קלייר דני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קלייר דני
Claire Denis
לידה 21 באפריל 1946 (בת 77)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
  • המכון ללימודי קולנוע מתקדמים
  • La Fémis עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס האמנות של ברלין (2011)
  • מפקד מסדר האמנויות והספרות (17 באוקטובר 2022) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
קלייר דני בפסטיבל הסרטים של ונציה 2009.

קלייר דני (בצרפתית: Claire Denis; נולדה ב-21 באפריל 1948) היא תסריטאית ובמאית קולנוע צרפתייה, אשר ביססה את מעמדה כאחד מן הקולות הבולטים בקולנוע האמנותי בשני העשורים האחרונים. פרופסורית לקולנוע ב-European Graduate School בשווייץ. עבודתה מאופיינת בצורת בימוי הומניסטית ויחודית שאינה מהססת לעסוק במציאות המורכבת. סרטיה מרבים לעסוק במתח הבין-תרבותי, בגזענות וניכור, והם מלאי מחשבה וניואנסים, ולעיתים גם מלנכוליה. טביעת האצבע הקולנועית שלה שמה דגש על הדמויות ועל הרגש שמניע אותן ופחות על העלילה ששוזרת אותן יחדיו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד גיל 14 חיה עם משפחתה בכמה מדינות באפריקה, עקב משרתו של אביה במשרד החוץ הצרפתי. לאחר ניסיון כושל בלימודי כלכלה, למדה קולנוע ב-Institut des Hautes Études Cinématographiques שם סיימה בשנת 1971, ועבדה כעוזרת במאי של דושאן מקבייב, קוסטה גאברס, ג'ים ג'ארמוש, ז'אק ריווט ווים ונדרס.

ב-1988 פצחה דני את הקריירה שלה כבמאית עם הסרט "שוקולד", דרך זכרונות ילדותה באפריקה, הסרט עוסק בשאלת הזהות הלאומית בגלגולה הקולוניאליסטי של צרפת בקמרון. התפרצויות זעם, גזענות ותשוקה מלווים את מה שנחווה כגירוש מגן העדן, מבעד עיניה של ילדה בת שבע, בסוף עידן הקולוניאליזם הצרפתי.

ב-1989, בעקבות ההצלחה הביקורתית של סרטה הראשון, צילמה דני סרט דוקומנטרי בשם "Man No Run", אשר עוקב אחר להקה מקמרון בצרפת.

ב-1990 ביימה את "על החיים ועל המוות", אשר מגולל סיפורם של שני גברים שחורים, שמתגוררים בפריז בשולי החברה הצרפתית. כמו סרטיה הקודמים גם זה עסק בגלות תרבותית וקונפליקט גזעי, נושאים שדני המשיכה לחקור בסרטה הבאים.

ב-1994 ביימה את "לא רוצה לישון", אשר גם הוא מתרחש בשכונת מהגרים בפריז. באותה שנה ביימה גם אפיזודה לסדרת טלוויזיה ושיתפה לראשונה פעולה עם גרגואר קולן, שהפך לאחד משחקניה הקבועים.

ב-1996 קולן הופיע בדרמת ההתבגרות "ננט ובוני", אחד מסרטיה המצליחים והמוערכים ביותר של דני, אשר מתאר מערכת יחסים סבוכה ומורכבת בין אח ואחות במרסיי. כמו כן, בסרט זה התבססה מערכת יחסים נוספת בינה לבין להקת טינדרסטיקס אשר עיטרו את פסקול סרטה וימשיכו לשתף אתה פעולה בהמשך הקריירה.

ב-1999 יצרה את סרטה המוערך "עבודה טובה" ("Beau Travail") דרמה צבאית אשר מבוססת על ספרו של הרמן מלוויל "בילי באד". על רקע נופי אפריקה המוצגים באופן פיוטי, צעיר המתגייס לשורות של לגיון הזרים הצרפתי, מערער את שלוותו של מפקדו. דרך שילוב מופלא של ספרות, שירה, ריקוד וצילום הסרט ממפה את הקודים האסורים של תשוקה ודיכוי. אלמנטים אלה הופכים את הרומן המיתי ליצירה פועמת ומרגשת.

ב-2001 יצרה את סרטה "Trouble Every Day", בו סיפור פיוטי על הקשר בין אלימות ותשוקה, הדרמה האפלה והמדממת הייתה ניסיונה הקרוב ביותר של דני ליצור דרמת אימה ולטשטש את הגבולות בין הז'אנרים.

ב-2002 ביימה את "יום שישי בערב", על מפגש טעון תשוקה נוסף, הפעם בין זרים.

ב-2004 ביימה את "הפולש", שנחשב לאניגמטי ומסתורי, על גבר שעובר השתלת לב, עוסק בשאלות מעולם האמנות והפילוסופיה (ז'אן לוק נאנסי).

ב-2008, יצא "35 שוטים של רום", העוסק ביחסי אב ובתו. גם סרט מינימליסטי זה מבוסס על זכרונותיה של דני ועל הקשר בין אמה ולבין סבה הברזילאי.

ב-2009 יצא סרטה "חומר לבן" בו שבה דני לנוף ילדותה באפריקה. בסרט מנסה הגיבורה (בגילום איזבל הופר) להציל את מפעל הקפה של משפחתה בשעה שהמדינה מתדרדרת למלחמת אזרחים אלימה. בסרט זה דני ממשיכה לעסוק באופן אינטנסיבי בחוסר היכולת של אנשים בודדים לשלוט בדרמות שנפרשות מולן, ביחסים של קולוניאליזם וזרות ובפרט בנקודת המבט הנשית אשר אינה עומרת בקנה אחד עם הדורסנות הגברית במציאות החדשה באפריקה.

ב-2022 יצא לאקרנים סרטה "Fire" בכיכובה של ז'ולייט בינוש. דני זכתה בפרס דוב הכסף לבמאית הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין.

ב- 2022 סרטה ״Stars at Noon" המבוסס על ספר באותו שם מאת דניס ג'ונסון. הסרט זכה בפרס גרנד פרי (מקום שני) בפסטיבל הקולנוע בקאן, יחד עם הסרט קירבה, הפרס הראשון של דני בפסטיבל זה.

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטיה של דני עוסקים בשאלת הזהות לנוכח המציאות הרב-תרבותית בצרפת ובעולם תוך ראייה ייחודית ומרגשת. נאמר עליה שהיא "מסוגלת ליישב בין הליריות של הקולנוע הצרפתי לצורך לתעד את הפנים הפחות נעימות של צרפת של ימינו".[דרוש מקור]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קלייר דני בוויקישיתוף
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קלייר_דני&oldid=37488458"