אגדות החורבן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והבזיזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867
פרט מתוך 'החרבת בית המקדש בירושלים'

אגדות החורבן הן אגדות שמכונסות בעיקר בתלמוד הבבלי בפרק חמישי במסכת גיטין, בתלמוד ירושלמי במסכת תענית פרק רביעי הלכה ה, במדרש רבה על איכה ובאבות דרבי נתן. האגדות עוסקות בעיקר בחורבן בית המקדש השני (70 לספירה) ומה שקדם לו, בהרוגי ביתר לאחר מרד בר כוכבא (135 לספירה), ובסיפורים אישיים קשים. לעיתים מתייחסים במונח 'אגדות החורבן' לאגדות במסכת גיטין.

אגדות חורבן בית ראשון מסופרות בעיקר בספר ירמיהו, בספר מלכים ובספר דברי הימים ורמזי סיפורים נמצאים במגילת איכה, אך גם במדרשים ובתלמוד מובאים סיפורים על חורבן בית ראשון.

אגדות החורבן הינן מן הדברים המותרים בלימוד ביום תשעה באב, אשר בו לומדים רק בעניינים הקשורים לחורבן ואבלות.

הרקע והמיקום בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגדות ממוקמות בעיקר במסכת גיטין, דף נה ע"ב, ומסתיימות בדף נח ע"א. המשנה במקום עוסקת ב"דין סיקריקון" - התְנאים שלפיהם מותר לקנות קרקעות מגויים שלקחו אותן מבעליהן ככופר נפש, ואין חיוב להחזירן לבעליהן הקודמים. מדובר בתקופה שלאחר המרד הגדול וחורבן בית שני, והתלמוד מספר על מקרי השוד האלו. אגב העיסוק בנושא "דין סיקריקון" הנזכר, התלמוד פותח בדברי האגדה על החורבן:

"אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי כח, יד) אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר" (=על מה כתוב "אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה ליבו יפול ברעה"? על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך ועל יתד של עגלה חרבה ביתר).

מכאן, מספר התלמוד את המעשים שהביאו לחורבן ירושלים - המעשה בקמצא ובר קמצא, את המעשה בתרנגול והתרנגולת שהביא לחורבנו של הר המלך, וכן המעשה ביתד העֲגלה שהביא לחורבן העיר ביתר במרד בר כוכבא.

לאחר סיום האגדות, בדף נח ע"א, חוזר התלמוד לעסוק בסוגיית "הלוקח מן הסיקריקון".

מלבד במסכת גיטין, יש עוד אגדות או אותן אגדות בשינויים, בתלמוד במסכת סנהדרין פרק חלק ובמסכת מועד קטן פרק אלו מגלחין, תלמוד ירושלמי במסכת תענית פרק רביעי הלכה ה, ובמקורות מדרשיים שונים, ובהם: איכה רבה, מדרש תנחומא, ילקוט שמעוני, אבות דרבי נתן ועוד.

קמצא ובר קמצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קמצא ובר קמצא

כאמור, האגדות מתרכזות בחורבן בית המקדש השני ובחורבן ביתר במרד בר כוכבא. מסופר שם המעשה בקמצא ובר קמצא, שבו הוזמן בטעות לסעודה חגיגית שונאו של בעל הסעודה (בר קמצא) במקום אוהבו (קמצא); משהתבררה הטעות, גורש בר קמצא בבושת פנים ולא הועילו לו כל תחנוניו. משראה כך, שחכמים ישבו בסעודה ולא מיחו, העליל לקיסר שמרדו בו היהודים, וזה שגרם את החרבת הבית.

סיפור החורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

נירון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב סיפורו של בר קמצא שלח הקיסר את נירון[1], כשהגיע נירון לירושלים זרק חץ לארבע רוחות השמים ובכל הפעמים נפל החץ על ירושלים. נירון הבין שזה רמז משמים שברצון ה' להחריב את ירושלים. נירון ביקש מילד שיגיד לו פסוק אקראי מלימודיו, הילד אמר:"ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל", כלומר שאחרי שאדום (כינוי לרומי) יחריבו את בית המקדש, ה' ינקם בהם. נירון אמר שאם כך אינו מסכים להיות שליחו של ה' להחריב את המקדש ואחר כך יענש על זה ולכן ערק והתגייר. הגמרא מציינת שמצאצאיו יצא רבי מאיר.

בריוני ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שנירון ערק, שלח הקיסר את אספסיאנוס, שערך מצור על ירושלים במשך שלוש שנים. הבריונים ששלטו בעיר רצו להלחם ברומאים ואילו הרבנים התנגדו לכך וחפצו לעשות שלום. באותה תקופה היו בירושלים שלושה עשירים שיכלו לפרנס את העיר למשך עשרים ואחת שנה, אך בשביל לאלץ את הרבנים להסכים למלחמה, שרפו הבריונים את מחסני התבואה. מיד התחיל רעב בירושלים שעלה בנפשות.

רבי יוחנן בן זכאי קרא לאבא סיקרא, ראש הבריונים שהיה גם אחיינו, ושאלו עד מתי יהרגו יהודים ברעב. לבסוף סיכמו השניים כי רבי יוחנן יתנהג כחולה ואבא סיקרא יניח נבלה על מיטתו כדי שיחשבו שמת. כך יוכלו תלמידיו לשאת אותו אל מחוץ לעיר, כביכול כדי לקברו. כשתלמידיו רבי אליעזר ורבי יהושע הגיעו לחומה, ביקשו הבריונים לדקור את רבי יוחנן בן זכאי כדי לוודא שהוא מת. התלמידים טענו שזה יבזה אותם בפני הרומאים. הבריונים הסכימו וביקשו לדחוף אותו כדי לוודא. שוב טענו התלמידים שיהא זה בזיון. כך הוציאו את רבי יוחנן בן זכאי מירושלים.

אספסיאנוס ורבן יוחנן בן זכאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יוחנן בן זכאי ניגש למחנה רומי וקרא לאספסיאנוס: "שלום המלך!". אספסיאנוס פירש זאת כזלזול ואיים על רבי יוחנן במוות, אך רבי יוחנן הסביר שהוא עתיד להתמנות למלך, כיוון שכתוב בפסוק שבית המקדש יכבש על ידי מלך[2]. בינתיים הגיע שליח מרומא ובישר שאספסיאנוס מונה לקיסר. באותם רגעים, אספסיאנוס נעל נעל אחת אך לא הצליח לנעול את השנייה, וביקש את עצתו של רבי יוחנן. אמר לו רבי יוחנן ששמועה טובה מרחיבה את העצמות ולכן עליו למצוא אדם שנוא שלמראהו עצמותיו יתכווצו. העצה הועילה ואספסיאנוס התפעל מחכמתו.

לאחר מכן הודיע אספסיאנוס שעכשיו עליו לנסוע לרומא, ואם רוצה ממנו משהו שיבקש כעת. רבי יוחנן ביקש שלא יחריב ויהרוג את יבנה וחכמיה, שלא יהרוג את שושלת הנשיאים של רבן גמליאל ושירפא את רבי צדוק. אספסיאנוס הסכים ובכך המשיכה מסורת התורה אחרי החורבן[3]. חולשתו של רבי צדוק נבעה מצומות במשך ארבעים שנה כדי שלא יחרב הבית[4]. עקב תעניותיו הצטמק גופו עד שכל פעם שאכל היה המאכל בולט בגרונו. הרופאים של רומא ריפאו אותו על ידי השקייתו במים מעורבים בסובין, ואז במים מעורבים בסובין גסים וקמח, ואז במים מעורבים בקמח בלבד, עד שמעיו התרגלו לאכילה.

טיטוס והיתוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אספסיאנוס שלח את טיטוס להחריב את ירושלים. טיטוס הכניס זונה לקודש הקודשים, פרס ספר תורה ובא עליה, ואז קרע את הפרוכת ועשה ממנה שק לבזיזת כלי המקדש. בדרכו לרומא, סערה איימה להטביע את ספינתו, ובתגובה התריס טיטוס כי גבורת ה' רק במים. בת קול ענתה לו שיעלה ליבשה וילחם עם יתוש. כשעלה ליבשה, נכנס יתוש למוחו דרך האף, וניקר בו במשך 7 שנים. הגמרא מספרת על נסיונותיו להתמודד עם היתוש, ולאחר מכן על תיאורו וגודלו כשפתחו את ראשו של טיטוס לאחר מותו. טיטוס הותיר צוואה שישרפו את גופתו ויפזרוה בשבעת הימים, כדי שה' לא ימצא אותו להעמידו בדין.

הגמרא מספרת שאונקלוס אחיינו העלהו באוב ושאלו שלוש שאלות: מי חשוב בעולם הבא, האם להתגייר, ובמה נענש בעולם הבא. טיטוס ענה כי ישראל חשובים, קשה לקיים את מצוותיהם ולכן עדיף להתקיים מהם כאויבים, ועונשו שצוואתו מתקיימת שוב ושוב (שורפים אותו ומפזרים את אפרו בשבעת הימים). לאחר מכן העלה אונקלוס את בלעם ושאלו את אותן שאלות. בלעם ענה שישראל חשובים, שלא יתחבר אליהם, ושנידון בשכבת זרע רותחת[5]. לאחר מכן העלה את ישו ושאלו. ישו ענה שישראל חשובים, שידרוש את טובתם כי כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו של ה', ושנידון בצואה רותחת כי "כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת".

בסיום הקטע מביאה הגמרא ברייתא המסכמת את סיפורו של בר קמצא, שבשמיים מחשיבים בושה כל כך, שבגלל בושתו של בר קמצא, סייע לו ה' להחריב את בית המקדש.

חורבן הר המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד מספר על מנהג הבאת התרנגולים לחתונה של אנשי הר המלך, שהיה ישוב גדול מאוד, ועל כך שגדוד רומאים לקח להם תרנגולים, וגרם לכך שהם התנפלו עליו ופתחו במרד, שהביא לחורבן המקום. על גיבור אגדי בשם "בר דרומא", שהיה דומה בכוחותיו לבר כוכבא, שסופו היה בידי נחש, ועל צדיקותם ורשעותם של אנשי כפר סכניא של מצרים.

חורבן ביתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגדות מספרות גם על חורבן ביתר שנבע בשל מנהג אנשי היישוב לקצוץ ארזים וברושים - שניטעו בעת הולדת תינוקות - ולעשות מהם חופה בעת חתונתם, ועל כך שנשבר יצול המרכבה (אשקא דריספק) של בת הקיסר שנסעה באזור, ועל מלוויה שכרתו ארז מארזי היישוב כדי לתקן את המרכבה, ופגעו בכך ברגשות הדתיים של אנשי המקום שהתנפלו עליהם בשל כך, מה שהביא את הקיסר להרוג בהם ולהחריב את המקום. האגדות מציינות מִספרים מזעזעים של הרוגים, ולאחר מכן מספר התלמוד על ההרג הגדול שביצע נבוזראדן בחורבן בית ראשון.

סיפורים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משם עובר התלמוד לסיפורים פרטיים, בעלי אופי מצמרר, על ילדים שהובלו בספינה לצורך זנות וקפצו אל הים - אל המוות, על אשה (מוכרת בפי הציבור כ"חנה") ושבעת בניה שנהרגו בשל סירובם להשתחוות לפסל בצו הקיסר. מעשה זה מסתיים בדבריה של האם אל הבן הצעיר, בזו הלשון:

"אמרה לו: בניי, לכו ואִמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות! אף היא עלתה לגג, ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה (תהילים קיג): אֵם הבנים שמחה".

עוד מסופר על התפילין הרבות שנשארו מהריגת אנשי ביתר, על ילדים שנשבו, על פדיונו של רבי ישמעאל, על שבייתם של בנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול לעבדים והניסיון לזווגם זה לזו. מסופר גם על צפנת בת פניאל ביתו של הכוהן הגדול שהייתה יפה מאוד והתעללו בה.

הנגר ושולייתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגדות החורבן במסכת גיטין מסתיימות במעשה על שוליה של נגר שנתן עינו באשת הנגר. כשביקש הנגר ללוות משולייתו כסף, ענה השוליה כי יסכים בתמורה לזמן ביחידות עם אשתו. כששאל הנגר לאחר שלושה ימים היכן אשתו, ענה השוליה כי שלח אותה מיד לדרכה אך שמע כי נאנסה בדרך. ביקש הנגר את עצתו של השוליה, וזה ייעץ לו לגרש את האשה וללוות ממנו כסף לתשלום כתובתה. לאחר שגרשה הנגר, נשאה השוליה. כשלא יכל הנגר לשלם את חובו, הציע השוליה כי תמורת החוב יבוא לעבוד בביתו כמשרת. "והיו הם יושבים ואוכלים ושותין, והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נחתם גזר דין של חורבן ירושלים." (גיטין נ"ח ע"א - בתרגום לעברית)

בתו של נקדימון בן-גוריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת כתובות[6] מסופר שרבי יוחנן בן זכאי יצא מירושלים וראה ריבה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערבים. כשראתה אותו, כיסתה את שערה וביקשה שיפרנסה. רבי יוחנן בן זכאי שאלה מי היא, אמרה לו: בתו של נקדימון בן-גוריון. שאלה רבי יוחנן בן זכאי לאן הלכו ממונם של אביה ושל חמיה. ענתה לו שאביה לא נתן כסף לצדקה, ולכן הפסיד את כל ממונו[7], וגם את ממונו של חמיה שנשמר איתו. רבי יוחנן בן זכאי בכה ואמר: "אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה".

רבי אלעזר בר צדוק סיפר שראה אותה בעכו מלקטת שעורים מבין גוויות סוסים ואמר עליה: "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך. (שיר השירים, א', ח') אל תקרי גדיותיך אלא גויותיך." רש"י מפרש: "אם לא תתני לב כנסת ישראל לשמור את התורה, צאי לך וגו', סופך לצאת בעקבי הצאן ולרעות את גדיותיך".

פירוש האגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהר"ל מפראג, בספריו "חידושי אגדות" ו"נצח ישראל", מסביר באופן יסודי ועמוק את האגדות. לדבריו, חלק מן האגדות לא אירעו במציאות ולא באו אלא לרמוז על פרטים עמוקים בקשר שבין כנסת ישראל לקב"ה ולארץ ישראל, ובחטאי הדור.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רונית שושני, "סיפור שוליית הנגר בבבלי גיטין נח ע"א", סידרא, כא (תשס"ו), עמ' 87–98.
  • ענת טרן, אגדות החורבן: מסורות החורבן בספרות התלמודית (ספריית הילל בן-חיים), הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1997, 168 עמודים[8]
  • טל אילן ורד נעם, בין יוספוס לחז"ל, כרך א - האגדות האבודות של ימי הבית שני; כרך ב - אגדות החורבן, יד בן צבי, תשע"ז

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקיטקסט חלק מאגדות החורבן מתורגמות לעברית, באתר ויקיטקסט
  • ויקיטקסט גיטין נ"ה ב, באתר ויקיטקסט
  • ויקיטקסט מדרש רבה על איכה, באתר ויקיטקסט
  • הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ גם שמו של הקיסר היה נירון, וכך מובא מספר פעמים בתלמוד.
    2. ^ "והלבנון באדיר יפול" (ישעיהו י, לד), אדיר פירושו מלך ככתוב: "והיה אדירו ממנו" (ירמיהו ל, כא), לבנון פירושו בית המקדש שנאמר (דברים ג, כה) ההר הטוב הזה והלבנון. בתוספות מפרשים שאף שלמעשה לא הוא כבש את ירושלים, כיוון שאת המצור שגרם לחורבן הוא עשה נחשב כבר שנמסרה ירושלים בידו.
    3. ^ גם כאן אומרת הגמרא שהקדוש ברוך הוא סתם את דעתו שלא אמר שיעזוב את ירושלים, אך הגמרא אומרת שרבי יוחנן בן זכאי חשב שלכך לא יסכים ולכן ביקש דברים קטנים.
    4. ^ החכמים ידעו שסופו של בית המקדש להחרב, הן מרמזים בתנ"ך והן לפי ידיעת מצב הדור שלא ראוי לבית המקדש. גם רבי יוחנן בן זכאי אמר שעתיד בית המקדש להחרב (תלמוד ירושלמי יומא, מג, עמוד א'). יש המסבירים את התעקשותו של רבי זכריה בן אבקולס שלא להקריב את קורבנו של הקיסר או להרוג את בר קמצא כיוון שידע שבכל מקרה יחרב והעדיף שיעשה בכזו דרך.
    5. ^ עקב עצתו להחטיא את ישראל בזנות עם בנות מואב.
    6. ^ מסכת כתובות דף סו עמוד ב
    7. ^ הגמרא אומרת שאף שנקדימון עשה חסדים, עשה זאת לכבודו או שלא עשה מספיק.
    8. ^ ביקורת: חננאל מאק, ‏חורבן הבית השני – ההיסטוריה והאגדה, קתדרה 91, מרץ 1999, עמ' 146-137