קאנוניזציה (קדושים נוצרים)
 |
ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
בנצרות הקתולית, קאנוניזציה (בעברית קידוש או הקדשה) היא תהליך ההכרזה על אדם מת כקדוש. בעבר, אנשים הוכרו כקדושים בתהליך לא-רשמי, אך בסופו של דבר התהליך מוּסד.
בכנסיות הקתוליות, פעולת הקאנוניזציה מבוצעת על ידי האפיפיור בלבד, והיא מגיעה להשלמתה בסופו של תהליך ארוך הדורש הוכחות לכך שהאדם שהועמד לקאנוניזציה חי ומת בדרך מופתית וקדושה, ושהוא ראוי להיות מוכר כקדוש. הכרה רשמית זו מעניקה לאותו אדם תהילת עולם בכנסייה הקתולית, וניתן להזכירו בנוסחי תפילה שונים.
תהליך הקאנוניזציה אינו הופך אדם לקדוש, אלא רק מכריז על כך שהאדם הוא קדוש, כלומר היה כזה גם לפני הקאנוניזציה וגם במהלך חייו; עם זאת, לקדוש אין להתייחס כאל אל, אלא כאל אדם ששירת בחייו את האל, וחייו הקדושים הפכו אותו לראוי לאהבתו המיוחדת. מקובל לומר שישנם קדושים רבים בגן עדן שלא הוכרו על ידי הכנסייה הקתולית באופן רשמי כקדושים, אך קדושתם אינה פחותה משל אלו שכן הוכרו רשמית ככאלה.
תהליך הקאנוניזציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תהליך הפיכתו של אדם לקדוש הוא תהליך ארוך, המורכב ממספר שלבים. התהליך המתואר כאן תקף לכנסייה הקתולית, ונקבע על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 1983:
"משרת האל"
[עריכת קוד מקור | עריכה]זהו השלב הראשון בתהליך הקאנוניזציה. בישוף, בדרך כלל זה האחראי על המקום בו המועמד מת או נקבר, נותן רשות לפתוח בחקירת מעלותיו וסגולותיו של האדם. אין לפתוח חקירה זו קודם שחלפו 5 שנים מיום פטירתו של האדם, אלא ברשות מיוחדת מהאפיפיור. רשות זו ניתנה, לדוגמה, בתהליך הקאנוניזציה של האם תרזה, ושל האפיפיור יוחנן פאולוס השני על ידי יורשו, האפיפיור בנדיקטוס ה-16. במקרים שבהם נפתחת חקירה שכזאת, בדרך כלל מוקמת ועדה שחוקרת את פעולותיו, כתביו ודרשותיו של המועמד ונכתבת ביוגרפיה מפורטת הכוללת עדויות ראייה של אנשים שהכירו את המועמד. לאחר שנאסף מידע מספק על אותו אדם, הבישוף המקומי מוסר את המידע למועצת הוותיקן, וזו מתכנסת וממנה פוסטולאטור – אדם שתפקידו לאסוף מידע נוסף על חייו של מְשָרֵת האל.
הכרזת "נון-קולטוס"
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר המשך החקירה, גופתו של משרת האל מוצאת מקברה ונעשית בדיקה שלא קיימת סגידה אפיקורסית או כופרת סביב משרת האל או סביב קברו. הכרזה זו נקראת בלטינית non cultus. הגופה נשמרת לצורך שימוש כשריד של האדם, למקרה שיוכרז כקדוש.
מכובד / גיבור בחסד
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שנאסף מידע מספיק, מועצת הוותיקן תתכנס ותמליץ בפני האפיפיור להכריז על מעלותיו הנשגבות של משרת האל. הדבר אומר שמשרת האל הפגין מעלות של אמונה דתית, תקווה וצדקה, ואת המעלות הבסיסיות של זהירות, צדק, עוז רוח ומתינות, ברמה הרואית. מנקודה זו, עוברים לשלב השני של הקאנוניזציה ומכנים את משרת האל "מכובד" (venerable). למכובד עדיין אין יום בשנה המשויך לו, כנסיות לא יכולות להיבנות לכבודו, והכנסייה לא הכריזה על הימצאותו של האדם בגן עדן.
מבורך
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מבורך
בירוך (Beatification) הוא הצהרה של הכנסייה ש"ראוי להאמין" שהאדם נמצא בגן עדן. השלב הזה שונה למרטירים ולכאלה שאינם מרטירים:
- במקרה שהמכובד הוא מרטיר, על האפיפיור להכריז עליו ככזה. זוהי הכרזה שהמכובד הקדיש את חייו מרצונו כעדות לאמונה או כפעולה של חסד וצדקה לזולת. הכרזה זו מעניקה מעמד של "מבורך" (בלטינית: Beatus). למבורך יוקדש יום בשנה שיצוין אך ורק בבישופות המקומית שלו.
- במקרה שהמכובד אינו מרטיר, יש להוכיח שבוצע נס בהתערבותו; כלומר, שאלוהים ביצע נס כתוצאה מתפילותיו והשתדלותו של המכובד. בימינו, "ניסים" אלו הם בדרך כלל החלמות פלאיות, שכן קל ביותר להכריז על כאלה בהתאם לדרישות הכנסייה הקתולית ל"נס" (אדם שהוא חולה, אין מזור ידוע למחלתו, תפילות בוצעו על ידי המכובד או בהנחייתו, הבראתו של החולה הייתה ספונטנית, מיידית, מושלמת, והאדם נשאר בריא; בנוסף לכך, רופאים לא הצליחו למצוא הסבר טבעי להבראתו של החולה). לאחר שהכנסייה הכירה לפחות בנס אחד שבוצע על ידי המכובד, הוא מוכרז כ"מבורך".
קדוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – קדוש (נצרות)
השלב הסופי בתהליך הקאנוניזציה הוא העלאה מדרגת "מבורך" ל"קדוש". לצורך כך, יש להוכיח שהמבורך ביצע נס (בנוסף לזה שהוכח בשלב הבירוך, במקרה שאינו מרטיר). הכרזה זו אומרת שהאדם ללא ספק נמצא בגן עדן. את היום שהוכרז כיומו של הקדוש ניתן לחגוג בכל רחבי העולם הנוצרי הקתולי (אך אין זו חובה). ניתן לבנות כנסיות לכבודו, והמאמינים הקתולים רשאים לחגוג ולציין את כבודו של הקדוש.
זרמים אחרים בנצרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בכנסייה האורתודוקסית, התהליך נקרא "גלוריפיקציה" והוא שונה מהתהליך המקובל בכנסייה הקתולית. על פי התפיסה האורתודוקסית, התהליך מבוצע על ידי אלוהים ולא על ידי נציגים של הכנסייה עלי אדמות.
לאחר שהאדם נעשה קדוש על ידי רוח הקודש, האל יכול להלל את האדם על ידי נסים. בסופו של דבר, הגלוריפיקציה תוכרז על ידי בישוף, בדרך כלל לאחר חקירה שנועדה להבטיח שהאדם היה בעל אמונה אורתודוקסית, חי חיים הראויים לחיקוי, ושהעדויות לניסים שיוחסו לו הן אמינות. הגלוריפיקציה אינה הופכת את האדם לקדוש, אלא רק מציינת את קדושתו, שהוכחה על ידי האל.
למרטירים לא מתבצע תהליך רשמי של גלוריפיקציה, שכן העדות להקרבתם האישית מספיקה כדי להוכיח שהאל הפך אותם לקדושים.
מאז פירוד הכנסייה האנגליקנית מהכנסייה הקתולית, רק המלך צ'ארלס הראשון הוכרז כקדוש. לכנסייה האנגליקנית חגי קדושים נוצרים משלה, ובהם חגים לאנשים שלא הוכרזו רשמית כקדושים, כמו ק.ס. לואיס (22 בנובמבר) ומרטין לותר קינג (4 באפריל).
על פי האמונה הפרוטסטנטית, מושג הקדושה בוטל לחלוטין, ואין קדושים נוצרים. הפרוטסטנטים אינם מעניקים כבוד מיוחד לאנשים שעברו קאנוניזציה לעומת אנשים רגילים שנפטרו ולא עברו תהליך של קאנוניזציה.
חלק מהמאמינים בלותרניזם מכירים בקדושים הנוצרים, אך רק באלה שהוזכרו בכתבי הקודש.
ייחוס מעשי ניסים לקדושים לאחר מותם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאורך ההיסטוריה האנושית התפתחו אגדות על ניסים סביב חייהם של דמויות דתיות, כמו קדושים בנצרות. לפי גישה ביקורתית מודרנית, תופעה זו משקפת תהליך תרבותי: ככל שדמות זוכה להערצה עמוקה יותר, כך מתרבות סביבה מסורות על כוחות על-טבעיים. עם הזמן, וככל שמתבססת תפיסה מדעית של חוקי הטבע וביקורת מקורות היסטורית, סיפורי הניסים נוטים להצטמצם או להיתפס כמיתולוגיים. עם זאת, יש הכרה בכך שאישים כריזמטיים עשויים לחולל שינוי ממשי במצבם הנפשי או הגופני של מאמיניהם, גם ללא הסבר על-טבעי לדוגמה אפקט פלצבו.[1]
בספר היסטוריה של מלחמת המדע עם התיאולוגיה בנצרות שכתב אנדרו דיקסון וייט, מייסד אוניברסיטת קורנל, בשנת 1896 הוא מתחקה אחר תהליך שבו יוחסו מעשי ניסים לקדושים שונים לאחר מותם ובמיוחד פרנסיסקו חאווייר.[1]
פרנסיסקו חאווייר היה מן הדמויות המרכזיות במסדר הישועים. חאווייר, אציל ספרדי ופרופסור בפריז, ויתר על קריירה אקדמית מבטיחה ויצא כמיסיונר למזרח הרחוק. במשך כשתים-עשרה שנים פעל בהודו וביפן, כשהוא עובר מכפר לכפר ומלמד את עיקרי הנצרות, עד מותו בשנת 1552. סביב דמותו, כמו סביב קדושים רבים אחרים, נוצרה ספרות עשירה של "ניסים".[1]
במהלך שנותיו כמיסיונר כתב מספר רב של מכתבים מפורטים, אשר נשמרו ולאחר מכן פורסמו; ואלה, יחד עם מכתביהם של בני תקופתו, מציגים בבירור את כל מאפייני חייו. בשום מקום במכתביו שלו או במסמך בן זמנו לא מופיע תיאור של נס שחולל.[1] לכל היותר, התרחשו שניים או שלושה מקרים במהלך כל חייו, שנדרשת אמונה יוקדת כדי להציגם כהתערבות אלוהית.[1]
למשל במסע באירופה הוא חצה נהר עם שגריר אחד המשרתים נקלע למים עמוקים והיה בסכנת טביעה. השגריר התפלל בלהט רב, המשרת נאבק ויצא מהזרם. תוך 60 שנה לאחר מותו הגדילו ביוגרפים שונים את המקרה ל"נס". במקום שהשגריר יתפלל מסופר שהוא עצמו התפלל. אצל כותבים מאוחרים יותר, חאווייר מתואר כמרים את הסוס ורוכבו מן הזרם במעשה על־טבעי ברור.[1] לפי מכתביו שלו, מכתבי חבריו ודברי האב אקוסטה מראים שהשפה היפנית הייתה קשות לו, ולימודן דרש מאמץ רב. בביוגרפיות המאוחרות של חאווייר נוצרה אגדה שהוא דיבר יפנית ושפות שבטיות באופן מושלם.[1]
במכתביו של חאווייר אין כל אזכור לניסים במובנם הרגיל, אף שהוא מתאר בפירוט רב את פעילותו ומדווח בלהיטות על כל מה שראה בו סימן לעידוד או לחסד אלוהי. גם בהתכתבויות של עמיתיו המיסיונרים אין אזכור לניסים שחולל. אוספי מכתבים ישועיים מן התקופה, ובהם הקובץ שפרסם עמנואל אקוסטה כעשרים שנה לאחר מותו, אינם כוללים כל תיעוד עכשווי של נס שביצע, דבר המצביע על כך שסיפורי הניסים יוחסו לו רק בשלב מאוחר יותר.[1] בשנת 1562 נשא יוליוס גבריאל אאוגובינוס (Julius Gabriel Eugubinus) נאום חגיגי על מצבתו בפני נציגי האפיפיור ואבות מועצת טרנטו. אף שהזכיר סימנים רבים לחסד אלוהי, הוא לא הזכיר כלל את ריבוי הניסים שיוחסו לפי האגדות לחאווייר מאוחר יותר.[1]
בשנת 1622 התקיימו ברומא הליכי הקנוניזציה של פרנסיסקו חאווייר. הקרדינל מונטה, בנאומו בפני האפיפיור גרגוריוס החמישה־עשר, ציין עשרה ניסים עיקריים שביצע חאווייר לכאורה, כולל הפיכת מי ים למים מתוקים, ריפוי חולים, החייאת מתים, החזרת סירה אבודה, התרוממות גופנית, גרימת רעידת אדמה לעיר חילונית, ואפילו סיפור מוזר שבו סרטן השיב לו צלב שאבד בים. כמו כן הוזכרו נס שבוצעו לאחר מותו, כגון מנורות ממולאות במים קדושים שדלקו כאילו היו שמן. לאחר ההכרזה כקדוש הופיעו ביוגרפיות רבות, שכל אחת מהן הגדילה את מספר הניסים והעצימה אותם. לדוגמה, סיפור על קופת כסף שבו חאווייר החזיר מפתח מבלי לקחת כסף – בסיפורים מאוחרים יותר הפך לניסי פלאי עם הבטחה שהקופה תישאר תמיד מלאה. בשנת 1682, 130 לאחר מותו של חאווייר, פרסם האב בוהור (Father Bouhours) ביוגרפיה קלאסית, שבה ריבוי הניסים הוגדל עוד יותר: מספר ההחייאות, אספקת המים, דגיגים פלאיים והתרוממויות (טרנספיגורציות) גדלו משמעותית לעומת הסיפורים הקודמים, והניסים שהופיעו במקורות מוקדמים במידה מועטה, הופיעו כעת כמות גדולה יותר ובעוצמה חזקה יותר.[1]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- לינדה קינסטלר, הגרדיאן, נער בן 15, חובב אינטרנט ונייקי, קדוש, באתר כלכליסט, 13 בפברואר 2025
- קאנוניזציה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
קנוניזציה, דף שער בספרייה הלאומית
