קראצ'י (משפחת אמנים)

משמאל לימין, אניבלה, לודוביקו ואגוסטינו קראצ'י

משפחת קַרַאצִ'י (באיטלקית: Carracci) הייתה משפחת אמנים מבולוניה שמילאה תפקיד מרכזי בקידום סגנון הבארוק בציור. האחים אניבלה (1560–1609) ואגוסטינו (1557–1602) יחד עם בן דודם לודוביקו (1555–1619) עבדו בשיתוף פעולה. משפחת קראצ'י השאירה את מורשתה בתורת האמנות על ידי פתיחת בית ספר לאמנים בשנת 1582. בית הספר נקרא אקדמיה דלי אינקאמינאטי (Accademia degli Incamminati), והתמקדותו העיקרית הייתה להתנגד ולאתגר את המנהגים והעקרונות האמנותיים המנייריסטיים על מנת ליצור אמנות מחודשת של נטורליזם ותפיסת עולם הבעתית.

תאוריה אמנותית

הפעילות האמנותית והתאורטית של בני משפחת קראצ'י מוכרת על ידי מבקרים והיסטוריונים כמו אנדרה שסטל וג'וליו קרלו ארגאן כמי שתרמה באופן מכריע להיווצרות הבארוק הפיגורטיבי ולפתרונות ציוריים חדשים המבוססים על שיקום המסורת הקלאסית והרנסאנסית, שהתחדשו על ידי לימוד הטבע. "יחד הם ביצעו רפורמה אמנותית שהפילה את האסתטיקה המנייריסטית ויזמה את הבארוק".

המשבר של התרבות הקתולית הודגש לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית (ב-1517 פרש מרטין לותר את 95 התזות שלו בוויטנברג), והאירוע שבא מיד אחריה "ביזת רומא" על ידי חיילי קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ב-1527, עובדות שהפכו את בירת האפיפיור ליותר חסרת ביטחון ולא יציבה, ופחות אטרקטיבית לאמני התקופה הרומאית, שבסוף המאה ה-16 נטו פחות לייצר תנועה אמנותית חדשה.

האמנות המנייריסטית ששחזרה עד לעייפה את הסגנון של רבי האמנים של הרנסאנס, תוך שימת דגש על סיבוכים צורניים ווירטואוזיות, לא צייתה עוד לצורך בבהירות ובדבקות דתית. בולוניה הייתה במרכזה של טריטוריה שבה עבודתם של האמנים הייתה בעלת אופי דתי ואדוק בולט, והושפעה מהאמנות הצפון איטלקית והוונציאנית. על יסודות תרבותיים ואסתטיים אלה פיתחו בני משפחת קראצ'י את עבודתם כתאורטיקנים של התחדשות אמנותית, תוך שימת דגש על אנושיות הנושאים ועל בהירות הסצנות הקדושות.

הלקטנות של אומנותם, הכבוד למסורת ושפה המותאמת למקומות הציבוריים אותם פוקדים מעמדות הפועלים סיפקו את רצונותיה של כנסיית הקונטרה-רפורמציה שהייתה זקוקה לאופן חדש כדי לבטא את עליונותה על פני הדתות האחרות ולאשר כי האמנות יכולה וצריכה להיות כלי לכיוון האמונה.

בני משפחת קראצ'י התאימו בצורה מושלמת לרגע הפוליטי והאמנותי של התקופה - הם הכירו בצורך בסגנון אמנותי שיוכל לשקף את הרצונות החדשים וחופשי מהמלאכותיות והמורכבות של המנייריזם.

עקרון נוסף של דוקטרינת קראצ'י היה ההיבט האדוק, כיבוד האורתודוקסיה של ההיסטוריה המיוצגת. בני משפחת קראצ'י מילאו את ההוראות הכלולות בעבודתם של התאורטיקנים של אותה תקופה כמו הקרדינל גבריאלה פלאוטי , מחבר ב-1582 של ה-"De sacris et profanis imaginibus" ("על דימויים קדושים וגסים"), אשר דגל בשליטה מצד סמכות כנסייתית של תוכני הסצנות הקדושות (הקדושים ותכונותיהם היו צריכים להיות ניתנים לזיהוי בקלות ולכבד את המסורתי, בנוסף היה על הסיפורים להפגין נאמנות כלפי הטקסטים הקדושים), בעוד שהאמנים שמרו על ה"חופש" לבחור את הסגנון המתאים ביותר.

נקודת התייחסות נוספת הייתה עבודתו של ג'ובאני אנדריאה ג'יליו (Giovanni Andrea Gilio), מחבר הספר Due Dialoghi...degli errori dei pittori ("שני דיאלוגים...על שגיאות ציירים") ב-1564, שבה ביקר את ההגזמות של העידון, של האלגוריות. וההמצאות המוזרות של האמנות המנייריסטית. הסיפורים והדמויות שהוצגו כמציאותיים בחיקוי הטבע היו צריכים אז להיות מואצלים על ידי האמנות ולחדד את הדוגמה של רבי האמנים הגדולים של העבר כמו רפאל ומיכלאנג'לו, אבל גם טיציאן, ורונזה, טינטורטו, קורג'ו, ופארמיג'אנינו.

אגוסטינו היה גם יוצר הדפסים חשוב, ושחזר את יצירותיהם של רבי האמנים מהמאה ה-16 (בעיקר קורג'ו וורונזה) כדוגמאות לחיקוי עבור התלמידים הרבים של האסכולה שלהם. אניבלה היה המוכשר ביותר ומי שבעקבות נסיעתו לרומא ב-1595, שם הוצגו היצירות עד מותו ב-1609, הפעיל השפעה מכרעת על גורלו של הציור האיטלקי בשחר המאה ה-17.

אקדמיה דלי אינקאמינאטי

מונעת על ידי הרצון לחקור ולשתף את גישתם החדשה לציור, ייסדה משפחת קראצ'י ביחד בית ספר לאמנות בבולוניה בסביבות 1582. בית הספר נקרא בתחילה "אקדמיה דאי דזידרוס" (Accademia dei Desiderosi - "האקדמיה לבעלי הרצון"), ככל הנראה התחיל בית הספר כמפגש לא רשמי של אמנים צעירים בסטודיו של לודוביקו קראצ'י. בסביבות שנת 1590 שונה שמה של האקדמיה ל"אקדמיה דלי אינקאמינאטי" (Accademia degli Incamminati - "האקדמיה של אלה שמתקדמים" או "אקדמיית המסע"), ואימצה תוכנית אקדמית דידקטית יותר.

יש ויכוחים לגבי הארגון והמבנה האקדמי של בית הספר. עם זאת, סביר להניח שהאקדמיה תפקדה כשילוב של סדנת ציירים ומוסד רשמי, והשתתפו בה הן סטודנטים והן אמנים מבוססים כאחד.

כל אחד מבני משפחת קראצ'י תרם תרומה ייחודית לאקדמיה. מאמינים כי לודוביקו קראצ'י מילא תפקיד אדמיניסטרטיבי, בעוד אגוסטינו היה אחראי על איסוף מידע חדש, ואניבלה על יצירתיות, השראה ושיעורים על טכניקת ציור. לודוביקו הרכיב ואיחד חומרים חדשים לשימוש כעזרי הוראה, כולל אוסף של יציקות גבס של יצירות קלאסיות. אגוסטינו הביא לבית הספר שפע של ידע במגוון נושאים, כולל אמנות, מוזיקה, פילוסופיה, מתמטיקה, אסטרונומיה, גאוגרפיה, קרטוגרפיה, אנתרופולוגיה והיסטוריה של הטבע. הוא השתמש בידע שלו באנטומיה כדי לבנות ציורים מפורטים של צורת האדם, וסיפק ספרים ומדליות מהאוסף שלו לטובת התלמידים. אניבלה, האמן המנוסה ביותר של הקבוצה, חילק את הידע שלו בציור באמצעות עבודות שיתופיות עם תלמידיו.

בני משפחת קראצ'י התכוונו להעניק לדור הבא המשכיל של אמנים השכלה תקפה הן מבחינה מעשית והן מבחינה תאורטית. התלמידים הוכשרו במספר נושאים כדי לבסס רקע אינטלקטואלי שממנו יוכלו לפתח את כישוריהם האמנותיים. דגש רב הושם על חקר הטבע, והתלמידים עודדו לתרגל ציור מהחיים. בני משפחת קראצ'י הובילו את תלמידיהם בלימודי רישום ניסיוני, קריקטורה, ציור נוף, חיקוי, אנטומיה, פרספקטיבה ותאוריה אמנותית. התלמידים גם למדו היסטוריה, אגדות והמצאות פיוטיות שמהן ניתן לשאוב השראה.

סטודנטים בולטים באקדמיה של קראצ'י כוללים את פרנצ'סקו אלבני , גווידו רני, דומניקו דזמפיירי (דומניקינו) , ג'ובאני לנפרנקו , אנטוניו קראצ'י , וסיסטו בדאלוקיו .

פתיחת האקדמיה דלי אינקאמינאטי הביאה מוניטין רב לשם קראצ'י והם קיבלו עבודות רבות. פרויקטים אלה הוקצו בדרך כלל בין בני המשפחה על ידי לודוביקו או הושלמו במשותף על ידי שלושת בני משפחת קראצ'י.

עבודות משותפות

יש הרבה ספקולציות וויכוחים בין היסטוריונים של האמנות לגבי מי מבני משפחת קראצ'י עיצב והוציא לפועל היבטים שונים של ציורי הקיר שציירו. סקיצות הכנה קיימות לציורי פרסקו מצביעות על כך שלכל יצירת אמנות, הסקיצות המקדימות נוצרו ככל הנראה על ידי כל בני משפחת קראצ'י בשיתוף פעולה. כמו כן, הציורים המוגמרים היו מצוירים על ידי כל שלושת בני קראצ'י, אך "למרות ויכוחים רבים, אין הסכמה בין החוקרים לגבי ייחוסן של מספר סצנות". "כששואלים אותם מי עשה כל סצנה, בני משפחת קראצ'י, לאחר שהחליפו בחופשיות רעיונות וסקיצות, ואחרי שעבדו מרפק אל מרפק, טוענים כי הגיבו, 'זה של קראצ'י, עשינו את זה ביחד'. שיתוף פעולה אינטימי שכזה, שבו הסגנון האינדיבידואלי עבר זיכוך לטובת אפקט חלק, תוסס ואשליותי ביותר, מאפיין את התקופה המוקדמת של בני משפחת קראצ'י".

מ-1583 עד 1594, אניבלה, אגוסטינו ולודוביקו עבדו בשיתוף פעולה כדי לצייר ציורי קיר על תקרות וקירות של ארמונות בבולוניה ובפרארה. אחת העבודות המשותפות הראשונות שלהם הייתה פאלאצו פאבה בבולוניה. כאן ציירו בני משפחת קראצ'י ציורי קיר של "סיפורי אירופה" (1583–84), "סיפורי יאסון" (1583–84) ו"סיפורי אניאס" (1586). יצירת המופת של משפחת קראצ'י, "סיפורי ייסוד רומא", הושלמה בסביבות 1589–90, והיא ממוקמת בסלון הראשי בפאלאצו מאניאני בבולוניה. בשנת 1592 נסעו בני משפחת קראצ'י לפרארה כדי לקשט את תקרת פאלאצו דיי דיאמנטי בסצנות של "אלי האולימפוס". בשנים הבאות, 1593–94, הוזמנו בני משפחת קראצ'י לצייר ציורי פרסקו של סצנות ודמויות של הברית החדשה בשלושה חדרים של פאלאצו סמפיירי טאלון בבולוניה.

הפופולריות של ציורי הקיר של בני משפחת קראצ'י בארמונות איטלקיים אלה (במיוחד הציורים בפאלאצו מאניאני) משכה את תשומת לבה של משפחת אצולה אחרת, משפחת פארנזה. הדוכס מפארמה ופיאצ'נצה, רנוצ'ו השישי (Ranuccio VI), ואחיו, הקרדינל אודוארדו (Odoardo), פנו אל בני משפחת קראצ'י ב-1593 וביקשו מהם לבוא לרומא כדי לקשט את ארמון פארנזה. בשנת 1594 נסעו אניבלה ואגוסטינו לרומא בעוד לודוביקו נשאר בבולוניה. "הזימון הזה סימן את סופו של הסטודיו המשותף של בני משפחת קראצ'י".

עבודות

• "ראש פאון בשקע" (ציור בעגול, 1595 לערך, הגלריה הלאומית לאמנות, וושינגטון הבירה)
• "מגדלנה החוזרת בתשובה" (אוסף פרטי)
• "הבשורה למרים", מוזיאון הלובר, פריז
• "הקינה", ארמיטאז', סנקט פטרבורג
• "Reciprico Amore" (אני מחזיר באהבה), מוזיאון בולטימור לאמנות

לקריאה נוספת

• Carlo Cesare Malvasia, Felsina Pittrice. Vite de' pittori bolognesi divise in due tomi Roma, 1678
• Denis Mahon, Studies in seicento art and theory London, 1947
• Mostra dei Carracci: disegni catalogo critico a cura di Dennis Mahon, Bologna 1956
• Maestri della pittura del Seicento emiliano catalogo della mostra a cura di Giulio Carlo Cavalli, Francesco Arcangeli, Andrea Emiliani, Maurizio Calvesi e Carlo Volpe, Bologna 1959
• The Carracci: drawings and paintings catalogo della mostra a cura di Ralph Holland, 1961
• Donald Posner, The Roman style of Annibale Carracci and his school, New York 1962
• Le incisioni dei Carracci catalogo della mostra a cura di Maurizio Calvesi e Vittorio Casale, Roma 1965
• Le arti di Bologna di Annibale Carracci a cura di Alessandro Marabottini, Roma 1966
• Anna Ottani Cavina, Gli affreschi dei Carracci in Palazzo Fava, Bologna 1966
• Carlo Volpe, Il fregio dei Carracci e i dipinti di Palazzo Magnani in Bologna, Bologna 1972
• Anton W.A. Boschloo, Annibale Carracci in Bologna: visible reality in art after the Council of Trent, 's-Gravenhage 1974
• Pittori bolognesi del Seicento nelle Gallerie di Firenze, catalogo della mostra a cura di Evelina Borea, Firenze 1975
• L'opera completa di Annibale Carracci a cura di Gianfranco Malafarina, Milano 1976
• Charles Dempsey, Annibale Carracci and the beginnings of baroque style, Glückstad 1977
• Diane De Grazia, Prints and related drawings by the Carracci family: a catalogue raisonné, Bloomington 1979
• Le Palais Farnèse, Roma 1980
• Bologna 1584: gli esordi dei Carracci e gli affreschi di Palazzo Fava, catalogo della mostra, Bologna 1984
• Gail Feigenbaum, Lodovico Carracci: a study of his later career and a catalogue of his paintings, Princeton 1984
• Sydney J. Freedberg, Circa 1600: Annibale Carracci, Caravaggio, Ludovico Carracci: una rivoluzione stilistica nella pittura italiana, Bologna 1984
• Cesare Gnudi, L'ideale classico: saggi sulla tradizione classica nella pittura del Cinquecento e del Seicento, Bologna 1984
• Annibale Carracci e i suoi incisori, catalogo della mostra, Roma 1986
• Nell'età di Correggio e dei Carracci, catalogo mostra, Bologna, 1986
• Gli amori degli dei: nuove indagini sulla Galleria Farnese, a cura di Giuliano Briganti, André Chastel e Roberto Zapperi. Roma 1987
• Dall'avanguardia dei Carracci al secolo barocco: Bologna 1580 – 1600 catalogo della mostra a cura di Andrea Emiliani, Bologna, 1988
• Les Carrache et les decors profanes, Atti del colloquio (Roma, 2–4 ottobre 1986), Roma 1988
• Roberto Zapperi, Annibale Carracci, Torino, 1988
• Gli scritti dei Carracci: Ludovico, Annibale, Agostino, Antonio, Giovanni Antonio a cura di Giovanna Perini, Bologna 1990
• Ludovico Carracci, catalogo della mostra a cura di Andrea Emiliani, Bologna 1993
• Rudolf Wittkower, Arte e architettura in Italia 1600–1750, Torino, 1993
• Emilio Negro e Massimo Pirondini, La scuola dei Carracci: dall'Accademia alla bottega di Ludovico, Modena 1994
• Il chiostro dei Carracci a San Michele in Bosco a cura di Maria Silvia Campanini, Bologna 1994
• Silvia Ginzburg Carignani, Annibale Carracci a Roma: gli affreschi di Palazzo Farnese, Roma 2000
• Claudio Strinati, Annibale Carracci, Roma, 2001
• Alessandro Brogi, Ludovico Carracci (1555–1619), Ozzano Emilia 2001
• Annibale Carracci catalogo della mostra a cura di Daniele Benati e Eugenio Riccòmini, Milano 2006

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קראצ'י בוויקישיתוף

• קראצ'י, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהערך Caracci, Lodovico, Agostino, and Annibale מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל