קורצ'ינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף קארטשין)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קורצ'ינה (כפר)
Korczyna
Korczyna 1.jpg
מדינה פוליןפולין  פולין
פרובינציה פודקרפאטיפודקרפאטי  פודקרפאטי
מחוז קרוסנו
אוכלוסייה
 ‑ בכפר 6,034 (2013)
קואורדינטות 49°43′00″N 21°49′00″E / 49.71667°N 21.81667°E / 49.71667; 21.81667 
אזור זמן UTC+1

קורצ'ינהפולנית: Korczyna; ביידיש: קארטשין) הוא כפר במחוז קרוסנו שבפרובינציית פודקרפאטי בפולין, בו התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה.

תולדות היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכפר נזכר לראשונה בסוף המאה ה-14, עת הוענקו לו זכויות עיר. מהמחצית השנייה של המאה ה-19 התבססה כלכלת היישוב על תעשיית האריגה וייצור הבדים.

יהודי קורצ'ינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבות בבית העלמין היהודי בקורצ'ינה

בתחילת המאה ה-20 נמנו ביישוב 1,026 יהודים.

בין רבני העיר היו הרב יחזקאל הלוי סג"ל ובנו משה יצחק.[1] לפני מלחמת העולם הראשונה כיהן בה רבי שמואל אהרן רובין מחבר הספר בית אהרן על גיטין ואבי ראש כולל גליציה מנחם רובין.[2][3] חתנו רבי יצחק פלאם כיהן אחריו כרב העיירה אך נאלץ לברוח בזמן מלחמת העולם הראשונה, ונרצח בלבוב בידי כנופיות פטליורה. אחריו כיהנו רבנים ממשפחת רובין משושלת רופשיץ.

עד מלחמת העולם השנייה יהודי העיירה היו בעלי מעמד כלכלי גבוה.[4]

בין מלחמות העולם נמנו בו 746 יהודים, כשישית מתושביו.

בשנת 1936 גורשו כעשר משפחות יהודים ילידי קורצ'ינה מגרמניה בחזרה לקרצ'ינה.[5]

ביום שישי ה-1 בספטמבר 1939 (י"ז באלול תרצ"ט) יום פלישת הגרמנים לפולין ותחילת מלחמת העולם השנייה, הם הפציצו את שדה התעופה ומפעל הגומי בקרוסנו הסמוכה.[5] לאחר קרבות בסביבות העיר והרעשתה בתותחים, בבוקר שבת ה-8 בספטמבר חלף סיור ממונע גרמני דרך העיר. שבוע לאחר מכן ביום שישי ה-15 בספטמבר, סגן ראש העיר וקצין המשטרה המקומי הודיעו ליהודים בשם הגרמנים כי עליהם להתייצב בשוק ולטאטא אותו, לאחר שיומיים קודם עשו כך היהודים תושבי קרוסנו. ביום שני ה-18 לחודש, הוצעדו יהודי העיירה לרפתות ואורוות שנשרפו במהלך הקרבות, ואולצו לנקותם. במהלך ראש השנה רוב יהודי העיירה התפללו במניינים שאורגנו בבתים פרטיים. הגרמנים הגיעו לבתי הכנסת ועצרו את מעט היהודים שהתפללו בהם, אך עם ערב העצורים שוחררו. בית הכנסת החסידי ששימש גם בית מדרש הוסב לאורווה בידי יחידת חיילים אוסטרים.[6]

הגבול החדש בין ברית המועצות לגרמניה עבר בנהר הסן, סמוך לעיירה. רבים מן היהודים שעברו לצד הרוסי הושלכו לסיביר. המבוגרים שבהם לא שרדו.[5]

לאוזני יהודי העיירה הגיעו החדשות אודות טבח של 170 יהודים בעיירה דינוב, במרחק 50 ק"מ מקורצ'ינה. יהודי קורצ'ינה שילמו כסף לגרמנים על מנת לאפשר את קבורתם של הנטבחים וביניהם שניים מבני העיירה, בבית הקברות היהודי בדינוב.

עד מאי 1940 יחידות הצבא הגרמניות החולפות בעיירה והחונות במחנה סמוך שהוקם, החרימו בתים ורכוש ואילצו את היהודים לעבוד עבורם בחטיבת עצים, בהובלת פחם, בניקיונות ובקילוף תפוחי אדומה, בכל מזג אויר ובתחילה, תוך הכאתם. הגרמנים קיבלו אישור להותיר את יהודי קורצ'ין בבתיהם בהיות עבודתם חיונית. קבוצות פולנים הגיעו והתעללו ביהודים תוך גזיזת פיאה או תלישתה, לקול צחוק החיילים הגרמנים. נערכו חיפושים אחר מזון בבתי היהודים ובבתי המסחר תוך שיתוף פעולה פעיל מצד סגן ראש העיר פפייזנר, ואם נמצאו היהודי נאסר, וסחורתו הועברה באמצעות משאיות לגרמניה. יהודים התלוננו במשטרה ונאמר להם למסור את מספרי הרישוי של המשאיות.[5][7]

בדצמבר 1939 נצטוו יהודי העיירה לענוד סרט לבן ועליו מגן דוד כחול על זרוע ימין, ולסמן את חנויותיהם במגן דוד. בהזדמנות זו הוכו יהודים שלא ענדו את הסרט עוד קודם לכניסת הפקודה לתוקף, הן בידי חיילים גרמנים והן בידי שוטרים פולנים.

בתחילת ינואר 1940 הוטל תשלום כופר על הקהילה.[8] שבוע לאחר דרישת הכופר נצטוו היהודים להקים יודנרט תוך 5 ימים. ראש היודנרט היה אוסקר רובין - דובר גרמנית ובן משפחה של מנהיגי הקהילה, ועוזרו יחזקאל לוויטמן גם הוא תושב גרמניה במשך שנים רבות, ושישה יהודים נוספים, אשר להם לא היה כל תפקיד או סמכות. בנוסף שירתו שני שוטרים יהודים: מנדל הלפרין ונפתלי קירשנר. קירשנר הזהיר את היהודים מפני כל סכנה שעמדה בפניהם.[9] היודנרט נצטווה לספק לשלטונות עובדי כפייה באופן סדיר וגבה מיסים לפעילותו. לעיתים יהודים שהתחמקו מהתשלום נמסרו לידי הגרמנים ונשלחו למאסר בכלא קרוסנו. שם שוחררו בעזרתו של משה קליינר, סגן ראש היודנרט בקרוסנו.[10]

בנובמבר 1939 יהודי קורצ'ינה קלטו בזרועות פתוחות 40 פליטים - בעיקר נשים וילדות לבושות עדיין בחלוקי בית, מתוך קבוצה גדולה של יהודים שנחטפו בלודז' וגורשו לקרוסנו משם היודנרט העבירן. בהמשך, היודנרט פתחו בעיירה בית תמחוי לטובת הפליטים הרבים שהחלו להגיע לעיירה מן הערים הגדולות שם חיי היהודים היו בלתי נסבלים. בדצמבר 1939 היהודים עברו התעללויות שונות וביניהם תלישת זקן עם חלקי פנים, רב העיירה שחמק ממנה נהרג בלובלין זמן קצר לאחר מכן.[11]

בפברואר 1940 הגרמנים אסרו על שחיטת בשר. השוחט משה ליכטיג המשיך לשחוט בהסתר תוך סיכון חייו.

במאי 1940 הגרמנים החלו להתאמן במעבר מהיר ברחובות קורצ'ינה תוך הסוואת תנועותיהם. ב-22 ביוני 1941 הם תקפו את ברית המועצות. כמה ימים טרם ההתקפה דרשו מכל בעלי החנויות היהודים להעביר את רכושם לידי הנוצרים. בית המרקחת נלקח מידי הרוקח, ושני בתי מלאכה למתכת הועברו גם הם, אך אלה השאירו את ההנהלה בידי הבעלים היהודי תמורת חלק מהרווחים.

בינואר 1942 תושבי קורצ'ינה קראו בעיתוני קראקוב למרות האיסור על קריאת עתונים, כי היטלר הודיע שישמיד את אחרון יהודי אירופה. באותה תקופה הגיעה הוראה למסור את כל מעילי וכיסויי הפרווה שברשות היהודים, והמפר את הצו ענשו מוות. באופן חריג, לא היו הרוגים בעיירה כתוצאה מכך, על אף חיפוש מדוקדק שארך יומיים. במהלך חודש מרץ תוחם בצו האזור המותר ליהודים.

באחד מימי הראשון שבחודש מאי 1942 הופיעו שוטרי גסטפו מקרוסנו ודרשו יהודים לצורך הוצאה להורג. היודנרט מסר לידיהם חמישה יהודים ובהם אישה צעירה הגב' קורב ובנה התינוק. הם הובלו למטה המשטרה ומשם אחד אחד לשדה סמוך שם נורו.[12] כשבועיים לפני חיסול קהילת קורצ'ינה, בסוף יולי 1942 הוציאו הגרמנים להורג שלושה יהודים: שני יהודים מקורצ'ין שברחו קודם לצד הרוסי, ולאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות שבו לקורצ'ין, שבועיים קודם הירצחם, וירו ברבה הלא רשמי של העיירה הרב משה אפשטיין, שנפצע והושאר כמת. חמישה יהודים נוספים הושארו כל הלילה עם הידיים על הקיר אך שוחררו עם בוקר. הרב זחל מהמקום והסתתר בבית אחד היהודים. שוטר פולני הבחין בחסרון הגופה והודיע בשם הגסטפו ש-40 יהודים יהרגו אם לא ימסרו את הרב לידיו. היודנרט הודיע לרב, וזה החליט ללכת כקרבן תמורת הצלת היהודים. הוא ביקש להיקבר עם סכין בארונו וללא מציבה.[13]

באותו הזמן החלו להגיע קבוצות גדולות של יהודים שגורשו מערים בסביבה, ובעיקר הערים סביב פרישטיק וקרוסנו, ואף מראדום וקראקוב. בעיירה הצטופפו כ-1600 יהודים, 800 מהם תושביה המקוריים וכ-800 פליטים. הגרמנים הורו ליהודים לשלם את מיסי הממשלה הפולנית ואסרו עליהם את השימוש בחשמל. לעיירה החלו להגיע שמועות על גירוש קהילות גדולות והיעלמם.

חיסול גטו קרוסנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום ראשון ה-9 באוגוסט 1942 כ"ו באב תש"ב הגרמנים הודיעו ליהודי קרוסנו שעליהם להתאסף למחרת ברחבת השוק ליד תחנת הרכבת לרישום. למחרת יום שני כ"ז באב, 40 יהודי קורצ'ינה שעבדו בפלוגת עבודה בקרוסנו נצטוו לשוב לבתיהם ולא להגיע למחרת לקרוסנו. הם מסרו שיהודי קרוסנו עמדו במשך כל היום ללא מים עם ידיים מורמות באוויר ברחבת השוק. יום לאחר מכן, ה-11 באוגוסט ביום שלישי כ"ח באב, יהודי קרוסנו הוסעו צפופים בקרונות בקר, 60 איש בקרון, במשך ימים שלמים ללא מים ולבסוף הועברו למחנה עבודה בגטו צפוף. למסתתרים נאמר שיקבלו חנינה. אלו הוסעו במשאיות למקום לא נודע. אחד קפץ מן המשאית, והשאר לא חזרו וגורלם לא נודע. הגטו נסרק וכ-400 יהודים שנמצאו מסתתרים בו נורו.

חיסול יהודי קורצ'ין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום שלישי ה-11 באוגוסט, כ"ח באב תש"ב, הגיע הודעה גרמנית שעל הפועלים היהודים להתייצב למחרת במקומותיהם כרגיל. דבר זה הרגיע במידה מסוימת את היהודים.

למחרת ב-12 באוגוסט, כ"ט באב תש"ב, המשפחות כולן הגיעו להיפרד בבכי מקבוצות עובדי הכפיה שיצאו לדרך בשבע בבוקר, ארבעה איש בשורה.

שוטרים גרמנים, אוקראינים ופולנים פשטו על העיירה, וסרקו את בתי היהודים. תוך ריכוז כ-1,500 היהודים שנותרו בעיירה בכיכר השוק, וירי בנחשלים. בשעה 11 העובדים צוו להפסיק את עבודתם ולהתכנס במחסן ליד בית מטבחיים מול גשר הכניסה לקורצ'ינה על נהר הויסלוק.

לאחר שעות ארוכות ללא מזון או שתייה נערכה ביהודים סלקציה, כאשר הקשישים והחולים נלקחו במשאיות, חולפים בדרכם ליד הפועלים, אל הכפר וולה יאייניצקה, שם נורו.[14]

את הנשים והילדים הסיעו הגרמנים במשאיות לקרוסנו כשגם הם חולפים ליד הפועלים. את הגברים הריצו לשם רגלית, תוך הכאתם עד זוב דם. בחלפם בשעות הערב ליד הפועלים, אלו צורפו אליהם והוכו גם הם. המובילים הואטו והנחשלים מאחור זורזו עד שאלו נפלו על אלו. הם הובלו לכיכר שוק טרגוויץ בקרוסנו, שם ישבו על הארץ יהודי סדליץ ומקומות נוספים שהובאו לשם קודם. 68 פועלים הוצאו מתוך הקבוצה תוך מכות. רק שלושה מאלו שרדו את השואה.[15]

יהודים אחדים הסתתרו בבתי איכרים ובמקומות אחרים, אך נמסרו במהלך השנה שלאחר מכן לידי המשטרה הפולנית, ונרצחו או התאבדו.[16]

לאחר יומיים בהם שהו יהודי העיירה תחת כיפת השמיים בקרוסנו, שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ שם רובם נספו יחד עם הפליטים מעיירות הסביבה.

מקהילת קורצ'ינה שרדו את השואה 33 יהודים. 15 גברים ואשה אחת בצד הגרמני, ועוד 11 גברים ושש נשים בצד הרוסי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קורצ'ינה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתב יד מהספר 'שם הגדולים השלישי' ובו רשום: הגאון החסיד המקובל איש אלקי שהיה אב"ד ור"מ דק"ק פייזר, ובק"ק לעסליא, וב"ק קארטשין, ובסוף ימיו היה אב"ד ור"מ דק"ק זלאטאווי במדינת פולין ושם מנוחתו כבוד בשנת תקנ"ו ביום ג' שמחת תורה... בן הגאון הגדול מוה"ר יחזקאל הלוי סג"ל אבד"ק זלאטאווי, ובק"ק קארטשין
  2. ^ תולדות המשפחה מתועדים בסוף ספרו מסע מירון (אתר כתבים עבריים - היברובוקס)
  3. ^ הסכמות לרב מקארטשין בספרו בית אהרן (אתר כתבים עבריים - היברובוקס)
  4. ^ פתיחה, ספר היזכור ליהודי קארטשין, וכן בספר הלילא דפסחא (ר' להלן)
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 ספר היזכור לקהילת קורצ'ינה, עמוד 67 אתר תולדות היהודים jewishgen (באנגלית)
  6. ^ החיילים ומפקדם צחקו כשסיפרו לו על כך לאוזני הרוקח, בלא שידעו שהרוקח יהודי
  7. ^ ספר היזכור עמוד 67 מפרט כדוגמה מקרה של אהרון בלנק בעל בית מרזח שהסתיר את סחורתו והלשינו עליו. הוא ובנו ברחו לצד הרוסי, שם הוא נהרג ורק בנו שרד. אשתו לאה נאסרה בידי הגרמנים ושוחררה תמורת שוחד רב (כמה אלפי זלוטי) אך נרצחה בידי הגרמנים עם בנותיהם מרים ורבקה ביום כ"ט באב תש"ב.
  8. ^ ראש העיר העיר החדש, מרמון, טען שהצליח להוריד את המחיר במשא ומתן מול הגרמנים, והוא אכן היה 300 זלוטי, לעומת 5000 זלוטי שיהודי קרוסנו אולצו לשלם. ספר היזכור, עמוד 84
  9. ^ קירשנר הסתתר, שרד את המלחמה והגיע לישראל. (ספר היזכור עמוד 87)
  10. ^ השבים מן הכלא סיפרו שקליינר בירך "ברוך מתיר אסורים וברוך מחיה המתים" עם שחרורם. כששאלוהו מדוע "מחיה המתים" הסביר שהגרמנים נוהגים לרצוח את האסירים על מנת לפנות מקום בתאים (ספר היזכור, עמוד 86)
  11. ^ רוקח העיירה היהודי יעקב לוי, נאלץ לשלם לחייל גרמני עבור כדור שהלה ירה בכלבו של היהודי, היהודים איצ'ה דן ואברהם יצחק קנר נגררו ממשאית, ואולצו לרוץ בכיוונים נגדיים כשזקניהם קשורים זה לזה. רב העיירה הצליח לברוח לסלובקיה אך היהודים שם גורשו בדיוק אז והוא הוחזר ללובלין שבפולין שם לאחר שנתקבל ממנו מכתב קורע לב, נעלמו עקבותיו בשנת 1940 כשנה לפני חיסול יהודי העיר. (ספר הזיכרון עמוד 90)
  12. ^ לטענת השוטר הלפרין הגרמנים מצאו מסמכים על היותה קומוניסטית ודרשו אותה בשמה.
  13. ^ ספר הזיכרון עמוד 106
  14. ^ ספר היזכור עמוד 130
  15. ^ ספר היזכור עמוד 131
  16. ^ ספר היזכור עמוד 129