אגדות החורבן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והבזיזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867
פרט מתוך 'החרבת בית המקדש בירושלים'

אגדות החורבן הן אגדות שמכונסות בעיקר בתלמוד הבבלי בפרק חמישי במסכת גיטין, בתלמוד ירושלמי במסכת תענית פרק רביעי הלכה ה, במדרש רבה על איכה ובאבות דרבי נתן. האגדות עוסקות בעיקר בחורבן בית המקדש השני (70 לספירה) ומה שקדם לו, בהרוגי ביתר לאחר מרד בר כוכבא (135 לספירה), ובסיפורים אישיים קשים. לעתים מתייחסים במונח 'אגדות החורבן' לאגדות במסכת גיטין. אגדות חורבן בית ראשון מסופרות בעיקר בספר ירמיהו, בספר מלכים ובספר דברי הימים ורמזי סיפורים נמצאים במגילת איכה, אך גם במדרשים ובתלמוד מובאים סיפורים על חורבן בית ראשון.

הרקע והמיקום בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגדות ממוקמות בעיקר במסכת גיטין, דף נה ע"ב, ומסתיימות בדף נח ע"א. המשנה במקום עוסקת ב"דין סיקריקון" - התְנאים שלפיהם מותר לקנות קרקעות מגויים שלקחו אותן מבעליהן ככופר נפש, ואין חיוב להחזירן לבעליהן הקודמים. מדובר בתקופה שלאחר המרד הגדול וחורבן בית שני, והתלמוד מספר על מקרי השוד האלו.

אגב העיסוק בנושא "דין סיקריקון" הנזכר, התלמוד פותח בדברי האגדה על החורבן:

"אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי כח, יד) אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר" (=על מה כתוב "אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה ליבו יפול ברעה"? על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך ועל יתד של עגלה חרבה ביתר).

מכאן, מספר התלמוד את המעשים שהביאו לחורבן ירושלים - המעשה בקמצא ובר קמצא, את המעשה בתרנגול והתרנגולת שהביא לחורבנו של הר המלך, וכן המעשה ביתד העֲגלה שהביא לחורבן העיר ביתר במרד בר כוכבא.

לאחר סיום האגדות, בדף נח ע"א, חוזר התלמוד לעסוק בסוגיית "הלוקח מן הסיקריקון".

מלבד במסכת גיטין, יש עוד אגדות או אותן אגדות בשינויים, בתלמוד במסכת סנהדרין פרק חלק ובמסכת מועד קטן פרק אלו מגלחין, תלמוד ירושלמי במסכת תענית פרק רביעי הלכה ה, ובמקורות מדרשיים שונים, ובהם: איכה רבה, מדרש תנחומא, ילקוט שמעוני, אבות דרבי נתן ועוד.

תוכן האגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמצא ובר קמצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, האגדות מתרכזות בחורבן בית המקדש השני ובחורבן ביתר במרד בר כוכבא. מסופר שם המעשה בקמצא ובר קמצא, שבו הוזמן בטעות לסעודה חגיגית שונאו של בעל הסעודה (בר קמצא) במקום אוהבו (קמצא); משהתבררה הטעות, גורש בר קמצא בבושת פנים ולא הועילו לו כל תחנוניו. משראה כך, שחכמים ישבו בסעודה ולא מיחו, העליל לקיסר שמרדו בו היהודים, וזה שגרם את החרבת הבית.

סיפור החורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

משם עובר התלמוד ומספר את סיפורו של נירון, רבן יוחנן בן זכאי והקיסר אספסיאנוס, טיטוס מחריב המקדש והיתוש שפגע במוחו.

עקב סיפורו של בר קמצא שלח הקיסר את נירון[1], כשהגיע נירון לירושלים זרק חץ לארבע רוחות השמים ובכל הפעמים נפל החץ על ירושלים. נירון הבין שזה רמז משמים שברצון ה' להחריב את ירושלים. נירון ביקש מילד שיגיד לו פסוק אקראי מלימודיו, הילד אמר:"ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל", כלומר שאחרי שאדום (כינוי לרומי) יחריבו את בית המקדש, ה' ינקם בהם. נירון אמר שאם כך אינו מסכים להיות שליחו של ה' להחריב את המקדש ואחר כך יענש על זה ולכן ערק והתגייר. הגמרא מציינת שמצאצאיו יצא רבי מאיר.

אחרי שנירון ערק, שלח הקיסר את אספסיאנוס. אספסיאנוס ערך מצור על ירושלים במשך שלוש שנים. בירושלים היו שלושה עשירים, נקדימון בן-גוריון, כלבא שבוע ובן ציצית הכסת, שיכלו לפרנס את העיר למשך עשרים ואחת שנה. הבריונים ששלטו בעיר רצו להלחם ברומאים ואילו הרבנים התנגדו לכך וחפצו לעשות שלום. בשביל לאלץ את הרבנים להסכים למלחמה שרפו הבריונים את מחסני התבואה. מיד התחיל רעב בירושלים, הגמרא מספרת על אחת מעשירות ירושלים בשם מרתא בת ביתוס שמתה בגלל הרעב. רבי יוחנן בן זכאי קרא לראש הבריונים אבא סיקרא, שהיה אחיינו ושאלו עד מתי תהרגו את היהודים ברעב. אבא סיקרא אמר שאם ינסה לומר דעה שונה לבריונים הם יהרגו אותו. רבי יוחנן בן זכאי ביקש ממנו שיאפשר לו לצאת מהעיר. אבא סיקרא סיכם איתו שיתנהג כחולה ולאחר שיתפרסם שהוא חולה יניח נבלה על מיטתו כדי שיחשבו שמת ואז תלמידיו ישאו את מיטתו לקבורה אל מחוץ לעיר. רבי יוחנן בן זכאי עשה כדבריו, וכשתלמידיו רבי אליעזר ורבי יהושע הגיעו לחומה ביקשו הבריונים לדקור את רבי יוחנן בן זכאי לוודא שהוא מת. התלמידים אמרו שזה בזיון שהרומאים ישמעו שדקרו את הרב. הבריונים הסכימו אך ביקשו לדחוף אותו בשביל לוודא, אך גם על זאת אמרו התלמידים שיהא זה בזיון. וכך הוציאו את רבי יוחנן בן זכאי מירושלים.

רבי יוחנן בן זכאי ניגש למחנה רומי וקרא לאספסיאנוס: שלום המלך! אספסיאנוס אמר לו שהוא חייב מיתה פעמיים, ראשית על כך שמזלזל בו שקורא לו מלך שעה שאינו מלך, שנית אם חושב שהוא מלך למה לא הגיע עד עכשיו. רבי יוחנן בן זכאי אמר לו שהוא יתמנה למלך כיוון שכתוב בפסוק שבית המקדש יכבש על ידי מלך[2], ולשאלתו השנייה אמר לו שהבריונים לא נתנו לו. אספיסיאנוס שאלו במשל אם יש נחש על חבית יין לא שוברים את החבית בשביל שהנחש יסתלק? כלומר: הייתם צריכים לשבור את החומה וכך הבריונים יסתלקו. רבי יוחנן בן זכאי לא ענה לו[3]. בינתיים הגיע שליח מרומא שאספסיאנוס מונה לקיסר. אספסיאנוס היה באמצע לנעול נעליים, ולא הצליח לנעול את הנעל השנייה או להסיר את הנעל הראשונה. שאל אספסיאנוס את רבי יוחנן בן זכאי למה אינו מצליח, אמר לו רבי יוחנן ששמועה טובה מרחיבה את העצמות ועליו למצוא אדם שאינו סובל ולמראהו עצמותיו יתכווצו. העצה הועילה ואספסיאנוס התפעל מחכמתו ושאלו שוב למה לא הגיע עד עכשיו, רבי יוחנן בן זכאי אמר לו שכבר ענה על שאלה זו, אספסיאנוס אמר שגם הוא ענה על תשובתו ושוב רבי יוחנן בן זכאי שתק. אספסיאנוס אמר לו שכעת הוא נוסע לרומא ושולח מישהו אחר, ואם רוצה ממנו משהו שיבקש כעת. רבי יוחנן ביקש שלא יחריב ויהרוג את יבנה וחכמיה, שלא יהרוג את שושלת הנשיאים של רבן גמליאל (שהתייחסה עד דוד המלך) ושירפא את רבי צדוק. אספסיאנוס הסכים ובכך המשיכה מסורת התורה אחרי החורבן[4].

סיבת חולשתו של רבי צדוק הייתה מצומות של ארבעים שנה כדי שלא יחרב הבית[5]. עקב תעניותיו הצטמק גופו עד שכל פעם שאכל היה המאכל בולט בגרונו. מאכלו היה מציצת גרוגרות. הרופאים של רומא ריפאו אותו על ידי השקייתו במים מעורבים בסובין לאחר שהתרגל אליהם השקוהו במים מעורבים בסובין גסים וקמח לאחר שהתרגל אליהם במים מעורבים בקמח בלבד, עד שהמעיים שלו יכלו לעכל אוכל.

אספסיאנוס שלח את טיטוס להחריב את ירושלים. טיטוס התריס וקרא את הפסוק:"אי אלהימו צור חסיו בו", כלומר איפה אלוקיהם שיצילם ממני. טיטוס הכניס זונה לקודש הקודשים, פרס ספר תורה ובא עליה. לאחר מכן עשה קרע בפרוכת ונעשה נס ויצא ממנה דם, בשביל שטיטוס יחשוב שכביכול הרג את ה'. הוא הוריד את הפרוכת עשה ממנה שק וארז בה את כלי המקדש ללוקחם לעירו. בדרכו לביתו, החלה סערה בים וספינתו עמדה לטבוע. טיטוס קרא שגבורת ה' היא רק במים, כמו שעשה לפרעה ולסיסרא, ואם הוא גיבור, נראה אותו מנצח ביבשה. בת קול ענתה לו שיעלה ליבשה וילחם עם יתוש. כשעלה ליבשה, נכנס יתוש למוחו דרך האף, וניקר בו במשך 7 שנים. הגמרא מספרת על נסיונותיו להתמודד עם היתוש, ולאחר מכן על תיאורו וגודלו כשפתחו את ראשו של טיטוס לאחר מותו. טיטוס הותיר צוואה שישרפו את גופתו ויפזרוה בשבעת הימים בשביל שה' לא ימצא אותו להעמידו בדין.

הגמרא מספרת שאונקלוס אחיינו רצה להתגייר והעלהו באוב. הוא שאלו מי חשוב בעולם הבא, ונענה שישראל. שאלו אם להתגייר ונענה שיש להם מצוות רבות ולא יצליח לקיימם ועדיף לו להציק להם וכך יגדל שנאמר "היו צריה לראש". אונקלוס שאלו במה נענש, טיטוס אמר לו שנענש בקיום צוואתו, אוספים את אפרו שורפים אותו ומפזרים אותו שוב בשבעת הימים. לאחר מכן הוא העלה את בלעם ושאלו את אותן שאלות. בלעם אמר לו כדברי טיטוס, שישראל חשובים בעולם הבא, שלא יתחבר לישראל, ושנידון בשכבת זרע רותחת[6]. הוא העלה את ישו ושאלו, ישו אמר לו שישראל חשובים, שידרוש את טובתם כי כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו של ה', ושנידון בצואה רותחת כי "כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת". בגמרא מסיימת את הסיפור בהשוואה בין רשעי ישראל (ישו) לנביאי הגויים (בלעם), שאף בעולם הבא לא יכל לייעץ לעשות טוב ליהודים.

בסיום הקטע המתאר את חורבן הבית, מביאה הגמרא ברייתא המסכמת את סיפורו של בר קמצא, שבשמיים מחשיבים בושה כל כך, שבגלל שבר קמצא בויש, סייע לו ה' להחריב את בית המקדש.

חורבן הר המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד מספר על מנהג הבאת התרנגולים לחתונה של אנשי הר המלך, שהיה ישוב גדול מאוד, ועל כך שגדוד רומאים לקח להם תרנגולים, וגרם לכך שהם התנפלו עליו ופתחו במרד, שהביא לחורבן המקום. על גיבור אגדי בשם "בר דרומא", שהיה דומה בכוחותיו לבר כוכבא, שסופו היה בידי נחש, ועל צדיקותם ורשעותם של אנשי כפר סכניא של מצרים.

חורבן ביתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגדות מספרות גם על חורבן ביתר שנבע בשל מנהג אנשי היישוב לקצוץ ארזים וברושים - שניטעו בעת הולדת תינוקות - ולעשות מהם חופה בעת חתונתם, ועל כך שנשבר יצול המרכבה (אשקא דריספק) של בת הקיסר שנסעה באזור, ועל מלוויה שכרתו ארז מארזי היישוב כדי לתקן את המרכבה, ופגעו בכך ברגשות הדתיים של אנשי המקום שהתנפלו עליהם בשל כך, מה שהביא את הקיסר להרוג בהם ולהחריב את המקום. האגדות מציינות מִספרים מזעזעים של הרוגים, ולאחר מכן מספר התלמוד על ההרג הגדול שביצע נבוזראדן בחורבן בית ראשון.

סיפורים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משם עובר התלמוד לסיפורים פרטיים, בעלי אופי מצמרר, על ילדים שהובלו בספינה לצורך זנות וקפצו אל הים - אל המוות, על אשה (מוכרת בפי הציבור כ"חנה") ושבעת בניה שנהרגו בשל סירובם להשתחוות לפסל בצו הקיסר. מעשה זה מסתיים בדבריה של האם אל הבן הצעיר, בזו הלשון:

"אמרה לו: בניי, לכו ואִמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות! אף היא עלתה לגג, ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה (תהילים קיג): אֵם הבנים שמחה".

עוד מסופר על התפילין הרבות שנשארו מהריגת אנשי ביתר, על ילדים שנשבו, על פדיונו של רבי ישמעאל, על שבייתם של בנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול לעבדים והניסיון לזווגם זה לזו. מסופר גם על צפנת בת פניאל ביתו של הכוהן הגדול שהייתה יפה מאוד והתעללו בה.

אגדות החורבן מסתיימות במעשה קשה, שאירע לפני החורבן, של שוליית נגרים שנתן עיניו באשת רבוֹ:

"מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליה של נגר היה. פעם אחת הוצרך רבו ללוות. אמר לו [שולייתו]: שלח אשתך אצלי ואלוונה. שלח אשתו אצלו. שהה עמה שלושה ימים. קדם [רבו הנגר] ובא אצלו. אמר: אשתי ששיגרתי לך, היכן היא? אמר לו: אני פטרתיה מיד, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך.
אמר לו: מה אעשה? אמר לו: אם אתה שומע לעצתי - גרשה. אמר לו: כתובתה מרובה. אמר לו: אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגירשה, הלך הוא [השוליה] ונשאה. כיוון שהגיע זמנו ולא היה לו לפרעו, אמר לו: בוא ועשה עמי בחובך! והיו הם יושבים ואוכלים ושותין, והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נחתם גזר דין [של חורבן ירושלים]" (גיטין נ"ח ע"א - בתרגום לעברית).

סיפורה של בתו של נקדימון בן-גוריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת כתובות בדף סו עמוד ב' מסופר שרבי יוחנן בן זכאי ראה מחוץ לירושלים ריבה מלקטת שעורים מבין גללי בהמות. כשראתה אותו כיסתה את שערה וביקשה ממנו שיפרנסה, רבי יוחנן בן זכאי שאלה מי היא, אמרה לו: בתו של נקדימון בן-גוריון. שאלה רבי יוחנן בן זכאי לאיפה הלך כל ממונו של אביה, ענתה לו במשל ירושלמי:'מלח ממון חסר' או בגרסה אחרת 'מלח ממון חסד', כלומר מי שרוצה שממונו יתקיים בידו ('למלוח את ממונו') עליו לחסרו ולעשות בו חסדים[7]. שאלה רבי יוחנן בן זכאי ואיפה הממון שקיבלת מחמיך, ענתה לו כיוון שהתערב בממון אבי גם הוא אבד. אמרה לו, אתה זוכר שחתמת על כתובתי? רבי יוחנן אמר לתלמידיו שבכתובתה היה כתוב 'אלף אלפים דינרי זהב' מאביה חוץ ממה שחמיה נתן לה. רבי יוחנן בן זכאי בכה ואמר:"אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה". רבי אלעזר בר צדוק אמר שראה אותה בעכו מלקטת שעורים מבין גוויות סוסים, וקרא עליה את הפסוק (בשיר השירים א, ח):"אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך", כלומר אם לא תקיימי את מצוות התורה, תצטרכי ללכת בין גדיותיך אל תקרי גדיותיך אלא גויותיך.

עומק באגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהר"ל מפראג, בספריו "חידושי אגדות" ו"נצח ישראל", מסביר באופן יסודי ועמוק את האגדות. לדבריו, חלק מן האגדות לא אירעו במציאות ולא באו אלא לרמוז על פרטים עמוקים בקשר שבין כנסת ישראל לקב"ה ולארץ ישראל, ובחטאי הדור.

אגדות החורבן הינן מן הדברים המותרים בלימוד ביום תשעה באב, אשר בו לומדים רק בעניינים הקשורים לחורבן ואבלות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רונית שושני, "סיפור שוליית הנגר בבבלי גיטין נח ע"א", סידרא, כא (תשס"ו), עמ' 87–98.
  • ענת טרן, אגדות החורבן: מסורות החורבן בספרות התלמודית (ספריית הילל בן-חיים), הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1997, 168 עמודים[8]
  • טל אילן ורד נעם, בין יוספוס לחז"ל, כרך א - האגדות האבודות של ימי הבית שני; כרך ב - אגדות החורבן, יד בן צבי, תשע"ז

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גם שמו של הקיסר היה נירון, וכך מובא מספר פעמים בתלמוד.
  2. ^ "והלבנון באדיר יפול" (ישעיהו י, לד), אדיר פירושו מלך ככתוב:"והיה אדירו ממנו" (ירמיהו ל, כא), לבנון פירושו בית המקדש שנאמר (דברים ג, כה) ההר הטוב הזה והלבנון. בתוספות מפרשים שאף שלמעשה לא הוא כבש את ירושלים, כיוון שאת המצור שגרם לחורבן הוא עשה נחשב כבר שנמסרה ירושלים בידו.
  3. ^ הגמרא אומרת שהקדוש ברוך הוא סתם את דעתו ולכן לא ענה לו שהדרך הפשוטה יותר היא לחכות ולנסות להסיר את הנחש באמצעות צבת.
  4. ^ גם כאן אומרת הגמרא שהקדוש ברוך הוא סתם את דעתו שלא אמר שיעזוב את ירושלים, אך הגמרא אומרת שרבי יוחנן בן זכאי חשב שלכך לא יסכים ולכן ביקש דברים קטנים.
  5. ^ החכמים ידעו שסופו של בית המקדש להחרב, הן מרמזים בתנ"ך והן לפי ידיעת מצב הדור שלא ראוי לבית המקדש. גם רבי יוחנן בן זכאי אמר שעתיד בית המקדש להחרב (תלמוד ירושלמי יומא, מג, עמוד א'). יש המסבירים את התעקשותו של רבי זכריה בן אבקולס שלא להקריב את קורבנו של הקיסר או להרוג את בר קמצא כיוון שידע שבכל מקרה יחרב והעדיף שיעשה בכזו דרך.
  6. ^ עקב עצתו להחטיא את ישראל בזנות עם בנות מואב.
  7. ^ הגמרא אומרת שאף שנקדימון עשה חסדים, עשה זאת לכבודו או שלא עשה מספיק.
  8. ^ ביקורת: חננאל מאק, ‏חורבן הבית השני – ההיסטוריה והאגדה, קתדרה 91, מרץ 1999, עמ' 146-137