קרב מרקן
.jpg) | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה בארצות השפלה במלחמות המהפכה הצרפתית | ||||||||||||||||||
| מלחמה: הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה, כחלק ממלחמות המהפכה הצרפתית | ||||||||||||||||||
| תאריך הסכסוך | 29 באפריל 1792 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב קווייביין | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב ורדן | |||||||||||||||||
| מקום | מארקין, בלגיה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
50°36′00″N 3°19′01″E / 50.6°N 3.317°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אוסטרי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
קרב מרקן היה קרב בין ממלכת אוסטריה לממלכת צרפת במהלך מלחמת הקואליציה הראשונה. הקרב התרחש ב-29 באפריל 1792 והסתיים בתבוסה צרפתית.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת 1792, כשהמהפכה הצרפתית הסלימה בהדרגה, החל הארגון המלוכה השמרני "Armées des Émigrés" לגבש צבא מסודר ממש מעבר לגבולות בערים כמו קובלנץ - עם התכנון לפלוש לצרפת. עקב זה, עלתה המתיחות בין צרפת למדינות אחרות באירופה בנוגע לעתידה כמלוכה ועתיד המהפכה. הרוב הז'ירונדיני באספה המחוקקת העדיף מלחמה, במיוחד עם אוסטריה, כדי להפגין את כוחה של המהפכה ולהגן על הישגיה (כגון הצהרת זכויות האדם והאזרח משנת 1789 והתחלתה של דמוקרטיה הפרלמנטרית בצרפת) נגד חזרה אפשרית למשטר עתיק ואבסולוטי . עם זאת, היה סיכון ממשי שצרפת לובס על ידי כוחות חזקים ממנה אם תקום קואליציה אנטי-צרפתית גדולה (דבר שיקרה בהמשך).
הגנרל שארל פרנסואה דומורייה (אנ') מונה לשר החוץ במרץ 1792, ועד אמצע אפריל הצליח להשיג שקט מהמעצמות הגדולות באירופה מלבד אוסטריה ופרוסיה באמצעות דיפלומטיה ערמומית. בינתיים, הוא ארגן תוכניות להסית למרד בהולנד האוסטרית על ידי שיתוף פעולה עם בלגים והולנדים ומורדים אחרים, שייצגו שרידים של צבאות המורדים שנוצרו במהפכת ברבנט (אנגלית) האנטי-אוסטרית שנכשלה לאחרונה ומהפכת ליאז' (אנגלית) שהתרחשה באוגוסט 1789 ונגמרה בינואר 1791).
הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לבסוף, צרפת הכריזה מלחמה על אוסטריה ב-20 באפריל 1792. שר המלחמה דומורייה תכנן להביס את הצבא האוסטרי תוך 15 ימים כדי להשיג ניצחון מהיר מוצלח. מדנקרק ועד שטרסבורג, הגבול הצפוני של הצבא הצרפתי כלל 164,000 חיילים, בהנהגתם של גנרל לאפייט (מטרותיו היו נאמור ולייז'), המרשל לוקנר (יעדים: ערים בבלגיה כמו מנן וקורטרייק) והמרשל רושאמבו (יעדים: קווייביין, מונס ובריסל). הגנרל הכפוף לרושאמבאו, בירון (אנגלית), יוביל את הפלישה.[1] הצבא הצרפתי היה שרוי בצרות: גם לאפייט וגם רושאמבו היו מלוכנים הדוקים, והיו להם ספקות לגבי כוונותיו של השר, החיילים היו מצוידים בצורה גרועה, רבים מהם מתנדבים לא מאומנים, וללא אמון בקצינים האריסטוקרטיים שלהם, ולבסוף, המלכה מארי אנטואנט (בעצמה אוסטרית, וחוששת בצדק שהקצנה נוספת תעלה בחייה) העבירה בחשאי תוכניות מלחמה זו ומאוחר יותר לממשלת אוסטריה בבריסל, באישור בעלה, המלך לואי .
במהלך ניסיונותיו של גנרל בירון לכבוש את קווייביין ומונס, דילון עשה הטעיה לעבר טורנאי ; כוחו נועד כפתיון להסיח את דעתם של האוסטרים. לאחר שעזב את ליל עם שישה גדודים ושישה תותחים, הוא פגש את האלוף האוסטרי לואי-פרנסואה דה סיבלאר, שחנה עם 3,000 איש בגבהים מעל מרקן. לוחמי גרילה אוסטרים תקפו את הצרפתים כה בכבדות, והצרפתים הבינו שסיבלאר רוצה להפעיל קרב מוחץ, בעוד שדילון קיבל פקודות להימנע מכך.
הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
_RMG_PW3943.jpg)
כשראה דילון את האויב יורד לקראתו ואינו בטוח בכוחותיו שלו (שלעיתים קרובות לא היו התעלמו מהוראותיו), ציית לפקודותיו ונסוג. מעת ההבנה על הנסיגה הצרפתית, האוסטרים ירו ברוביהם מספר פעמים למרות שהיו מחוץ לטווח האש, מתוך הטעיה והבהלה, זה עבד והחיילים והפרשים שחיפו על הנסיגה נכנסו לפאניקה. כששמעו את ירי הרובים, הפרשים נסו לתוך חיל הרגלים בצעקות "!Sauve qui peut, nous sommes trahis" ("כל אדם לעצמו, נבגדנו!"). זה הפיץ בלבול בכוח הצרפתי, שנמלט בפאניקה מוחלטת לכיוון ליל, והשאיר מאחוריו את המטען, התחמושת וכל התותחים שלו מלבד שניים. דילון ניסה לגייס את חייליו הנסוגים לפני שהאויב יוכל באמת לתקוף אך הוא נורה למוות על ידי אחד מחייליו.
הכוח התגבש מחדש עם תערובת של חיילים מגדודים שונים שיצרו חיל מצב. המפקד השני של דילון, קולונל פייר-פרנסואה ברטהואה, נעצר על ידי החיילים, נקשר ונורה, אך לא מת. גופתו נקשרה לעגלה ונגררה ברחובות עד הגעתם למקום הרצוי, שם, העלו אותו על המוקד.
סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר שני הכפופים לו דילון ובירון כשלו במשימותיהם, התפטר רושאמבו בלית ברירה. ב-30 באפריל, לאפייט שמע על התבוסות ועל התפטרותו של רושאמבו וביטל את התקפתו גם על נאמור וליאז' והמתין לפקודות חדשות מפריז. המורדים הרגישו נבגדים, בטענה שלפאייט היה יכול בקלות לכבוש את שתי הערים בקלות.
הכישלון המוחלט של הפלישה לבלגיה היווה השפלה גדולה עבור חברי האספה המחוקקת, שם האשימו היעקובינים את הז'ירונדינים ושניהם האשימו את משפחת המלוכה בקשירת קשר עם האויב האוסטרי, דבר שהתברר כנכון. זה חיזק עוד יותר את הדעות הרדיקליות שבני המלוכה רצו להשמיד את המהפכה, ושרק הרפובליקניות יכולה להציל אותה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Victoires, conquêtes, désastres, revers et guerres civiles des Français, כרך 7
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Howe, Patricia Chastain (2008). Foreign Policy and the French Revolution: Charles-François Dumouriez, Pierre LeBrun, and the Belgian Plan, 1789–1793. New York: Palgrave Macmillan. pp. 73–77. ISBN 9780230616882.