלים וביניהן תערוכת ורקבונד (Deutscher Werkbund), אשר נערכה בקלן בשנת 1914; Arbeitsrat für Kunst, ו-der Ring שפעלו בברלין. פעילות דומה לזאת שהייתה בגרמניה, התרחשה בהולנד; אשר בה פעלה אסכולת אמסטרדם (בהולנדית: Amsterdamse School) בין 1910 ל-1930 לערך. בין מבשריה נמנים ון דה ולדה, אנטוני גאודי, וכן יוסף מריה אולבריך. בין דמויותיה הבולטות נמנים ברונו טאוט, אריך מנדלסון, ולטר גרופיוס, לודוויג מיס ון דר רוהה והנס פולציג. אמנות זו הושפעה מהמצאתם של חומרי בניין חדשים ומייעול תהליך הייצור של הלבנים, הזכוכית והפלדה; והיא מתאפיינת במונומנטליות שלה ובאופייה האוטופי ולעיתים המתועש. בין האירועים המציינים אותה ניתן למנות את "התיאטרון הגדול" (בגרמנית: Großes Schauspielhaus) שהוצג בברלין בשנת 1919. מאפיין נוסף הוא מכתבי השרשרת המכונים "שרשרת הזכוכית" (בגרמנית: Die Gläserne Kette), שהיא ביטוי לתכתובת הענפה שנערכה בין הארכיטקטים של התקופה בין נובמבר 1919 ודצמבר 1929, שבה אדריכלים גרמנים ביטאו את עמדותיהם האמנותיות הארכיטקטוניות. המבנה המזוהה יותר מכל עם זרם האדריכלות האקספרסיוניסטית הוא מגדל איינשטיין, מאת אריך מנדלסון, בפוטסדאם. עד לשנת 1925 נטשו רוב הדמויות המובילות באדריכלות האקספרסיוניסטית, כמו גם אקספרסיוניסטים בתחומי אמנות אחרים, תנועה זו לטובת זרמים חדשים, מעשיים יותר, באדריכלות.

האדריכלות אקספרסיוניסטית הייתה יצירה של יחידים ובמידה רבה דחתה כל דוגמה אסתטית. בין המאפיינים החוזרים על עצמם באדריכלות האקספרסיוניסטית נמנים המוטיבים הבאים: עיוות הצורה ליצירת תגובה רגשית, הכפפת הריאליזם לביטויים סימבוליים או רגשיים, שפע של עבודות על הנייר ומודלים, בהם גילוי החדש וייצוג של רעיונות חשוב יותר מאשר העבודה המעשית המוגמרת; שימוש במוטיבים מתוך תופעות טבע רומנטיות, כגון מערות, הרים, ברק, גבישים, ותצורות סלע. נטייה רבה יותר לצורות מינרלים וליסודות בסיסיים, משר לפלורה ולמודלים אורגניים אשר אפיינו את האר נובו; נטייה מודגשת לאדריכלות גותית, רומנסקית ורוקוקו.

הפיסול האקספרסיוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הפסלים האקספרסיוניסטיים הבולטים ניתן לציין את ארנסט ברלך, וילהלם להמברוק, קלהה קולוויץ; וכן אמני 'הגשר' (קירשנר, הקל, שמידט-רוטלוף). ברלך הושפע מהאמנות העממית הרוסית, מהפיסול הגרמני ומברויגל. ליצירותיו אופי קריקטורי, ובהן ניכרת עבודה על הנפח, העומק, והתנועתיות. אם בהתחלת דרכו, הוא התמקד בסצנות מהיומיום, לאחר המלחמה הוא מבטא פחד, חרדה ואימה – וזאת באמצעות קוויו השבורים וזוויותיו החדות. עיקר עבודותיו עשויות בגבס או בעץ ולעיתים רחוקות בברונזה. בין עבודותיו הבולטות ניתן לציין את 'הנוקם', 'המוות בחיים', 'החלילן', 'השותה' ועוד. להמברוק שהתחנך בפריס יצירותיו מתאפיינות בקוויהן הקלסיים והגיאומטריים לעיתים והן הושפעו מרודן וממיול. אף על פי כן, הן טעונות רגשית. בין יצירותיו ניתן לציין את 'אישה כורעת ברך' (1911), ו-'צעיר עומד על רגליו'. אמני הגשר יצירותיהם מגולפות בעץ, והם עסקו בפיסול בעץ. בעבודותיהם ניכרת השפעה מהאמנות האפריקנית והאוקיאנית.

אחרי המלחמה בפיסול האקספרסיוניסטי חלה הטיה לכיוון שימוש בקווים גיאומטריים, בסגנון אבסטרקטי, בשימוש בערום. בין הפסלים הבולטים נמנים רודולף בלינג, אוסקר שלמר, אוטו פרוינדליך, גאורג קולבה, גרררד מרקס, אוולד מטרה, ברנרד הוטגר, ארנסט אולדנבורג, רנה סינטניס. מחוץ לגרמניה פעלו אנטואן בורדל, יעקב אפשטיין, איוון מסטרוביץ, ויקטוריו מצ'ו, אוגוסט זמויסקי וואינו אלטונן.

אקספרסיוניזם בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני הוא זרם קולנועי שנוצר בגרמניה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, והביא לעולם יצירות כ"הקבינט של ד"ר קליגרי" (1919) ו"מטרופוליס" (1926). בזרם זה יצרו במאים כפרידריך וילהלם מורנאו ופריץ לאנג. על אף שתקופת הפריחה של הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני הייתה קצרה ביותר (ראשון הסרטים, "הקבינט של ד"ר קליגרי" נוצר ב-1919, ו"מטרופוליס" נוצר ב-1926 ונחשב לאחד מאחרוני הסרטים בסוגה זו), הרי שהשפעת הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני על הקולנוע העולמי הייתה גדולה. הדים לקולנוע זה נמצאו בסרטי אימה הוליוודיים משנות ה-30 ואילך, ולאחר מכן בסרטים בסגנון "הסרט האפל". קולנוע זה, שנכשל במשימה לפרוץ את גבולות הקולנוע האירופי האיכותי, ולהפוך לנחלת ההמונים בעולם כולו, הטביע את חותמו על הקולנוע האמריקני המסחרי, אם בדרך של השפעה עקיפה, ואם באופן ישיר לאחר שגדולי הבמאים והשחקנים הגרמנים כפריץ לאנג וקונרד ויידט נאלצו להגר מגרמניה עם עליית הנאציזם ולמצוא את פרנסתם בהוליווד, והחדירו לתעשייה האמריקנית תכנים וצורות השאובים מן המסורת האקספרסיוניסטית הגרמנית. בראייה היסטורית ניתן לראות בקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני הדים לתקופה רבת האירועים והסוערת בה נוצר, כמו גם לאימי התקופה העתידה לבוא.

הספרות האקספרסיוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לאמנות החזותית, אף בספרות האקספרסיוניסטית בולטים המוטיבים של המלחמה, העיר, האימה, אבדן הזהות האישית, והעימות הבין-דורי. לפניה, הספרות מיעטה לעסוק בנושאים טאבו כמו השיגעון, החולי, העיוות, המיניות, המוות, המקברי, הגרוטסקי, המעורר חלחלה ועוד. ביצירותיהם הסופרים מבקרים בצורה חריפה את החברה שבה הם מתנהלים, המיליטריזם של קיסר גרמניה, ניכורו של היחיד בעידן התעשייתי, הדיכוי שהוא חווה במסגרת מערכות המשפחה, הדת והמוסר, והמשבר הקיומי שאליו זה גורר את היחיד. העולם הנראה מתואר כבית סוהר, המונע את תפיסת מהותם של הדברים.

בין מבשרי האקספרסיוניזם בספרות נמנים המחזאים בני המאה ה-19, גיאורג ביכנר, פרנק ודקינד ואוגוסט שטרינדברג. ביכנר כתב 'מותו של דנטון' (1835) ו-'ווייצ'ק' (1836). יצירות אלו מתאפיינות באינטרוספקציה פסיכולוגית של הדמויות, ומשולבים בהן מוטיבים קומיים, טרגיים וסטיריים, וחילופי משלבי שפה. ודקינד חיבר את "האביב מתעורר", העוסק במיניות ובהתבגרות מינית, וחולל שערורייה. שני המחזות "רוח האדמה" (1895) ו"תיבת פנדורה" (1904), המוכרים גם כ"מחזות לולו", הם, כפי הנראה, שני מחזותיו הידועים ביותר. שניהם שימשו מאוחר יותר כבסיס עלילתי לאופרה "לולו" מאת אלבן ברג. "תיבת פנדורה" שימש אף כבסיס לסרט אילם הנושא שם זה מאת ג.וו. פאבסט (1929). יצירתו של ודקינד, מבקרת את ההתנהגות וההליכות בחברה הבורגנית, ובעיקר בכל הנוגע ליחס למין.

קיימים מספר זרמים אקספרסיוניסטיים בפרוזה: האחד הוא רפלקסיבי, ניסויי, אבסטרקטי וסובייקטיבי יותר; אשר נציגיו הם קרל איינשטיין, גוטפריד בן ואלברט אהרנשטיין. השני הוא נטורליסטי ואובייקטיבי יותר; ונציגין הבולטים הם אלפרד דבלין, גיאורג היים וקזימיר אדשמיד. בלתי ניתן לקיטלוג הוא הסופר הנודע פרנץ קפקה. האקספרסיוניזם השפיע על יצירתו של ריינר מריה רילקה. בין המשוררים האקספרסיוניסטים נמנים פרנץ ורפל, גאורג טרקל, גוטפריד בן, יוהנס בכר, אלזה לסקר-שולר, אלפרד וולפנשטיין ווילהלם קלם. לרבים מהיוצרים האקספרסיוניסטים היה גורל טרגי: חלקם נפלו במלחמה גיאורג היים, ארנסט שטדלר ואוגוסט שטראם. אחרים מתו בדמי ימיהם וביניהם קורד אדלר, ולטר פרל, גאורג הכט, הוגו הינץ, הנס לייבולד ואלפרד ליכטנשטיין.

השפה האקספקסיוניסטית מתאפיינת בדינמיות שלה, בבהירותה, בתמציותה, ובבוטותה. היצירה האקספרסיוניסטית מדגישה את המכוער, האבסורד, הסוטה, המעוות, הגרוטסקי, האפוקליפטי, הנטוש. שפתה של השירה האקספרסיוניסטית היא נבואית, אידיאליסטית, אוטופית ומשיחית; והיא קוראת לאחווה אנושית.. בניגוד לספרות הריאליסטית, בעלת הראייה הפוזיטיביסטית, הספרות האקספרסיוניסטית מסתייגת מהשרשור הארגומנטטיבי, ולקשר בין מרחב וזמן, ובין סיבה ותוצאה. מועט ניתוח העובדות או הסיבות. הסופר מציג את המציאות המעוותת מנקודת מבטו הפנימית, תוך שהוא מבטא תחושות ורגשות אנושיים וסובייקטיביים. ביצירה האקספרסיוניסטית מודגשים הבו-זמניות, ושבורים בה הרצף הכרונולוגי והגיון השיח. בסיפור מובאת רק זווית ראייתו של המחבר, והוא מבכר את המציאות הפנימית על זאת החיצונית. הוא מתאר דמויות המתנהלות באופן אוטונומי, תוך שהן חושפות את עומקן הפסיכולוגי, מצבן בעולם, וזהותן. רגשי הניכור מובילים אותן להתנהגויות מסורבלות, פסיכוטיות, אלימות, וחסרות הגיון וקוהרנטיות.

אין ספק כי קפקא הוא הנודע מבין הסופרים האקספרסיוניסטים. הוא ביטא ביצירתו את האבסורד ב'גילגול', ב'משפט', ב'טירה' ובשאר יצירתו. סגנונו מתאפיין בהיעדר הגיון ורצף, בפיתוליו ובחללים, שעל הקורא להשלים בעצמו. באמצעות משלים, קפקא מדגים ביצירתו את הבדידות והניכור של האדם המודרני, את אבדן הכיוון אצלו למול חברה עירונית ומתועשת, את אבדן בטחונו וייאושו, וחוסר האונים למול כוחות בלתי מזוהים, אשר למעשה בידיהם נמצא גורלו.

התיאטרון האקספרסיוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין המחזאים האקספרסיוניסטים נמנים גאורג קייזר, קרל שטרנהיים, ארנסט טולר, פרידריך פון אונרוה, ריינהרד זורגה, ולטר הזנקלבר, ארנסט ברלך. הם הושפעו משטרינדברג, והתיימרו לתווך בין הפילוסופיה למציאות, לצקת אידאלים חדשים ולבנות חברה מוסרית. הדמויות מכונות לא בשמן הפרטי כי אם בתפידן בחברה: חייל, גנן, מקבץ נדבות וכו. התיאטרון האקספרסיוניסטי שם את הדגש על החרות האישית, הביטוי הסובייקטיבי, הלא-רציונלי ועל סוגיות אשר היו בגדר של טאבו. האווירה בהצגה היא של אינטרוספקציה, ורבים בה המונולוגים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Benson, Timothy. O. (et al.); Dimenberg, Edward (2001-09-17). Expressionist Utopias: Paradise, Metropolis, Architectural Fantasy (Weimar and Now: German Cultural Criticism). University of California Press.
  2. ^ Selz, Peter (1957), German Expressionist Painting, Berkeley: University of California Press