צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה
 | |||||||||
| לידה |
19 בנובמבר 1600 דנפרמליין, סקוטלנד | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| הוצאה להורג |
30 בינואר 1649 (בגיל 48) ארמון וייטהול, אנגליה | ||||||||
| שם מלא | צ'ארלס סטיוארט | ||||||||
| מדינה |
ממלכת אנגליה  | ||||||||
| מקום קבורה |
 טירת וינדזור, בריטניה | ||||||||
| בת זוג | הנרייט מארי, נסיכת צרפת | ||||||||
| שושלת בית סטיוארט | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
|
מסדר הבירית | |||||||||
| חתימה |
,_signature.jpg) | ||||||||
  | |||||||||
צ'ארלס הראשון (באנגלית: Charles I of England; 19 בנובמבר 1600 – 30 בינואר 1649) היה מלך אנגליה, סקוטלנד ואירלנד החל מ-27 במרץ 1625 ועד שהוצא להורג על ידי הפרלמנט.
ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]
צ'ארלס נולד בארמון דנפרמליין כבנו השני של ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד וככזה לא יועד לרשת את אביו. צ'ארלס היה ילד חלש וחולני וחלה כנראה ברככת. כאשר אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה נפטרה שלוש שנים לאחר לידתו, אביו ירש את הכתר כג'יימס הראשון, מלך אנגליה ואירלנד. משפחת המלוכה עברה אז ללונדון, אך צ'ארלס נשאר בסקוטלנד עקב החשש שהוא חלש מכדי לשרוד את המסע. אחד מאנשי החצר של אביו מונה כאפוטרופוסו.
בשנת 1604 צ'ארלס כבר נחשב חזק דיו כדי לשרוד במסע לאנגליה והוא הצטרף אל משפחתו בלונדון. אביו העניק לו את התואר דוכס יורק הניתן באופן מסורתי לבנו השני של המונרך האנגלי. בראשית דרכו צ'ארלס חי בצילו של אחיו הבוגר הנרי פרדריק, נסיך ויילס, אחד מיורשי העצר האהובים בהיסטוריה האנגלית, שבניגוד לצ'ארלס היה גבר אתלטי ויפה תואר. כשנפטר הנרי ב-1612, הפך צ'ארלס בן השתים עשרה ליורש העצר של שלוש הממלכות, וקיבל את התארים נסיך ויילס, דוכס רות'סיי ודוכס קורנוול. עם זאת, צ'ארלס מעולם לא הצליח להתחבב על העם האנגלי כמו אחיו הנרי, שבו תלו תקוות גדולות לחידוש ימי גדולתה של אנגליה. יש הסבורים שהפגמים באישיותו של צ'ארלס, שהביאוהו בסופו למלחמה עם הפרלמנט האנגלי ולהוצאתו להורג, נבעו משנותיו הראשונות, כשחי בצילו של אחיו הפופולרי.
המלך ג'יימס הראשון ניסה לחתן את בנו צ'ארלס עם מריה אנה מספרד, בתו של פליפה השלישי, מלך ספרד במטרה לשמר את השלום עם ספרד ולקבל נדוניה מהכתר הספרדי. צ'ארלס סירב לחתונה ונגד מדיניותו של אביו קרא להתערבות אנגליה לצד המדינות הפרוטסטנטיות במלחמת שלושים השנים (אנגליה הייתה המדינה הפרוטסטנטית הגדולה ביותר באירופה בבחינת אוכלוסין, אך ג'יימס הנהיג מדיניות חוץ של הישמרות מחוץ למעורבות במלחמה בעיקר כדי לשמר יציבות כלכלית באנגליה). הפרלמנט היה מפולג בין השרים הפוריטנים שרובם תמכו במעורבות במלחמה לבין הארמיניאנים שהתנגדו לה. לצד זאת, שני הצדדים המפולגים הסכימו על כך שאין לחתן את הנסיך צ'ארלס עם מריה אנה עקב היותה קתולית.
מדיניות צ'ארלס הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1625 נפטר המלך ג'יימס ובנו צ'ארלס ירש אותו תחת התואר "צ'ארלס הראשון". צ'ארלס הראשון המשיך את הקו האבסולוטיסטי שהנהיג אביו, ג'יימס הראשון, ונקלע למחלוקות עם הפרלמנט בנוגע להטלת מיסים. נוסף על כך, מועדף חצר המלוכה תחת צ'ארלס, ג'ורג' וילרס, הדוכס הראשון מבקינגהם, היה מעורב בשערוריות שחיתות שלטונית. צ'ארלס מיהר להתערב במלחמת שלושים השנים כאשר הכריז מלחמה על האימפריה הספרדית אך הבטיח לפרלמנט כי המאבק יישאר בעל אופי ימי בלבד. הפעולה הראשונית במלחמה היה ניסיון פשיטה ימית של הצי האנגלי על קדיס באנדלוסיה אשר הסתיימה בכישלון חרוץ עבור הצי האנגלי.
במקביל לכך, מעורבותם של האנגלים והסקוטים במלחמת שלושים השנים בחזית היבשתית הייתה משנית. היו שכירי חרב, בעיקר סקוטים, ששירתו תחת ממלכת דנמרק ובהמשך ממלכת שוודיה במלחמה בנחלות האימפריה הרומית הקדושה אך בסך הכל לא היה המימון הנדרש עבור התערבות מרכזית של אנגליה במלחמה. עדיין, אנגליה הייתה נתונה במלחמת שלושים השנים מה שחייב את צ'ארלס לפנות לפרלמנט בבקשת מימון, אך הוא לא זכה לאישורו להטלת מיסים נוספים. הפרלמנט טען בפני צ'ארלס שרק אם יפטר את בקינגהאם יוכל להטיל מיסים נוספים. צ'ארלס סירב לכך וניסה להטיל "מלווה חובה" בעקיפת הפרלמנט. מלווה חובה היה מצב שבו הריבון היה דורש 'הלוואות' אשר אלמלא סופקו היו מובילים לבית משפט. הלוואות אלו כמעט ואף פעם לא היו מוחזרות לתושבים הפשוטים.
בקינגהאם נעזר בחלק מהכספים כדי לממן מרידות של הוגנוטים בצרפת, מה שהוביל את ממלכת צרפת להכריז מלחמה על אנגליה. המאבק בצרפת פגע עוד יותר במוניטין של בקינגהאם והוביל לפגיעה חריפה בכלכלה האנגלית. במענה לניסיונו של צ'ארלס להטיל "מלווה חובה" תוך עקיפת בית הנבחרים, פרסם הפרלמנט ב-1628 את הצהרת הזכויות כדי להגביל את כוחו של המלך. צ'ארלס קיבל באופן רשמי את ההצהרה, אך בפועל התעלם ממנה. הפרלמנט מנע מצ'ארלס הטלת מיסים נוספים, והתקומם כנגד מדיניותו הדתית, שהייתה קרובה מדי לקתוליות, לדעת העם, בהשפעת אשתו הצרפתייה. ב-1628 בקינגהאם נרצח על רקע פוליטי. צ'ארלס חשד במעורבות הפרלמנט ברצח ועל כן, בתגובה, הוא פיזר את הפרלמנט בשנת 1629, והנהיג שלטון יחיד במשך אחת-עשרה שנים, שכונה "רודנות אחת-עשרה השנים".
רודנות אחת-עשרה השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ללא פרלמנט להטיל מיסים חדשים, התקשה צ'ארלס לממן את האוצר הלאומי. על דעתו האישית צ'ארלס מינה במיוחד בני אצולה והעביר קנסות נגד תושבים שלא מילאו את דרישותיהם של אותם לורדים עבור מימון. נוסף על כך העלה המלך "כסף האוניות" שבמסגרתו צופה מתושבי אזורי החופים של אנגליה להעביר אוניות וכספים לידי רשותו של המלך עבור ביטחונה של אנגליה. עניין העלאת "כסף האוניות" הגיע עד לבית המשפט איפה שנטען כי היה למס ועל כן רק לפרלמנט הייתה הרשות להעלות אותו. בית המשפט צידד עם המלך ובהמשך צ'ארלס הרחיב מס זה אל כל המחוזות הפנים-יבשתיים של אנגליה והרוויח מימון נאה לאוצרו מכך.
בשנת 1630 חתם צ'ארלס על הסכם שלום עם ספרד, וחילץ את ממלכת אנגליה ממלחמת שלושים השנים. צ'ארלס חיזק גם את הצי, והפך אותו למרכיב משמעותי בהגנתה של אנגליה. בתקופת שלטון היחיד שלו, ניסה צ'ארלס לבצע רפורמה דתית בכנסייה האנגליקנית וכפיית פולחן מאוחד גם על הכנסייה הסקוטית. ב-1633 מינה צ'ארלס את ויליאם לואוד למשרת הארכיבישוף של קנטרברי כדי שזה יקדם רפורמות בכנסייה ליצירת מבנה דתי הדומה לכמורה עבור הכנסייה האנגליקנית. הטקסיות שהנהיג לא הייתה מקובלת על הפוריטנים, שראו בה התקרבות לכנסייה הקתולית. לפי אמונת הפוריטנים הכמורה עמדה באמצע דרכו של המאמין לאלוהים ועל כן הייתה בלתי-מקובלת. העובדה שצ'ארלס היה נשוי החל משנת 1625 לצרפתייה קתולית לא הקלה על המצב. לואוד וצ'ארלס האמינו בזכותם האלוהית של מלכים ובטענה כי על התושבים להיענות לדרישות הכתר ללא כל רבב. פוריטנים רבים עזבו את אנגליה ועברו להתגורר באמריקה הצפונית הבריטית. בין לבין, רבים מתושבי העיירה האנגלית בוסטון עברו לפרובינציית מפרץ מסצ'וסטס באמריקה והקימו את העיר בוסטון.
באותה השנה שמינה את לואוד, צ'ארלס מינה את תומאס וונטוורק, הרוזן הראשון מסטראפורד (אנ') לשר הראשי של ממלכת אירלנד והיה עליו לחזק את הסמכות השלטונית האנגלית באי של אירלנד ולהחליש את מעמדם של התושבים האירים המקומיים. סטראפורד הכפיל את המיסים באירלנד ואיחד כמעט את כל האוכלוסייה, פרוטסטנטים כקתולים, נגדו ונגד ממשלו. בין לבין פעלו הרשויות האנגליות לנטרל את מעמדה של הכנסייה הקתולית באירלנד דרך יישוב פרוטסטנטים סקוטים ואנגלים באירלנד כגון הסקוטים של אלסטר. תחת סטראפורד תוכנן להחל את תהליך היישוב של הפרוטסטנטים בחבל קונכט שבמערב אירלנד. תוכניות אלו נעצרו עקב מאבקיו של צ'ארלס עם האצולה הסקוטית.
צ'ארלס ניסה להסדיר ספר תפילות נוצרי-פרוטסטנטי חדש כספר התפילות של הכנסייה הסקוטית. מהלך זה של המלך הוביל להתנגדות מצד האצולה כמו גם האוכלוסייה האזרחית הסקוטית שראו זאת כצעד להפוך את סקוטלנד לכמה שיותר אנגלית. נגד הרפורמות של המלך עלתה תנועת ה'ברית' (Covenanters) שקראה לביטול הרפורמות בכנסייה כמו גם לביטול משרת הבישופים. צ'ארלס החליט לפתור את המשבר בכוח סמכותו הצבאית, העלה צבאו על סקוטלנד והוביל לפריצתה של מלחמת הבישופים (אנ') ב-1639. צבא הסקוטים, שהורכב בין לבין משכירי חרב ששירתו במלחמת שלושים השנים, היה מוכן היטב למאבק. צ'ארלס סירב לביטול מוסד הכמורה של הבישופים מכיוון שרבים מהמעורבים בו היו ידידיו ומכיוון ששני הצבאות לא רצו במאבק התכתשויות צבאיות היו משניות בלבד. ב-1640 הסכים צ'ארלס ל'פיוס של בריק' שקבע כי ועידת הכנסייה הסקוטית תקבע את מעמדם העתידי של בישופים.
התסיסה האנטי מלוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ועידת הכנסייה התקיימה בגלאזגו וקבעה כי הכנסייה לא מוטלת תחת כל סמכות ריבונית מצד המונרך, מה שהוביל את צ'ארלס לכנס מחדש את הפרלמנט האנגלי כדי להטיל מיסים נוספים. כינוס הפרלמנט מחדש הוביל לסיום רודנות אחד-עשרה השנים ולסיום שלטונו האישי של המלך. אחת הסיבות לכינוס המחודש של הפרלמנט הייתה שבשנת 1640 גברה ההתנגדות העממית לצ'ארלס, והוא נאלץ לכנס את הפרלמנט כדי לקבל לגיטימציה להכבדת נטל המיסים. עם כינוסו המחודש של הפרלמנט ציפה צ'ארלס שיסלח לו על פיזור הפרלמנט הקודם ורודנותו וכי הפרלמנט יתיר לו העלאת מיסים חדשים. לא כך היה הדבר ובמהרה פרצו ויכוחים בין המלך לפרלמנט החדש. שלושה שבועות לאחר כינוסו של הפרלמנט הורה צ'ארלס על פיזורו המחודש ומכאן כינויו 'הפרלמנט הקצר' (The Short Parliament).
זמן קצר לאחר פיזור הפרלמנט הקצר חצו לוחמי ה'ברית' הסקוטים את הגבול האנגלי סקוטי וכבשו את נורת'מברלנד וטיין אנד ויר באנגליה. הרוזן מסטראפורד נשלח להנהיג את הצבא האנגלי במתקפת נגד אך צבא זה נחל מפלה מידי הסקוטים והתפזר בבהלה. בנקודה זאת הסכים צ'ארלס לוותר על דרישותיו בעניין רפורמה דתית שנגדו את קביעותיה של הכנסייה הסקוטית וכמו כן הבטיח לשלם לפרלמנט הסקוטי עבור הוצאת הכוחות מנורת'מברלנד וטיין אנד ויר. כדי לשלם לסקוטים נדרש מצ'ארלס להעלות מס חדש ועל כן הוא כינס פעם נוספת את הפרלמנט האנגלי. הפרלמנט החדש העביר מספר חקיקות שנגדו את מדיניותו של צ'ארלס אך עקב עמדתו החלשה של המלך לא פעל נגד הפרלמנט. ההתנגדות לצ'ארלס ולמדיניותו האבסולוטית הונהגה בידי ג'ון פים (אנ'), פוריטני שקרא בעד שימור סמכויותיו של הפרלמנט. ב-1641 העביר הפרלמנט את חוק שלוש השנים הראשון שקבע כי יש לכנס את הפרלמנט לפחות פעם אחת מדי שלוש שנים ובכך מנע את שלטונו האישי של צ'ארלס מלחזור על עצמו. נוסף על כך החקיקה גם קבעה כי הפרלמנט המכהן יפוזר רק בהחלטה עצמית.
כמו כן העביר הפרלמנט גם את 'חקיקת הביאס קורפוס של 1640' שלפיה לא הותר לריבון להורות על מעצרו של כל אדם אשר מצא לנכון לעצור אותו. הפרלמנט הקצר שהתכנס בתחילה, ואחריו הפרלמנט הארוך (תוארו של הפרלמנט השני שכינס צ'ארלס ב-1640) התנגדו בחריפות למדיניותו של צ'ארלס, אך ביטאו זאת רק בתקיפת הארכיבישוף מקנטרברי וראש השרים, נציגיו של צ'ארלס. ויליאם לואוד הוטל תחת מעצר בהוראת הפרלמנט אשר בנוסף על כך גם הורה על הוצאתו להורג של הרוזן מסטראפורד על פעילותו באירלנד איפה שהכפיל את המיסים בעוד הפרלמנט לא פעל כלל. בסוף שנת 1641 פרץ באירלנד מרד. במקור היו אירים שחזו במהלכיו של הפרלמנט וציפו שדרך המרידה יינתנו להם זכויות פוליטיות גם כן מידי הפרלמנט. האירים הונהגו בידי פלים או'ניל (אנ') והשתלטו על מספר מעוזים צבאיים. במהרה החלה מרידה עממית נרחבת של תושבי אירלנד שמטרתה העיקרית הייתה לגרש את המתיישבים הסקוטים והאנגלים באירלנד ולא לחפש אחר זכויות שיינתנו להם מהמלוכה או מהפרלמנט האנגלים.
ב-1 בדצמבר 1641 פרסם הפרלמנט את 'המפגן הגדול' (The Grand Remonstrance) שהיה לרשימת גורמים להתנגדות הפרלמנט לצ'ארלס שכללו האשמות מדבר שחיתות; תמיכה בסתר בקתולים; שימור יועצים חלשים במשרותיהם והתעלמות מהוראות ומסמכויות הפרלמנט. גורמים בתוך הפרלמנט חששו כי הרפורמות הדתיות הקודמות של צ'ארלס, כמו גם המרידה המתמשכת באירלנד, היו יחדיו חלק מהתערבות קתולית בתוך אנגליה שמטרתה הייתה להשיב את הקתולים לשלטון. המחלוקת בסוגיה האם המלך או הפרלמנט צריכים לשלוט בצבא, הביאה להחמרת המצב המתוח ממילא ביניהם. ב-1642 מאס צ'ארלס מפעילות הפרלמנט, איגד מספר חיילים הנאמנים לו ופרץ לתוך הפרלמנט בעת התכנסות בית הנבחרים במטרה לעצור חמישה מחבריו, בהם ג'ון פים. תנועת המלך לעבר הפרלמנט הגיע לידיעת החברים המיועדים למאסר וכאשר צ'ארלס פרץ לתוך בניין הפרלמנט הם הספיקו להימלט. דרך מהלך הפריצה לפרלמנט הצליח צ'ארלס לשכנע את כל המעורבים בבית הנבחרים בהיותו רודן. בתגובה לכך הפרלמנט הקים את מועצת הביטחון שהשתלטה במהרה על העיר לונדון והשיגה את אמון המיליציה המקומית המוצבת בעיר. רוב כוחות הצבא נטו לצד הפרלמנט ולנוכח האירועים פרצה מלחמת האזרחים האנגלית הראשונה בין הפרלמנטרים לבין המלוכנים תומכי צ'ארלס.
מלחמת האזרחים האנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת האזרחים האנגלית
המהלך הראשון של צ'ארלס במלחמה היה כאשר ניסה להשתלט על מחסני הנשק בעיר הנמל קינגסטון על ההול שבמזרח יורקשייר. הפשיטה הצבאית של הכוחות המלוכניים על העיר נכשלה והמלוכנים נסוגו. צ'ארלס לחם בנחישות ובתבונה כנגד כוחות הפרלמנט, אך הפרלמנט הסית כנגדו את העם בתואנה שמוקד הלחימה דתי, וצ'ארלס מנסה להחזיר את הקתוליות לאנגליה. תעמולה זו הביאה לתמיכת אירלנד במלך, ותמיכת הסקוטים בפרלמנט. צ'ארלס מצידו הכריז בפני האריסטוקרטיה כי בסופו של יום הפרלמנט יפנה לתקוף אותה ולרושש אותה מכספיה. ב-22 באוגוסט 1642 העלה צ'ארלס את הנס המלכותי שלו מעל העיירה נוטינגהאם. רוב התמיכה בפרלמנט רוכזה בדרום ומזרח אנגליה, הפרלמנט אחז ברוב הכספים מהערים המאוכלסות ביותר בדרום אנגליה והייתה לו השליטה על הצי האנגלי ודרכו גם בסחר. לצ'ארלס הייתה תמיכה רבה מאירלנד כמו גם את תמיכתה של האצולה הסקוטית ובהנהגת צבאו עמדו מספר מצביאים מוכשרים, הנודע שבהם הנסיך רופרט מהריין, דוכס קמברלנד (אנ'), בנם של פרידריך החמישי, הנסיך הבוחר מפפאלץ ואליזבת סטיוארט, נסיכת אנגליה וסקוטלנד.
צ'ארלס החל לנוע בראש צבאו לעבר לונדון ופגש בכוחות הפרלמנטרים בהנהגתו של הרוזן מאסקס במהלך הקרב על אדג'היל שהיה למעשה לשוויון. צ'ארלס ארגן את צבאו מחדש לאחר הקרב והחל בתנועה מחודשת לעבר לונדון. הרוזן מאסקס ארגן מערך מגננה סדיר של כוחותיו שהוביל את צ'ארלס לשנות טקטיקה ולסגת צפונה. לאורכה של שנת 1643 השיגו המלוכנים את היד העליונה והשיגו שליטה מלאה על דרום-מערב אנגליה. הפרלמנטרים עם זאת הצליחו להשיג את תמיכת כוחות ה'ברית' הסקוטים דרך הבטחות כספיות עבורם והבטחה חסרת בסיס כי בסיומה של המלחמה תעבור הכנסייה האנגלית רפורמה כך שתבוסס על הכנסייה הסקוטית. ה'ברית' היו בעלי חשיבות צבאית עליונה עבור הפרלמנטרים והוכיחו זאת במהלך ניצחונם המכריע על המלוכנים ב-2 ביולי 1644 בקרב על מרסטון מור (אנ') שהתקיים בקרבת העיר יורק. לאחר ההפסד בקרב רוב הצפון נפל לשליטת הפרלמנטרים ולאחר מצור קצר יומין נפלה גם העיר יורק. בהנהגת מפקד הפרשים הפרלמנטרי, אוליבר קרומוול, קודמה רפורמה מרחיקת לכת במנהל ובארגון של הצבא הפרלמנטרי אשר הוביל להקמת 'צבא המודל החדש' מתוכו. ב-1645 התקיים הקרב על נייסבי במהלכו הפרלמנטרים בהנהגת תומאס פיירפקס ניצחו באופן מכריע את המלוכנים בהנהגתם של צ'ארלס והנסיך רופרט מהריין.
בסופו של דבר, במהלך השנים 1645 ו-1646 הובסו צבאות המלך. צ'ארלס נשבה באוקספורד בידי הסקוטים והוסגר על ידם ב-1647 לכוחות הפרלמנט. הפרלמנט כעת עדיין התקשה להעביר את הרפורמות שרצה לקדם עקב ערמומיותו של צ'ארלס והעובדה שלא ניתן היה לסמוך על מילתו שיגביל את סמכותו השלטונית. נוסף על כך פרעו מרידות ברחבי אנגליה נגד נטל המיסים שנדרשו עבור מימון 'צבא המודל החדש'. כאשר הפרלמנט ניסה לפזר את הצבא, מפקדו הראשי, תומאס פיירפקס, סירב להיענות לפרלמנט ועקב העובדה שהיה זה הצבא שאחז בפועל בכוח לכפות סמכות, לא היה דבר שהיה ברשות הפרלמנט לעשות. בעת היותו שבוי, צ'ארלס הגיע להסכם סודי עם הסקוטים הקרוי 'האירוסין' שבמסגרתו הסכימו הסקוטים להשיב את צ'ארלס לכתר ולהשיב לו את סמכויות השלטון.
זמן קצר לאחר מכן צ'ארלס חמק מהשבי, הצבא הסקוטי פלש לתוך אנגליה כדי להשיב לו את הכתר ומרידות עממיות נגד המיסים שהטיל הפרלמנט פרצו ברחבי אנגליה ובכך החלה מלחמת האזרחים האנגלית השנייה. מלחמת אזרחים זאת הייתה קצרה מקודמתה כאשר בתוך שנה 'צבא המודל החדש' מחץ את כל המרידות העממיות ומוטט את הצבא הסקוטי הפולש במהלך הקרב על פרסטון. צ'ארלס נשבה בשנית וניסה לשוב לשולחן המשא ומתן עם הפרלמנט אך ההנהגה הצבאית של 'צבא המודל החדש' התנגדה לכך. רבים בהנהגה הפרלמנטרית, כגון אוליבר קרומוול, ראו בצ'ארלס רודן שהוביל לשפיכת דמם של אלפים ללא הצורך ושלא תבוא כל פשרה כל עוד נותר במלוכה. ב-1648 מספר חיילים פרלמנטרים בפיקודו של הקולונל תומאס פרייד (אנ') פרצו לתוך הפרלמנט והדיחו בטיהור פוליטי המכונה 'טיהורו של פרייד' את כל חברי הפרלמנט שלא צידדו עם ההנהגה הצבאית. הפרלמנט הנותר המכונה "הפרלמנט המגושם" קרא להעמיד את המלך צ'ארלס למשפט בעוון בגידה.
צ'ארלס הועמד למשפט בפני בית דין של הפרלמנט, אך סירב להכיר בסמכות הפרלמנט לדון את המלך. הוא הורשע באשמת בגידה, נידון למוות והוצא להורג ב-30 בינואר 1649 בשערי ארמון וייטהול, מקום המגורים המלכותי. אירוע ההוצאה להורג של המלך התרחש מרחק קצר ביותר מבית הספר שבו למד ג'ון לוק הצעיר. הוצאתו להורג של המלך התקבלה בזעזוע חריף בכל רחבי אירופה. באנגליה עלה לשלטון אוליבר קרומוול כלורד פרוטקטור בחסות הפרלמנט ובוטלה המלוכה. קרומוול מת בשנת 1658 ושנתיים אחר כך עלה לשלטון בנו הבכור של צ'ארלס כצ'ארלס השני, מלך אנגליה. ב-1660 הוא הכריז על אביו כקדוש, היחיד שזכה לקאנוניזציה בכנסייה האנגליקנית לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית.
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
צ'ארלס היה נשוי להנרייט מארי, נסיכת צרפת ובתו של אנרי הרביעי, מלך צרפת ולזוג היו תשעה ילדים:
- צ'ארלס ג'יימס (13 במאי 1629) - נפטר בעת הולדתו.
- צ'ארלס השני, מלך אנגליה (19 במאי 1630 - 6 בפברואר 1685) - יורשו של צ'ארלס הראשון, מלך מ-1660 עם הרסטורציה האנגלית ועד למותו.
- מרי הנרייטה, הנסיכה המלכותית (4 בנובמבר 1631 - 24 בדצמבר 1660) - נישאה לוילם השני, נסיך אורנז'.
- ג'יימס השני, מלך אנגליה (14 באוקטובר 1633 - 6 בספטמבר 1701) - ירש את צ'ארלס השני, הודח במהלך המהפכה המהוללת.
- אליזבת סטיוארט (28 בדצמבר 1635 - 8 בספטמבר 1650) - מתה בשבי הפרלמנטרי.
- אן סטיוארט (17 במרץ 1637 - 5 בנובמבר 1640) - נפטרה בילדותה.
- קתרין סטיוארט (29 ביוני 1639) נפטרה בעת הולדתה.
- הנרי סטיוארט, דוכס גלוסטר (8 ביולי 1640 - 13 בספטמבר 1660) - נפטר מאבעבועות שחורות
- הנרייטה אן, נסיכת אנגליה (16 ביוני 1644 - 30 ביוני 1670) - התחתנה עם פיליפ הראשון, דוכס אורליאן, בנו של לואי השלושה עשר, מלך צרפת.
אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Cressy, D. (2015). Charles I and the People of England. Oxford University Press.(הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- צ'ארלס ה-1, (1600-1649), מלך אנגליה, דף שער בספרייה הלאומית
| דוכסי יורק | ||
|---|---|---|
| בית יורק | אדמונד מלאנגלי (1385–1402) • אדוארד מנוריץ' (1402–1415) • ריצ'רד פלנטג'נט (1415–1460) • אדוארד מיורק (1460–1461) • ריצ'רד משרוסברי (1474–1483) | |
| בית טיודור | הנרי מיורק (1494–1509) | |
| בית סטיוארט | צ'ארלס מיורק (1605–1625) • ג'יימס מיורק (1633/1644–1685) | |
| בית הנובר | ארנסט אוגוסטוס מיורק (1716–1728) • אדוארד מיורק (1760–1767) • פרדריק מיורק (1784–1827) | |
| בית וינדזור | ג'ורג' מיורק (1892–1910) • אלברט מיורק (1920–1936) • הנסיך אנדרו (מ-1986) | |
| דוכסי קורנוול | ||
|---|---|---|
| בית פלנטג'נט | אדוארד, הנסיך השחור (1337–1376)
ריצ'רד השני (1376–1377) • הנרי החמישי (1399–1413) • הנרי השישי (1421–1422) • אדוארד מווסטמינסטר (1453–1471) • אדוארד החמישי (1470–1483) • אדוארד ממידלהאם (1483–1484) |
 |
| בית טיודור | ארתור, נסיך ויילס (1486–1502) •
הנרי השמיני (1502–1509) • הנרי טיודור (1511) • הנרי טיודור (1514) • אדוארד השישי (1537–1547) | |
| בית סטיוארט | הנרי פרדריק, נסיך ויילס (1603–1612) • צ'ארלס הראשון (1612–1625) • צ'ארלס ג'יימס (1629) • צ'ארלס השני (1630–1649) • ג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט (1688–1689) | |
| בית הנובר | ג'ורג' השני (1714–1727) • פרדריק, נסיך ויילס (1727–1751) • ג'ורג' הרביעי (1762–1820) | |
| בית סקסה-קובורג-גותה | אדוארד השביעי (1841–1901) • ג'ורג' החמישי (1901–1910) • אדוארד השמיני (1910–1917) | |
| בית וינדזור | אדוארד השמיני (1917–1936) • צ'ארלס השלישי (1952–2022) • ויליאם, דוכס קורנוול (מ-2022) | |
| דוכסי רות'סיי | |
|---|---|
|