קמצא ובר קמצא
קמצא ובר קמצא הוא סיפור ידוע מאגדות החורבן, המתאר את ימיה האחרונים של ירושלים של תקופת בית שני לפני חורבנה בידי טיטוס קיסר רומא. ימים אלה, בסוף שנות ה־60 לספירה, כוללים יחסים רעועים בקרב היהודים בירושלים, מחלוקות ופלגנות אשר נובעים משנאת חינם בין היהודים לבין עצמם, ובשיא ההידרדרות החברתית נמצאים מקרי הלשנה של יהודים זה על זה בפני הקיסר הרומי.
ישנם חוקרים רבים אשר מזהים את בר קמצא עם עשיר טברייני בשם קומפסוס בן קומפסוס, המוזכר בספר "חיי יוסף"[1] כאחד מראשי סיעת המתונים שהתנגדו למרד.[2]
הסיפור בלשון התלמוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסיפור עצמו מובא כציטוט מפורסם מאימרא של רבי יוחנן בפרק ה' שבמסכת גיטין:
אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה"[3]? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר.
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא, דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא. אמר ליה לשמעיה: זיל, אייתי לי קמצא. אזל, אייתי ליה בר קמצא. אתא, אשכחיה דהוה יתיב. אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעיית הכא? קום פוק. אמר ליה: הואיל ואתאי – שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא. אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך. אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך. אמר ליה: לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה.
אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה – שמע מינה קא ניחא להו. איזיל, איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל, אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי. אמר ליה: מי יימר? אמר ליה: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל, שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי – שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה, בדוֹקין שבעַיִן – דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למיקטליה – דלא ליזיל ולימא. אמר להו רבי זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים – יהרג. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
בסיפור המובא במדרש איכה רבה ד', ב' (מהדורת בובר), שמות שני גיבורי המעשה הם קימצא.
הסיפור בעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]סיכום הסיפור
[עריכת קוד מקור | עריכה]עשיר אחד בירושלים עשה סעודה גדולה ושלח את משרתו להזמין את חברו קמצא. טעה המשרת והזמין אדם בשם בר קמצא, שנמנה דווקא עם אלה השנואים על בעל הבית.[4] בר קמצא הניח כי המארח החליט להשלים עמו ולכן הגיע לבית החוגגים. הופעתו בסעודה הרגיזה את בעל השמחה והוא הורה לבר קמצא להסתלק. בר קמצא המופתע ביקש מהמארח שיניח לו להישאר משכיוון שהוא כבר הגיע לסעודה, אך בעל הבית סירב. מפני הבושה הרבה, הציע לשלם בר קמצא את מה שיאכל וישתה. לאחר סירוב בעל הסעודה, הציע לשלם חצי מדמי הסעודה כולה, וגם להצעה זו סירב בעל הבית. בר קמצא הציע לשלם את דמי כל הסעודה בתמורה שלא יגורש בבושת פנים מהסעודה. אך אף על פי כן סירב המארח בשלישית ולא היה מוכן בשום פנים ואופן שבר קמצא יישאר בסעודה. בסופו של דבר תפס בעל הסעודה את בר קמצא בידו וגירש אותו מהסעודה בבושת פנים לעיני כל המסובים.
בר קמצא לא השלים עם העלבון וכעסו גבר לנוכח העובדה שישבו בסעודה חכמי ישראל שלא מנעו את גירושו וביושו. הוא החליט לנקום וסיפר לקיסר כי היהודים מורדים בו. כדי להוכיח את דבריו הציע לו לשלוח קורבן לבית המקדש וכך יראה שהיהודים יסרבו להקריבו. הקיסר נתן בידיו עגל לקרבן, ובדרך לירושלים הטיל בו בר קמצא מום קטן שלפי ההלכה פוסל אותו להקרבה אך הוא אינו נראה למראית העין[5] ולכן אינו נחשב למום בעיני הרומאים, מתוך ידיעה שהמום ימנע מהכוהנים להקריבו. ואכן כך היה – פסילת הקרבן נתנה לקיסר הוכחה מספקת למרד של היהודים, והניעה אותו לעלות על ירושלים ולהחריבה.
אירוע נוסף שנלווה לסיפור מתאר את לבטי המנהיגות היהודית ביחס לקרבן. הם נוטים דווקא כן להקריבו מפני "שלום מלכות" אך רבי זכריה בן אבקולס, אחד המנהיגים הבולטים, דוחה את ההצעה ומורה שלא להקריב. בעקבות כך הועלתה ההצעה להרוג את בר קמצא כדי שלא ילך וילשין לקיסר, אך שוב מתערב רבי זכריה ומורה שלא להורגו, מחשש שיחשבו בדורות הבאים שכל המטיל מום בקורבן ייהרג.
תרגום מילולי
[עריכת קוד מקור | עריכה]אמר רבי יוחנן: מהו שכתוב "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה"? על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך ועל יתד של מרכבה חרבה ביתר.
על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, שאותו איש שאוהבו קמצא ובעל ריבו בר קמצא עשה סעודה. אמר לו לשמשו: לך הבא לי את קמצא. הלך, הביא לו את בר קמצא. בא, ראה אותו שהיה יושב (בסעודה). אמר לו: הרי אותו האיש (אתה) בעל ריבו של אותו האיש (אני). מה רצונך כאן? קום צא. אמר לו: הואיל ובאתי, תניחני ואתן לך דמי מה שאוכל ואשתה. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך דמי חצי מסעודתך. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך דמי כל סעודתך. אמר לו: לא. אחזו בידו והקימו והוציאו.
אמר: הואיל והיו יושבים חכמים ולא מחו בו – נבין מזה שנוח להם (בדבר הזה). אלך ואלשין עליהם למלך. הלך, אמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו: מי יגיד? אמר לו: שלח להם קורבן, תראה אם מקריבים אותו. הלך, שלח בידו עגל משולש. בזמן שבא – זרק בו מום בניב שפתים ויש אומרים בדוקין שבעין, מקום שלנו (ליהודים) הוא מום ולהם (לרומאים) אינו מום. חשבו חכמים להקריבו משום שלום מלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומים קריבים על המזבח. חשבו להורגו, שלא ילך ויספר. אמר להם רבי זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
לקח ומוסר השכל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בגמרא, הסיפור מגיע בהמשך לאמרתו של רבי יוחנן, שסיפור קמצא ובר קמצא הוא אחד המקרים בהם לא קיימו גיבורי הסיפור את אזהרת הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד", ונהגו בפזיזות לא אחראית, כשההבנה הפשוטה היא לכך שבעל הסעודה לא חשש מנקמתו של בר קמצא.
סיפור קמצא ובר קמצא הוא סיפור מכונן במורשת היהודית, ובדרך כלל מובא כסמל ההסתאבות החברתית בקרב אומה אשר בניה מפולגים ומסוכסכים בינם לבין עצמם ומביאים על עצמם את השואה והחורבן.
המהר"ל מפראג ביאר באריכות כי השם "קמצא" מורה על פילוג, וכתב:
...ולפיכך אמר "אקמצא ובר קמצא חרב ירושלים", כי אין ספק כי שמם של אלו אנשים היה נקרא על עניין שלהם – שהיו מיוחדים בחילוק ובפירוד ולכך על ידם חרב הבית, שהוא לאחדות ישראל ולקשר אותם באחדות.
— חידושי אגדות מהר"ל על מסכת גיטין, דף נ"ה, עמוד ב'
פרטי הסיפור מביאים להסתעפויות רבות בהפקת הלקח ובהדגשת פרטים שונים בו. מקובל להבליט את המארח העשיר והמעליב שהניע את הבגידה והמסר הוא להיזהר מפגיעה בזולת; וכן את החכמים שישבו, שתקו ולא מחו על ביושו של בר קמצא ובכך גרמו למעשהו והמסר הוא למחות על פגיעה בזולת. כך נאמר בגמרא:
תניא: אמר רבי אלעזר: בא וראה כמה גדולה כחה של בושה שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו.
גורם נוסף שמובלט בביקורת הוא רבי זכריה בן אבקולס, שנמנע מלקבל החלטה מורכבת (הקרבת קרבן פסול או התנקשות במלשין), מחשש שמא תצא מכך תקלה הלכתית. כך גם אומר בסוף הסיפור רבי יוחנן עצמו, מספר הסיפור:
ענוותנותו[6] של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
כמו כן, במדרש רבה מוזכר רבי זכריה בן אבקולס, כאחד החכמים שלא מחו בהתנהגותו של המארח כלפי בר קמצא:
...אמר לו (המארח לבר קמצא) קום לך. לקחו בידו והוציאו, והיה שם רבי זכריה בן אבקולס, והיה סיפק בידו למחות ולא מיחה.
— איכה רבה (בובר) דיבור המתחיל "מעשה באדם אחד", (וילנא) פרשה ד', ג'
חטאו של קמצא
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קמצא ובר קמצא, באתר התסכיתים של האוניברסיטה העברית בירושלים- שי מנלה, מספיק חכם אחד כדי להציל משריפה יער שלם / עיון בסיפור קמצא ובר קמצא, באתר "כיפה, 22 ביוני 2006
- קמצא ובר קמצא – צו השעה, שיעורי בין הזמנים בישל"צ, הוקלט בכ"ו בתמוז ה'תשס"ז.
- על קמצא ובר קמצא ומה שביניהם יוני לביא
- סיפור קמצא ובר קמצא בתלמוד
- יאיר פורסטנברג, קמצא ובר קמצא, גיטין נ"ה ע"ב – נ"ו ע"א, באתר פשיטא
- אריה יואלי, ט' באב: מי באמת אשם בחורבן?, באתר nrg, 30 ביולי 2009
- 'אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים': עיון בגרסאות שונות לסיפור, אתר מדרשת
- סיפור קמצא ובר קמצא עם תרגום לעברית, באתר תלמודון
- הרב אברהם קוסמן, על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים - האם בית המקדש נחרב בטעות?, באתר פורטל הדף היומי
- הרב יותם הלפרין, מה חטא קמצא? קריאה מחודשת בקמצא ובר קמצא, ישיבת עתניאל
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ט, חיי יוסף, תל אביב: שטיבל, תרצ"ט, עמ' כ"ו
- ^ מאיר בן שחר, טל אילן וורד נעם (ע), בין יוספוס לחז"ל, כרך 2, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, 2017, עמ' 575
- ^ ספר משלי, פרק כ"ח, פסוק י"ד
- ^ המהרש"א מפרש שאין כזה שם 'בר קמצא' אלא מדובר בבנו (זה הפירוש של 'בר') של קמצא. וכך, על פי הסברו, הבן חשב שמשום שאביו אהוב על בעל הבית – הוא רצה להתפייס גם עם הבן ולכן הזמינו
- ^ הגמרא מביאה שתי אפשרויות כאלה: מום בשפתיים או בדוק של העין.
- ^ רש"י מפרש ענווה – סבלנות. כלומר שנמנע לפסוק דין עקב מקרה חריג. מלבד פירושו של רש"י יש פירושים רבים על כך בדרך הדרש.