קמין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קמין

קָמִין (נקרא גם אח) הוא תא בתוך מבנה, בדרך כלל עשוי מלבנים (כגון לבני שמוט), מתכת או אבן, המשמש להבערת אש בתוכו, ומוסק באמצעות חומרי בערה שונים - עץ, גלולות פלט, גז בישול, נפט או סולר. החום שנוצר על ידי הקמין משמש בעיקר לצורכי חימום המבנה או החדר ויש המשתמשים בו גם לצורכי בישול. ישנם קמינים עצמאיים (Free Stand) המונחים כמות שהם בחלל המבנה וישנם קמינים בנויים "ליבות" המיועדים להתקנה בתוך דקורציית גבס, אבן, מתכת, אדמה ועוד.

קמינים מודרניים עשויים מגוף מתכת ונסגרים באמצעות דלת זכוכית כדי שניתן יהיה לראות דרכה את האש. בעלי וסתים לוויסות כמות חומר הבעירה, וסתים לכמות האוויר וארובה לפליטת העשן. לעיתים מותקנים קמינים כפריטי ריהוט ועיצוב דקורטיביים ולא בהכרח למטרות הסקה ובישול.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה אח בעברית מקורה על פי התלמוד הבבלי ב"אחוות" העצים המבעירים ותורמים יחד זה לבערתו של זה[1].

יעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמיני הגז והפלט הם הקמינים היעילים מבין סוגי הקמינים, בקמיני הנפט, הפלט והגז תמיד תהיה דלת הקמין סגורה בעת ההפעלה בעוד שבקמיני עץ ניתן להפעיל את הקמין גם עם דלת פתוחה. בקמיני עץ סגורים היעילות / ניצולת טובה יותר מקמיני עץ פתוחים מכיוון שישנה אפשרות בסגורים לשלוט על כמות האוויר הנכנסת לקמין ולשלוט על פליטת העשן, בקמיני עץ סגורים פליטת העשן נמוכה יותר מאשר באח פתוח שבו האש בוערת באוויר הפתוח, באוויר הפתוח דלקים מוצקים נשרפים בטמפרטורה של כ-270 מעלות צלזיוס בלבד זהו חום נמוך מדי בשביל שתתרחש תגובת בעירה מושלמת והחום המיוצר אובד ברובו על ידי זרימת האוויר מהחלל המוסק לארובה, על ידי סגירתה של האש בתא סגור שליטה על האוויר ומוצא הגזים וחיבור הקמין לארובה טמפרטורת הבעירה עולה לכ-600 מעלות צלזיוס, כאשר בקמין רקטי הטמפרטורה עולה אפילו מעל 1,200 מעלות צלזיוס, בטמפרטורה זו תגובת בעירה מושלמת מושגת. התא הסגור מאפשר ניצולת גבוהה ואובדן מינימלי של חום, כיום הקמינים עם עיצוב מתוחכם עם מעכבי עשן ובעירה משנית בהם ניתן גם לכוון את כניסת האוויר לכיוון יציאת גזי השריפה כך שגזי השריפה וחלקיקי העשן ישרפו שוב בבעירה משנית להעלאה נוספת של הניצולת ולהקטנה של פליטת חלקיקים מזהמים דרך הארובה.

סגירה של האש בתא סגור וחיבורה לארובה מונעת אובדן אוויר מחומם דרך הארובה אל מחוץ לחדר. שינוי משמעותי ביעילות לעומת אובדן אוויר מחומם כאשר מדובר באש באוויר הפתוח.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה הייתה האש מוקפת על ידי לבנים בשלושה צדדים - קירות מכתש ומכוסה בצלחת ברזל. רק בשנת 1735 נעשה העיצוב הראשוני של תא בעירה סגור: תנור Castrol של האדריכל הצרפתי פרנסואה דה קיווייה (François de Cuvilliés). היה זה מבנה בנוי מכוסה בלוח ברזל מחורר הידוע גם בשם "תנור נזיד". לקראת סוף המאה ה-18, העיצוב עודן על ידי תלייה של סירים בתוך החורים באמצעות צלחת ברזל עליונה. בשנת 1742 רשם בנג'מין פרנקלין פטנט על כל התנורים עם דלתות מתכת מתקפלות. כמה מהתנורים משתמשים בממיר מזרז שגורם לשריפה של הגזים וחלקיקי העשן שטרם נשרפו.

השפעות בריאותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי משנת 2015[2], חימום ביתי בדלקים מוצקים הוא מקור משמעותי של זיהום אוויר, בעיקר של חלקיקים נשימים מסוגים PM10 ו-PM2.5, פחמן שחור ופחמן חד-חמצני.

לפי מקדמי הפליטות שפורסמו על ידי הסוכנות האירופאית לאיכות הסביבה[3] עץ הוא חומר הבעירה המזהם ביותר, ואילו גז הוא חומר הבעירה הפחות מזהם.

בעירת עצים המשמשים לחימום ביתי מייצרת עשן המכיל חלקיקים מיקרוסקופיים מזהמים וחומרים רעילים שונים הנפלטים לאוויר. העשן עלול לפגוע בבריאות של מי שחשוף אליו באופן קבוע, ובין היתר – להגביר את ההסתברות לתחלואה בסרטן מסוגים שונים[4][5].

מנתוני מרשם הפליטות עבור שנת 2018 שפורסם על ידי המשרד להגנת הסביבה עולה כי שריפת עץ לחימום ביתי באמצעות קמינים תורמת 8% מפליטת חלקיקים נשימים מסוג PM10,‏ 10% מפליטת חלקיקים עדינים נשימים מסוג PM2.5 ולפליטה של חומרים המוכרים או חשודים כמסרטנים.


סוגי קמינים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמין הנפוץ בישראל הוא קמין הנפט, אך בשנים האחרונות, עקב עליית מחירי הדלקים (נפט / סולר) בישראל ומחוצה לה ישנה מגמה של חזרה לקמיני העץ והגז, קמין הפלט הוא החדשני מבין סוגי הקמינים והוא עושה שימוש בפתיתי עץ דחוסים כמקור אנרגיה אך תלוי במקור חשמל לצורך בקרה ושליטה, הדרוזים והערבים בצפון הארץ והרי הכרמל וירושלים חיממו את בתיהם בעזרת קמינים המוסקים בעץ הקרויים בפי העם "קמינים דרוזים" קמינים אלו שיוצרו על ידי נפחים ומסגרים מקופסאות פח הכוללות דלת רגליים ופתח עליון לארובה. בתי המלאכה שעדיין מייצרים את הקמינים בישראל משתמשים בטכנולוגיית ריתוך לחיבור האלמנטים השונים. הקמינים המיובאים לארץ מיוצרים לרוב ביציקה, בעלי דלת זכוכית, מדף עליון לשריפת גזים ומגירות לאגירת האפר. קמינים בנויים יכולים לעיתים להשתמש ביתרונות של מסה תרמית שמחממת את הבית לאט אך באופן קבוע.

ישנם מספר תקנים המתייחסים לקמינים ברגולציה הישראלית. התקן הישראלי 838, "מתקן של תנור ארובה להסקה דירתית" - סדרה של ארבעה תקנים הקובעים את מבנה התנור, ניצולת השריפה של התנור, גובה הארובה של התנור ואת הדלקים בהם ניתן לעשות שימוש בתנור. התקן הישראלי 1368, "תנור הסקה ביתי המוסק בחומר מוצק" - סדרה של שלושה תקנים הקובעים את מבנה התנור, ניצולת השריפה של התנור וגובה הארובה של התנור. תקן ישראלי 158, "מתקנים לגזים פחמימניים מעובים (גפ"מ)" - סדרה של ארבעה תקנים הקובעים את כלל הדרישות עבור תנורי הסקה בגז. אי עמידה בתקנים האלו מהווה עבירה על תקנות התכנון והבנייה[6].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קמין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Gorilla-thinclient.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא טכנולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.