מארי אנטואנט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מארי אנטואנט
Maria Josepha Johanna Antonia
MA-Lebrun.jpg
מארי אנטואנט. פורטרט שציירה אליזבט ויגה לברון בשנת 1783
מדינה אוסטריה, צרפת
תאריך לידה 2 בנובמבר 1755
מקום לידה ארמון הופבורג, וינה, אוסטריה
תאריך פטירה 16 באוקטובר 1793 (בגיל 37)
מקום פטירה הרובע השמיני של פריז, פריז, צרפת
מקום קבורה קבר אחים בלתי מסומן, בשטח זה נבנתה מאוחר יותר כנסיית מדלן.
לאחר מכן הועברו עצמותיה לבזיליקת סן דני
דת הכנסייה הקתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן-זוג לואי השישה עשר, מלך צרפת
שושלת בית הבסבורג-לורן
תואר מלכת צרפת
ארכידוכסית אוסטריה
מלכת צרפת ונווארה
אב פרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
אם מריה תרזה
צאצאים מארי תרז
לואי-שארל
ג'וזף לואי פרנסואה קסבייר
הנסיכה סופי הלן ביטריס של צרפת
מלכת צרפת ונווארה
תקופת כהונה 10 במאי 17744 בספטמבר 1791 (17 שנים)
הקודם מריה לשצ'ינסקה
מלכת צרפת
תקופת כהונה 4 בספטמבר 179110 באוגוסט 1792 (48 שבועות ו-6 ימים)
הבא מריה ג'וספינה לואיזה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מריה אנטוניה יוזפה יוהאנה לבית הבסבורג-לורן (בצרפתית: Maria Josepha Johanna Antonia;‏ 2 בנובמבר 1755 - 16 באוקטובר 1793) הייתה ארכידוכסית אוסטריה, מלכת צרפת האחרונה ואשתו של לואי ה-16, מלך צרפת בעת המהפכה הצרפתית.

מארי אנטואנט הייתה בתם של הקיסרית מריה תרזה ושל הקיסר פרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (פרנץ מלורן). ב-16 במאי 1770 נישאה ללואי ה-16, ולזוג המלכותי נולדו ארבעה ילדים. היא הוצאה להורג בגיליוטינה זמן קצר לאחר הוצאתו להורג של בעלה.

מארי אנטואנט זכורה בעיקר בשל האימרה המיוחסת לה, שמייצגת יותר מכל את התקופה, "אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות", שהפכה במהרה לציטוט מפורסם. אולם אימרה זו התבררה כסילוף לצורך הכפשת שמה בידי המהפכנים של צרפת, אשר תלו בה את האשמה למשבר הכלכלי הקשה, שהוביל למהפכה. האנקדוטה על המלכה שאמרה זאת הייתה ידועה בתרבות הצרפתית עוד לפני הגעתה של מארי אנטואנט לצרפת, ונכתבה על ידי ז'אן-ז'אק רוסו, בספרו "הווידויים", שכתיבתו הסתיימה בשנת 1767.

ילדותה ונעוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאריה אנטוניה יוזפה יוהנה לבית הבסבורג-לורן נולדה ב-2 בנובמבר 1755 בארמון הופבורג בווינה, כבתה החמש-עשרה של הקיסרית מריה תרזה, שהשיאה את ילדיה לתועלתה הפוליטית כפי הצהרתה: "אומות אחרות ינהלו מלחמות ואת, אוסטריה בת המזל, הינשאי". כילדה הייתה מאריה מחוננת, מוכשרת ונושאת חן בעיניה רואיה; היא הצליחה להקסים את מוריה ולהתחמק מרוב מטלותיה הלימודיות עד שאמה גילתה שהיא מתקשה לכתוב. לפי סיפור אחד, מוצרט הילד כה התרשם מטוב לבה עד שביקש להינשא לה לכשיגדל. יופיה היה הגורם שהניע את אמה לבחור בה להינשא ליורש העצר של ממלכת צרפת, יריבה ישנה עמה נאלצה אוסטריה לחדש את הקשרים נוכח ההתקרבות בין אויבתה הגדולה פרוסיה לבריטניה. מאריה אנטוניה בת ה-14 הובטחה לנכדו של לואי ה-15, שעלה לבסוף לכס כלואי ה-16.

מרגע ההחלטה נעשו מאמצים רבים להכשיר אותה לחצר המלכות הצרפתית. תרבות החצר בוורסאי נחשבה גבוהה ומתנשאת במיוחד, והצרפתים התייחסו בזלזול לבית המלוכה האוסטרי שאת בניו ראו כברבריים מבחינה תרבותית. על כן עברה מאריה השתלמות מדוקדקת בצרפתית, בנימוסים ובמנהגים המקומיים, טיפולים קוסמטיים כמו יישור שיניה (שכן תמונתה שנשלחה לוורסאי זכתה להערות כי אינה יפה דיה), ונרכשה עבורה מלתחה ראוותנית[1].

מארי אנטואנט בגיל 12

בצרפת, ההודעה על השידוך האוסטרי התקבלה בהסתייגויות ובהתנגדויות כבר מתחילת הדרך. הובעה מורת רוח מצד אנשי ממשל ואצילים, ואף מקרב בנותיו של לואי ה-15. אולם השפעת המלך ניצחה, והשידוך יצא אל הפועל למרות זאת[2]. ב-7 במאי 1770, והיא בת 14, על אי בנהר הריין בקרבת העיר שטרסבורג שבאלזאס, נפרדה מאריה אנטוניה ממשפחתה ומארצה וכל חפציה נותרו מאחור. אנשים רבים באו לחזות בנסיכה הצעירה עם הגעתה לצרפת. כחלק מכללי הטקס המלכותיים, על הנסיכה להסיר כל סממן לתרבותה הקודמת, לשם כך נבנה בית עץ ארעי במקום המפגש בגבול אוסטריה-צרפת, אליו נכנסה הנסיכה מאריה אנטוניה האוסטרית וממנו יצאה הנסיכה מארי אנטואנט הצרפתייה. מאז לא שבה עוד לראות את מולדתה.

נסיכה ומלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי אנטואנט התקבלה בתחילה בצרפת בברכה ובאהבה, אולם היחס אליה שונה פעמים רבות, בהתאם להלך הרוחות ולשינויים הפוליטיים שחלו בממלכה. עם הגעתה של מארי אנטואנט כאשתו לעתיד של לואי ה-16, נערכה עבורה קבלת פנים מרהיבה ומחבקת.

כבר בתחילת דרכה בצרפת תועדו וצוטטו הילוכה, מראיה ודבריה. בכולם תוארה הנסיכה כדמות מקסימה ומלבבת. יחסה אל העם הצרפתי היה חם ואוהד, והיא כבשה את לבבות ההמון ברצונה להיות חלק מהעם הצרפתי ולא רק מלכתו. אחד התיאורים של מארי אנטואנט הצעירה מגיע מתיעוד פגישתה הראשונה עם ראש העיר אשר בא לקבל את פניה עם הגעתה לצרפת. הוא פנה אליה בגרמנית והיא ביקשה שלא ידבר עימה בגרמנית, כי על אדמת צרפת היא מעוניינת לדבר אך ורק צרפתית (" Non! Ne parlez point allemand, s'il-vous-plaît. À dater d'aujourd'hui je n'entends plus d'autre langue que le français"). מארי אנטואנט זכתה להערצת העם הצרפתי לא רק בגין יופיה, חינה ונעוריה, אלא בעיקר בזכות משאלתה לרצות את כל רואיה. נוכחותה הפיחה רעננות ותקווה בקרב הצרפתים, ונראה היה כי צעדיה הראשונים של הנסיכה האוסטרית בצרפת מבשרים טובות.

נישואה של מארי אנטואנט ללואי ה-16 ב-30 במאי 1770 לוו בחגיגות רבות, הן בארמון ורסאי והן בצרפת כולה. תאונה קטלנית שנגרמה משריפה בעקבות מופע זיקוקין די-נור בסיום חתונת הזוג (וגרמה למותם של 130–400 אנשים) לא רק שלא שינתה את היחס של העם הצרפתי למלך ולמלכה העתידיים, אלא אף גרמה לעם הצרפתי להכיר באופיה הרחום והקשוב של מלכתם החדשה, שכן היא טיפלה באופן אישי במשפחות הקורבנות. בתיעודי חצר המלכות תואר כי מארי אנטואנט תרמה הכנסה חודשית מהונה האישי למשפחות הקורבנות שנמחצו במנוסת ההמון בפריז. תיעוד של הכתרת לואי ה-16 ומארי אנטואנט למלכי צרפת מלמד כי הפופולריות של מארי אנטואנט הייתה בשיאה, כאשר ההמון שנכח בהכתרה קטע את טקס ההכרתה בקריאות "תחי המלכה" במשך כ-15 דקות רצופות.

לואי ה-16 ומארי אנטואנט היו ידועים ברצינות הרבה בה לקחו את תפקידם כמגיני העניים והנזקקים בשנים שלפני המהפכה הצרפתית, ובגין כל זאת הם זכו לפופולריות בקרב פשוטי העם שהערצתם ניכרה בקבלת הפנים אותה ערכו למלך ולמלכה בביקורם הראשון והרשמי בפריז, ביוני 1773. תדמיתה של מארי אנטואנט כמלכת החסד והמתיקות התחזקה כאשר לאחר הכתרתה, ב-1774, היא ביקשה לשחרר את העם מעולו של מס שנקרא "חגורת המלכה" שנהוג היה לגבות עם עלייתו לשלטון של מלך חדש. בבקשתה לוותר על המס התבדחה כי "כבר לא נהוג לחגור חגורות בימינו".[3][4]

אחד ממקורות המידע המעטים שנותרו ומציגים את מארי אנטואנט באור אוהד הוא זכרונותיה של מאדאם קמפיין, האומנת של ילדי המלך והמלכה. היא סיפרה על תשובותיה השנונות של מארי אנטואנט בנושאים שונים ועל יחסה טוב המזג כלפי אנשי החצר. דוגמה ליחסה השנון והמשועשע של המלכה לכובד ראשם של אנשי חצר המלכות ניתן למצוא באנקדוטה על הרופא המלכותי, שנהג לספר על מות מטופליו במשפט "זה עתה איבדתי את אחד מחבריי הטובים". מארי אנטואנט אמרה על כך כי "אם הוא מאבד את כל המטופלים שהם חבריו, מה עולה בגורלם של אלה שאינם חבריו?"[5]

לא רק התייחסותה של מארי אנטואנט לחצר המלוכה הייתה יוצאת דופן, גם פעולותיה היו שונות מההתנהגות המלכותית הנהוגה בצרפת. ניתן למצוא עדויות רבות אך נשכחות, על סיועה לפצועים צרפתיים באמצעות פינויים בכרכרה המלכותית, סירובה להשתתף במסעות ציד הנערכים תוך רמיסת שדות ויבול של איכרים הגרים בשכנות לארמון ורסאי ועוד. היא הוסיפה למניין תושבי החצר ילד כפרי עני, אותו הכירה באחד מטיוליה בכרכרתה סביב ארמון ורסאי, לאחר שגילתה כי הוא מתגורר עם סבתו ואחיותיו בעוני ובעליבות רבה. תיעוד הצטרפותו לחצר המלוכה מתאר כיצד אומץ בידי מארי אנטואנט שהעבירה אותו להתגורר בארמון, גידלה אותו כשלה (על מנת למלא את מקום הילדים שלא נולדו לה בשנות נישואיה הראשונים) וסייעה כלכלית למשפחתו[6].

התייחסותה של מארי אנטואנט לעניי צרפת ולחייהם לא הייתה מובנת לאנשי האצולה, אשר הורגלו לחיי מותרות והוללות בארמון ורסאי המרוחק מפריז ומחיי היום יום של האזרחים. התנהגותה הפילנטרופית של מארי אנטואנט ואהדתה לכפריים סביב הארמון הייתה לא אופנתית באורח שערורייתי בעבור אצולת החצר, שראתה את תכלית קיומם בהוללות יומם וליל. אחד מבעלי התפקידים בארמון, רופאו המנתח של המלך (Loustonneau), סיפר כי מארי אנטואנט התייחסה למספר הגדול של עניים בצרפת בציינה שאילו דלק נר בחלון של כל אחד מעניי הממלכה, הייתה נוצרת תאורה יוצאת דופן בצרפת[6].

תיאורה של מארי אנטואנט בפרוטוקולים ובתיעודים השונים של חצר המלכות מציגים דמות עדינה, רגישה ומיוחדת, הנוהגת בכולם בחמלה וללא ההתנשאות השכיחה של אנשי האצולה בחצר המלוכה. הפרדוקס של אישיותה המיוחדת של מארי אנטואנט אל מול שנאת ההמון הצרפתי, ההתקפות הזדוניות והאישיות שיצאו כנגד משפחת המלוכה ומארי אנטואנט בפרט, והשתלשלות המהפכה הצרפתית הובילו למחקרים רבים בחיפוש אחר הסיבה לשנאה העזה ולתדמיתה השלילית[7]. מחקרים מודרניים טוענים כי הדבר נבע מתעמולת המהפכה שביקשה למוטט את השלטון המלוכני בכל מחיר והובילה לרצח ולמעשי זוועה בחסות שאיפה זו. ההתנגשות בין שלושת המעמדות בצרפת של לפני המהפכה הובילה לכאוס רצחני וסאדיסטי של שלטון הטרור, שבמהלכו נרצחו המונים והושמדו יצירות אומנות, מבנים ומסמכים. כאוס זה יצר הזדמנות לכתיבת ההיסטוריה מחדש על ידי המהפכנים, שפעלו למנוע את החזרת השלטון המלוכני לצרפת באמצעות הצדקת המהפיכה, הרס המוניטין של משפחת המלוכה, השחרת דמותם של המלך והמלכה ורציחתם של כל המועמדים למלוכה.

חיי החצר בארמון ורסאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שעשועי אצילים בחצרות ארמון ורסאי, 1779

מארי אנטואנט חיה בארמון ורסאי מגיל 15, אך חיי חצר לא היו לטעמה ולא התאימו לערכים ולתרבות ממנה באה. חצר המלכות הצרפתית פעלה על פי המודל שהנחיל לואי ה-14, ובו היא משמשת כביתם של אנשי אצולה רבים, הנוהגים להתארח ולשהות במקום דרך קבע על מנת להיות מקורבים פוליטית למלך ולמלכה. לואי ה-14 הבהיר כי ורסאי פועלת על פי לוח הזמנים שלו, ועל כן כל מהלך יומו היה מורכב מטקסים שאליהם מוזמנים אנשי החצר, בילויים ופעילות פנאי שנקבעו על פי גחמותיו של המלך. לואי ה-14 ולואי ה-15 בתורו, הפכו את חצר המלוכה למקום שערורייתי בפריצותו, בעלים ונשים שחיו בו חיו בנפרד, עם פילגשיהם ומאהביהן, כאשר הם כלל לא נפגשו אלה עם אלה, אף לא בסעודות משותפות. חצר ורסאי היה מקום שבו רכילות הייתה דרך טוב ביותר להעביר את זמן, לצד הימורים, משחקי חצר מיניים, שתייה ואכילה מרובה, נשפים ראוותניים ומעל לכל - טקסים וחוקים לכל דבר ודבר. במסגרת השינויים שערך לואי ה-14 במלכותו, הוא קבע כי מרכז העצבים הפוליטי יהיה בורסאי וכי אנשי אצולה המעוניינים בכח פוליטי יחיו על פי חוקיו, בורסאי. הדבר נועד על מנת לחזק את מעמדו של המלך כשחקן הראשי.

אווירה זו בארמון הביאו לכך שאף רגע לא היה פרטי ואישי בחיי המלך והמלכה, במיוחד אירועים חשובים כגון לידת יורשי העצר. גם לידה מלכותית הייתה הצגה אליה הוזמנו כל אנשי החצר לצפות ברגע שבו הם מגיחים לעולם. בעת לידת בתה הבכורה, מארי תרז שרלוט, הוזמנו כל אנשי החצר לצפות במלכה כורעת ללדת והעומס היה כה רב, עד כי הקהל פרץ את דלתות חדר השינה ומילא את החדר. העומס והמחנק בחדר השינה היה כה רב עד שמארי אנטואנט לא יכלה לנשום וכמעט התעלפה מהחום[8]. אחד מהשינויים שהנחיל לואי ה-16 כתוצאה באירוע זה היה לאסור על הזמנת אנשי החצר ללידות מלכותיות. שינויים אלה ואחרים קוממו את כל מעמד האצולה:

מארי אנטואנט הגיעה מחצר מלוכה פרטית ומשפחתית, שבה חיי המשפחה זכו למקום הראשון והפרטיות הייתה ערך עליון. משפחתה של מארי אנטואנט אף נהגה לעזוב את ארמון המלוכה מדי קיץ לחופשה משפחתית לארמון פרטי, וחייהם התנהלו שם ללא התערבות חיצונית של האצולה האוסטרית. ערכים אלה של משפחתיות, פרטיות, זוגיות המלך והמלכה, קרבה לילדים ולחברים, היו ערכים שונים בתכלית מערכיי המלוכה הצרפתית הנהנתנית, ומארי אנטואנט לא הסכימה לנהוג בדרך זו.

מארי אנטואנט מנגנת בנבל בחוג חבריה המצומצם, 1777

החל מתחילת דרכה בארמון, הנחילה מארי אנטואנט שינויים בתרבות החצר. בין היתר קבעה כי הזכות לשרתה לא תקבע על פי מעמדו של האדם, כך שנשות המלכה לא יהיו נשים שבעליהן מבקשים קרבה פוליטית, המנצלות את נוכחותן לצד המלכה לקבלת הטבות כלכליות שונות, אלא נשים שמקורבות אליה אישית וחברתית. בכך יצרה מארי אנטואנט לעצמה חוג חברתי שונה מהנהוג, מנותק מתככי הארמון, הרכילות והפוליטיקה. היא הצליחה ליצור לעצמה חברות וחיי משפחה, אולם בכך היא גרמה לתרעומת רבה מצד אצילי הממלכה שהיו רגילים שהגישה לארנק המלכותי ולהטבות פוליטיות עוברת דרך חדר השינה של המלכה והזכות להלבישה בבוקר.

נעשו ניסיונות רבים להשפיע על מארי אנטואנט לרעה בחיי החצר. אחת מהדוגמאות המוכרות היו השפעתן הרעה של דודותיו של לואי ה-16. שתי בנותיו של המלך לואי ה-15 לא אהבו את התנהגותו הבוטה של אביהן עם מאהבתו הנוכחית, מאדאם דו בארי. לואי ה-15 היה ידוע בהתנהגותו הבוטה ומערכות היחסים הרבות שניהל עם נשים שונות, בעוד אשתו וילדיו וכן כל חצר המלוכה בצרפת מודעים למעשיו. אחת מהמאהבות הידועות של לואי ה-15 הייתה מאדאם דה פומפדור. מערכת היחסים ארוכת השנים שניהל עימה הובילו לכך שהייתה דמות רבת השפעה בחצר המלכות הצרפתית, קשריה הענפים עם אנשי החצר, השפעתה הפוליטית, השפעתה על אמנות התקופה ועל המלך עצמו הובילו לכך שמעמדה בחצר המלוכה היה רם ונישא אף יותר ממעמדה של אשת המלך, המלכה מריה לשצ'ינסקה, ויותר מילדיו. על כן, בנותיו חששו עד מאוד מעלייתה של מאהבתו החדשה של המלך, מאדאם דו בארי, שהייתה אישה פשוטה וחסרת נימוסי חצר. תחת השפעתן של דודותיו של לואי ה-16, סירבה מארי אנטואנט הצעירה להתנהג בנימוס אל מאדאם דו בארי. טענותיהן של דודות המלך בגין פריצותה, מעמדה הנמוך, התנהגותה ההמונית ובעיקר היותה מאהבתו הידועה לשמצה של המלך, נגעו היטב ברגשותיה המזועזעים של מארי אנטואנט הצעירה, בגין פריצות חצר המלכות שאליה הגיעה. משבר מלכותי נוצר כאשר מאריי אנטואנט, בעצתן של דודות המלך, לא אמרה מילה למאדאם דו בארי. על פי חוקי החצר הנוקשים של צרפת, רק אדם בעל מעמד גבוה יכול לפנות בדברים אל אדם ממעמד נמוך יותר ולא להפך. כאשרר מארי אנטואנט הצעירה לא פנתה בדברים למאדאם דו בארי, לא הייתה יכולה זו לדבר עימה, למורת רוחה הרבה. חצר המלכות עלצה על ההזדמנות לצפות בשעשוע החדש ועד מהרה הדבר היה ידוע לכל.

מריה תרזה אשר הייתה מודעת לקשיי החצר בצרפת, הציבה בארמון את שגרירה האוסטרי הרוזן דה מרסי על מנת שירגל אחר כל המתרחש בארמון אחר כל מעשיה של מארי אנטואנט וידווח לה על כל מזימה הנרקמת כנגדה. הוא הפך להיות היועץ הנאמן של מארי אנטואנט במשך כל השנים וסייע לה בהלכות החצר המשונות בצרפת. כאשר פרשת דו בארי יצרה משבר דיפלומטי שהכעיס את מלך צרפת, הרוזן דה מרסי גישר בין הצדדים והצליח לשכנע את מארי אנטואנט לסיים את הפרשה באומרה למאהבת המלך את המילים "יש הרבה אנשים הבוקר בורסאי". בכך נפתר המשבר הראשון אך לא האחרון של מארי אנטואנט בחצר הארמון.

ארמון הטריאנון הקטן, שהעניק לואי ה-16 למארי אנטואנט

גם דודות המלך, לכאורה חברותיה ושוחרות טובתה, היו מהמתנגדות לשידוך הצרפתי-אוסטרי עוד מראשיתו, ובואה של מארי אנטואנט לא שינה את דעתן בנושא. התנהלותן והשפעתן השלילית הייתה הרסנית לתדמיתה של מארי אנטואנט בשנותיה הראשונות בצרפת ועד מהרה ניתקה עימן מארי אנטואנט את קשרי החברות. גם מערכת היחסים הלא תקינה בינה לבין בעלה, סייעה לסברה הרווחת כי עם מעט לחץ על המלך, לואי ה-15, הוא יבטל את הנישואים השנואים ויחזיר את מארי אנטואנט לווינה.[7]

״כפר המלכה״ של מארי אנטואנט בגני ורסאי

מארי אנטואנט מנעה מאנשים שאינם אנשי שלומה להיות חלק ממפגשים חברתיים סגורים שיצרה עבורה ועבור חברותיה הקרובות. המלכה התרחקה מכל עיסוק בפוליטיקה של החצר, אולם הדבר היה זר לאנשי החצר הוותיקים, שטענו כי נוכחותם בארמון ורסאי ללא היכולת לפגוש את המלכה כרצונם, מרחיקה אותם מהארמון.[9]  לואי ה-16 ומארי אנטואנט היו אנשים פרטיים וסגורים יותר משני המלכים שקדמו להם, וסגנון החיים של חצר ורסאי לא היו נוחים להם. כמתנה על הבאת ילדיו לעולם, העניק לואי ה-16 למארי אנטואנט במתנה את ארמון הטריאנון הקטן, ארמון אשר נבנה על ידי סבו, לואי ה-14 בעבור פילגשיו, וכעת עבר לשימושה האישי של מארי אנטואנט. הטריאנון הקטן הפך להיות למקום המפלט של המלכה מרחשי ארמון ורסאי, כובד הראש וכללי הטקס המלכותיים. העברת הטריאנון הקטן על שמה של מארי אנטואנט יצר תרעומת בקרב אצולת צרפת, שכן העברת אחד מנכסי צרפת באופן חוקי ורשמי לידיה של אישה ועוד אישה אוסטרית, לא היה מקובל. אולם למרות זאת, הוא הפך להיות רכושה של מארי אנטואנט, והיא שינתה את ראשי התיבות שהיו טבועים בקישוטי הטריאנון מראשי התיבות של לואי ה-15 לראשי התיבות של שמה. היא העבירה את רוב זמנה שם והכניסה למקום הייתה מותנית בהזמנתה. מארי אנטואנט אירחה בטריאנון הקטן את חוג חבריה ואת ילדיה, ולבתה, מארי תרז', היה חדר משלה שם, אך אורחים לא הגיעו ללא הזמנתה, גם לא לואי ה-16. הוא הוזמן והגיע לערבי קונצרטים ותיאטרון, אולם לא נשאר מעולם לישון. "שם אני יכולה להיות עצמי ולא המלכה", אמרה מארי אנטואנט על הטריאנון הקטן.

לצד ארמון הטריאנון הקטן בנתה מארי אנטואנט את "כפר המלכה" - כפר חקלאי קטן, שסיפק לה את תחושת החופש אליה ערגה ואת הפנטזיה לחיות חיים פשוטים ולא מלכותיים. יש המסבירים כי בניית הכפר היא תוצאה מקריאתה את ספריו של רוסו המטיפים לחזרה לטבע ולפשטות ויש כאלה המפקפקים בהשכלתה הרחבה. אולם בין אם הכירה את רוסו ובין אם לא, המלכה יצרה לעצמה פנינת טבע פשוטה לעצמה ולחבריה. הכפר החקלאי סיפק תוצרת טרייה של ירקות, ביצים וחלב לה ולילדיה, באמצעות עובדי משק שטיפחו וטיפלו בגינות הירק ובחיות המשק. מארי אנטואנט נהגה לשכור לצוות העובדים בכפר מבני משפחות האיכרים העניים בסביבת ארמון ורסאי. בכפר המלכה החליפה את את חיי הפאר והלבוש המלכותי בשמלות מוסלין וכובעי קש, ובניסיון למצוא את הפשוט והטבעי.

סגנון ואופנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של מארי אנטואנט כפי שהופיע במגזין האופנה ״גאלרי דה מוד״

גם סגנון לבושה של מארי אנטואנט היה סמל להתנגדותה לתרבות הצרפתית הנהנתנית, ושמה של מארי אנטואנט כאייקון אופנה פורץ דרך ידוע בעקבות זאת, עד היום[10]. מארי אנטואנט הבינה כי בצרפת האופנה משמשת ככלי לחיזוק השלטון והמעמדות השונים, עוד בימים בהם הייתה ילדה אוסטרית שכל בגדיה עוצבו מחדש על בסיס האופנה הצרפתית אליה הייתה מיועדת להגיע. צרפת של המאה ה-18 פעלה תחת קוד חוקים נוקשה, האוסר על פריטי לבוש מסוימים לבני מעמדות נמוכים ומעודדת ראוותנות מנקרת עיניים לבני המעמדות הגבוהים. המלך והמלכה אמורים להיראות מורמים מן העם וממעמד האצולה, ולבושם אמור להוכיח כי הם אלים ושולטים בעם מתוך עליונות זו.

מארי אנטואנט הבינה כי האופנה תשמש אותה למסרים שאותם היא מעוניינת להעביר אך אינה יכולה לומר, בתפקידה כמלכה המנותקת מהפוליטיקה ומקבלת ההחלטות. היא עשתה זאת באמצעות לבושה שהיה שונה מהאופנה הרווחת עד כה, והציגה את חידושיה לא בארמון ורסאי, אלא בפריז, העיר הגדולה, בה ביקרה ערב אחר ערב בנשפים, בתיאטרון ובאופרה, יצרה קשר עם בני המעמדות השונים, וזכתה להערכתם בגין תעוזתה הסגנונית בלבושה ובתסרוקותיה[11]. סגנונה של מארי אנטואנט הפך להיות מקור להערצה ולחיקוי בקרב כל המעמדות בצרפת ואף מעבר לים, כאשר דיווחים על האופנה הצרפתית החדשה הגיעו לרחבי אירופה.

מארי אנטואנט אימצה את תסרוקת ה"פוף" המוכרת בצרפת, של פאה מהודרת וגבוהה, המשלבת בתוכה אלמנטים סגנוניים שונים כגון פרחים וסרטים, והפכה אותה לסימן ההיכר שלה. נשות האצולה הבינו כי עליהם לאמץ את סגנונה של מארי אנטואנט אם ברצונן לשמור על מעמדן ובכך נקבעה האופנה החדשה. תסרוקות ה"פוף" הפכו להיות גבוהות יותר ויותר, ושימשו את מארי אנטואנט להציג את תמיכתה בצרפת באמצעות תסרוקת הספינה שנעשתה כדי לציין את ניצחון הצי הצרפתי על האנגלי או באמצעות שזירת ירקות ופירות מתוצרת צרפת בתוך תסרוקותיה.

מארי אנטואנט בתלבושת ציד, 1778

מנגד, מתנגדי המלכה השתמשו בסגנון החדש להציגה כראוותנית ובזבזנית, והפיצו כי היא הורתה על שבירת קירות ותקרות בארמון המלוכה על מנת שתוכל לעבור בחדרים עם תסרוקתיה הגבוהות[12]. שמועה זו הכתה גלים ובחלוף הזמן היא פגעה ברגשות העם שראה בארמון ורסאי את קודש הקודשים הצרפתי ומארי אנטואנט, שלא ביקשה רצתה בכעסם של האזרחים אלא באהבתם, החליטה לשנות שוב את האופנה שיצרה. היא זנחה את התסרוקות הראוותניות והשמלות המהודרות, מלתחתה התעדנה, והתבססה על סגנון נקי ופשוט המתבסס על שמלות לבנות מבד מוסלין אוורירי שאינו דורש קונסטרוקציה מורכבת של מחוכים ותחתיות. שמלותיה של המלכה הפכו להיות פשוטות יותר, כאלה המאפשרות לה לרכב ולשבת על האדמה לפיקניק עם חברותיה. סגנון לבוש זה שהיה פשוט, זול וקל לחיקוי הפך במהרה לסגנון הלבוש המועדף לא רק על נשות האצולה, אלא אף על בנות המעמד הנמוך, שיכלו, ללא מאמץ רב, להיות אופנתיות כמו המלכה. דוגמה לסגנון לבוש זה היא התמונה של מארי אנטואנט מ-1783, של אליזבט ויגה לברון. שבירת המחסום בין המעמדות השונים היה בעיני מתנגדי המלכה לשערורייה שאין כדוגמתה, שבה בת אצילים ובתו של סוחר לבושות באופן דומה. האצילים אף קראו לעברה: "אם את מסרבת ללדת לנו יורש, לפחות אל תעליבי אותנו במראה בטנך המשוחררת!!"[10]. הדברים הגיעו עד לאמה, מריה תרזה, ובמכתביה לבתה היא הורתה לה לשוב למחוכים ולהתנהגות מקובלת.

גם סגנון רכיבתה על סוס היה פורץ מוסכמות. במקום לרכב כשם שנהגו נשים לרכב בתקופה זו, באוכף רכיבה צידי, מארי אנטואנט רכבה באוכף רגיל, של גברים. התנהגותה זו, אל מול דמותו השקטה והגמלונית של לואי ה-16, השאירה רושם של אישה חזקה, שאינה מהססת לשנות סדרי עולם ואינה נכנעת לתכתיבים של אף אדם. היא נהגה לשלב את שמלותיה הפשוטות והמשוחררות עם ג'קט רכיבה גברי, פריט לבוש שמיועד לרכיבה על סוסים בלבד, ואף תוארה בציור כשהיא יושבת בשלמתה הלבנה ובג'קט רכיבה כחול. התנהגות זו ליבתה את השמועות שהיא, למעשה, "הגבר" במשפחתה.

חיי אישות ומשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת היחסים בין לואי ה-16 ומארי אנטואנט לא סייעה למעמדה המעורער של מארי בארמון. הם לא מימשו את נישואיהם במשך 7 השנים שלאחר החתונה, ומכיוון שתפקידה העיקרי, אם לא היחיד, של מלכה היה להביא לעולם יורש עצר, ריכלו כל אנשי החצר על מצבה העגום של המלכה. הרכילות על כך שלבני הזוג יש בעיה בחדר המיטות שעשעה את אצילי צרפת, שנהגו להתפאר ביחסיהם המינייים בפומבי. השנים הארוכות שבהן נחשב לואי ה-16 לגבר שאינו יכול לקיים יחסים עם אשתו, ומארי אנטואנט נחשבה לאישה שבעלה אינו מתעניין בה, הביאו לתהליך הרסני שבו דימוי המלך התקבע כחלש אופי, ושמה הטוב של המלכה הוכתם בספקולציות על זהות הגבר שממלא מקומו של המלך במיטתה. גם קרובי משפחתו של לואי ה-16 סברו כי מצב בו המלכה לא מביאה לעולם יורש עצר מועיל לקדמם קרוב יותר לרשת את המלוכה. יש הטוענים כי לואי ה-15 ידע אף הוא ולא עשה דבר על מנת לסייע לזוג בקשיי הזוגיות שלו, וכי העדיף לעודד את הקרירות שנוצרה בין בני הזוג, כי חשב לקחת את מארי אנטואנט לעצמו. אלה הטוענים כך מסבירים כי לואי ה-15 היה זה שהחליט לשכן את לואי ה-16 ומארי אנטואנט בדירות רחוקות שהקשו עליהם את המפגשים הנחוצים לשם הפיכתם לחברים ולבעל ואישה, וכי למעשה סיפור המחרוזת הידוע לשמצה הוזמנה במקור על ידי לואי ה-15 כמתנה של מלך לאשתו העתידית (ויש הטוענים כי חשב על מארי אנטואנט לתפקיד) ורק לאחר מכן יועדה למאדאם דו בארי.[7]

בין אם אכן היה לואי ה-15 מעורב בקשיים בני הזוג ובין אם לא, הוא נפטר והותיר את מלך ומלכת צרפת בקיבעון של חיים נפרדים: לואי ה-16 התעניין בעיקר בציד ובתחביביו השונים, ומארי אנטואנט נמשכה לחיי הלילה בורסאי ובפריז, אשר כללו מסיבות מפוארות ונוצצות בארמון, נשפים, תיאטרון, אופרה וחיי חברה עשירים. במסיבות אלו היא יצרה לעצמה את חוג הידידים שהיה כה חשוב לה ליצור, על מנת לספק לעצמה חברה בארמון ורסאי. שם היא פגשה את הרוזן השוודי הנס אקסל פון פרסן (Hans Axel von Fersen), שהפך לידיד אמת שלה ואף, על פי שמועות לא מוכחות, למאהבה. מארי אנטואנט והרוזן פרסן נותרו ידידים בלבד במשך שנים רבות, ואף באפלת המהפכה הוא פעל רבות עבורה עד רגעיה האחרונים. ידידה נוספת שפגשה הייתה אשת החברה הפריזאית הנסיכה מארי תרז לואיז דה סבואה-קריניאן שמשכה אותה אל חיי הזוהר והבילויים, והייתה לידידתה הטובה ביותר. גורלה של זו לא שפר עליה, היא אמנם ברחה מצרפת, אולם חזרה כדי לשהות לצד מארי אנטואנט בימיה העקובים מדם של המהפכה. היא נרצחה יחד עם רבים אחרים במהלך טבח ספטמבר 1792.

מארי אנטואנט עם בעלה לואי ה-16 ואחיה יוזף בעת ביקורו בארמון ורסאי, 1777

ככל שחלפו השנים ועדיין לא מומשו הנישואים, הלכו וגברו השמועות בחצר המלוכה על האימפוטנציה של המלך ועל העדפותיה המיניות של מארי אנטואנט אשר מוצאת עניין באחרים. במכתבים אשר החליפו מארי אנטואנט ואמה, הפצירה בה מריה תרזה לעשות הכל כדי למשוך את תשומת לבו של בעלה, שכן מריה תרזה פחדה מפני משבר דיפלומטי נוסף שבו יבוטלו נישואיהם של מארי אנטואנט ולואי ה-16, מפאת אי מימושם. ככל שעברו השנים ודבר לא השתנה בין השניים, הפכו מכתביה של מריה תרזה לנואשים יותר, והיא החלה להעביר ביקורת על מארי אנטואנט על היותה חסרת יכולת לעורר תשוקה בבעלה, על כך שהיא כבר אינה יפה ואיבדה את כל החן שלה.

ניסיונותיה של מארי אנטואנט להיות יפה יותר, משעשעת יותר, מושכת ואופנתית, הביא אותה להשקיע יותר בהופעתה החיצונית ובבגדיה, נעליה, תכשיטיה ותסרוקותיה. אולם הדבר לא משך עדיין את תשומת לבו של בעלה. בעיית הקרירות המינית של לואי ה-16 לא נראתה כבעלת פתרון ועל כן, הייתה זו הקיסרית מריה תרזה, שהביאה לסיום המשבר: אמה של מארי אנטואנט שלחה לבסוף לצרפת את בנה, יורש העצר של כס המלכות באוסטריה יוזף השני, על מנת שבמסווה של ביקור אחים, ישים סוף למצב הלא טבעי שהתקיים בין הבעל לאשתו ויביא למימוש את נישואיהם ולהולדת יורשי העצר הנדרשים כל כך למשפחת המלוכה הצרפתית. מכתביו של יוזף השני לאמו מבהירים כי מטרת שליחותו היא להביא לפתרון הבעיה ואכן, במהלך שהייה בת חודשיים בצרפת ב-1877 הוא כתב ועדכן את אימו, מריה תרזה, כי נדמה שאין בעיה יוצאת דופן בתפקודו של לואי ה-16, מלבד אי הבנה בסיסית בדרך בה יש לקיים יחסי מין. לאחר התערבותו של יוזף השני ועזיבתו את פריז, נפתרה הבעיה "העדינה", כלשונו של יוזף השני, ובמהרה עדכנה מארי אנטואנט את אימה כי היא בהיריון.

אי מימוש הנישואים מוסבר כיום על ידי היסטוריונים בכך שהמלך היה צריך לעבור ניתוח קצר (כנראה מילה לפתרון בעיית פימוזיס), אולם לא נמצא תיעוד לניתוח שכזה (ובזמן שבו כביכול עבר ניתוח זה הוא היה באמצע ציד). סברה אחרת טוענת שהפתח הווגינלי של מארי אנטואנט היה צר, ולכן היה מכאיב במיוחד. יש הטוענים כי לואי ה-16 חונך על ברכי השנאה לאוסטריה, וכי מימוש נישואיו עם אישה אוסטרית היה יותר מכפי היה יכול לשאת.

ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי אנטואנט עם ילדיה מארי תרז ולואי ז'וזף. צייר אדולף אולריק פון ורטמולר, 1788
מארי אנטואנט עם ילדיה מארי תרז, לואי-שארל ולואי ז'וזף. ציירה אליזבט ויז'ה-לה ברן, 1787

מארי אנטואנט ילדה ארבעה ילדים:

  • מארי תרז, נסיכת צרפת, שרלוט, 19 דצמבר 1778 - 19 באוקטובר 1851. היחידה שהגיעה לבגרות מבין כל ילדיהם של לואי ומארי. התגוררה עם משפחתה עד גיל 11 בארמון ורסאי ואז הועברה לארמון טולירי במסע האימה שליווה את המשפחה מורסאי לפריז. הייתה קשורה מאוד לאביה, והתאבלה על הרצחו כאשר הייתה רק בת 13. אחיה הקטן נותק ממשפחתו והועבר לבידוד וכאשר הייתה בת 15 הופרדה גם מאימה אשר הוצאה להורג. לאחר שנלקחה גם דודתה, אליזבת, והוצאה להורג, נותרה מארי תרז לבדה, כאשר היא אינה יודעת מה עלה בגורלו של אחיה, לואי שארל. ביום הולדתה ה-17, לאחר יותר מ-3 שנים, היא שוחררה מהכלא בעסקת החלפת שבויים עם אוסטריה, כשהיא היחידה ממשפחת המלוכה ששרדה את המהפכה הצרפתית. מארי תרז נישאה, בעידודם של בני משפחה רחוקים שנותרו בחיים, למקורב לכתר הצרפתי, על מנת לעשות שימוש במורשתה לחיזוק טענתם לכתר. היא נישאה חזרה אל משפחת המלכות הצרפתית על מנת שתוכל לחזור לצרפת ולחפש את אחיה וגופות הוריה. לאחר עשרים שנה, כאשר דודה, לואי ה-18, הכתיר את עצמו למלך בין שתי תקופות שלטונו של נפוליאון, היא שבה לצרפת ועסקה בבניית קפלות זיכרון ושימור מורשת הוריה ובקבלה כי אחיה כבר אינו בין החיים. שפיכות הדמים הרבה בצרפת לא נגמרה עם החזרת המלוכה, והיא וויתרה על מורשתה מלכותית והעתיקה את מגוריה לאיטליה. מארי תרז חיה את שארית חייה בגלות, הרחק מצרפת השסועה. היא ובעלה, שמלכתחילה נישאו זה לזה ממניעים פוליטיים, נפרדו ולא הביאו ילדים לעולם.
  • ג'וזף לואי פרנסואה קסבייר, 22 אוקטובר 1781 - 4 יוני 1789, מת ממחלה בגיל שמונה, בעת אספת המעמדות. במותו איבד העם הצרפתי את יורש העצר למלכות והתפקיד הועבר לאחיו הקטן לואי שארל. בכל זמן אחר מאורע שכזה היה הופך לאבל לאומי, אולם האומה השסועה בצרפת לא הקדישה למותו של יורש העצר מחשבה והמלך והמלכה נדרשו להמשיך את האסיפה כרגיל על אף האבל על בנם.
  • לואי שארל, דופן צרפת, לואי ה-17, יורש העצר למלך צרפת, 27 במרץ 1785 - 8 יוני 1795. מרגע מותו של לואי ה-16, אביו, הוא הפך להיות מלך צרפת, לואי ה-17, אולם עם מותו של לואי ה-16 המלוכה בוטלה בצרפת. העובדה כי עם מותו של לואי ה-16 הפך בנו הקטן למלך היוותה סכנה לחייו והייתה הסיבה לשנתיים הקשות שחווה לפני מותו. הנסיך הקטן חי חיים אומללים. הוא ובני משפחתו נשבו על ידי ההמון הצרפתי והפכו להיות אסירים לכל דבר. במסע האיימים, כאשר האספסוף ליווה את המשפחה מורסאי לפריז הוא היה בן 4 ומאז היה כלוא. בגיל 7 הוא הועבר עם משפחתו לכלא המלכותי במצודת הטמפל, ושם גם סיים את חייו. לאחר הוצאתו להורג של אביו החליטו המהפכנים כי יש לחנך מחדש את הילד, על מנת שלא יהווה איום על צרפת החדשה באמצעות מורשתו המלכותית. על כן, בגיל 8 בלבד, הוא הופרד ממשפחתו ונאלץ לחיות תחת חסותם של המהפכנים, שעשו כל מאמץ לגרום לו לשכוח מי הוא, עודדו אותו להתכחש לאימו ולאמץ את רעיונות המהפכה. לאחר הוצאתה להורג של מארי אנטואנט הוא נעזב לבדו בכלאו שבמצודת טמפל, וחי בבידוד, חסר טיפול, חסר משפחה וחברים, בהזנחה מכפירה, וכך שרד שנתיים נוספות. בעקבות ההזנחה בטיפולו הוא חלה בשחפת ולבסוף מת בגיל עשר בלבד, בעודו שבוי במצודה הרחק מהאחרונה שנותרה ממשפחתו, אחותו. הרופא שטיפל בגופתו, הוציא ממנה את ליבו ושמר אותו ברשותו. במשך זמן רב לאחר מותו התרוצצה שמועה כי הוא לא מת אלא הוחלף בילד אחר על ידי המלוכניים שהצילו אותו מהמצודה. אולם בדיקות עכשוויות שנערכו לשריד היחיד מגופתו, ליבו, השמור היום בכנסיית סנט דניס, אל מול שרידים מגופתה של אימו, מארי אנטואנט, הביאו לתוצאות המוחלטות כי אין ספק שלואי שארל לא הצליח לברוח ממצודת טמפל ולא הוחלף בילד אחר, אלא מת שם.[13]
  • סופי, ביאטריס (1786 - 1787), מתה בגיל 11 חודשים.

לאחר הולדת ילדיה החלה מארי אנטואנט להשקיע את מירב זמנה עם ילדיה ומשפחתה ותקופת הנשפים, המסיבות והתלבושות הסתיימה. היא אף החליטה להיות מעורבת בחינוכם ובגידולם למורת רוחם של אנשי החצר אשר לא היו מורגלים ביורשי עצר שאינם גדלים בלעדית על ידי אומנות ומחנכים מן החוץ. אמה של מארי אנטואנט, קיסרית אוסטריה מריה תרזה, מתה ב-1780 ולא זכתה לשמוע על הריונותיה הנוספים של מארי אנטואנט, מלבד הולדת בתה הבכורה. אחיה של מארי אנטואנט,יוזף השני, מונה לקיסר אוסטריה.

זכרונותיה של בתה, מארי תרז, מתארים את מארי אנטואנט כמי שלימדה את בתה לסייע לעניי ארצה. היא הייתה מזמינה לארמון לסעוד עימה ועם בתה אנשים ממעמדות נמוכים יותר, ועודדה את בתה לתת מצעצועיה לעניים. באחד מהחגים בהם היה נהוג להעניק מתנות, הסבירה מארי אנטואנט לבתה שהחורף השנה היה קשה מאוד וישנם אנשים אומללים רבים ללא אוכל ובגדים וללא עץ להבעיר אש, ועל כן היא העבירה אליהם את הכסף שנועד לרכישת מתנות לחג.

תדמיתה השלילית של מארי אנטואנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אויבים ויריבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך והמלכה הפריעו למספר קבוצות בעלי אינטרס בצרפת:

  • לבד מהמהפכנים שרצו בביטול המלוכה לחלוטין, גם מעמד האצולה ביקש להיפטר מהמלך והמלכה, באמצעות החלשתם פוליטית. הסיבה לכך הייתה הרפורמות שלואי ה-15 לא הצליח להעביר והמלך לואי ה-16 היה ידוע בנחישותו לכך. אלו היו רפורמות שמטילות מס לא רק על המעמד השלישי, המעמד הבינוני של הפועלים בצרפת, אלא גם ובעיקר על מעמד האצולה שמבין ההטבות המפליגות להן זכה היה פטור ממיסים. האצילים בצרפת העצימו את כוחם הפוליטי באופן משמעותי בתקופתו של לואי ה-15, ולא היו מוכנים לסור למרותו של המלך הנוכחי.
  • גם אנשי החצר לא אהדו במיוחד את המלך והמלכה. חצר המלוכה הנהנתנית וההוללת לא אהבה את הלך הרוח החדש שנשב מבני הזוג. בעוד המלך התנזר מבילויים ואירועים חברתיים, המלכה העדיפה את חוג חבריה המצומצם, אותו אירחה בארמון הטריאנון הקטן ואליו היה ניתן להגיע רק עם הזמנתה המפורשת, שלא הגיעה לעולם לאנשי החצר הוותיקים, שטענו לא פעם כי המלכה ממדרת אותם ממסיבותיה הסגורות .[9] כמו כן, השינויים והחידושים שהובילה מארי אנטואנט בחצר המלוכה לא היו מקובלים על אנשי החצר. הפצת השקרים והסיפורים החלו מפנים ארמון המלוכה החוצה על מנת להחליש את כוחה של משפחת המלוכה ולהגביר את השפעתם על השלטון הקיים.
  • יורשיו של לואי ה-16 התאכזבו מרה כאשר המלך והמלכה מימשו את נישואיהם בסופו של דבר והביאו לעולם 4 צאצאים אשר הרחיקו אותם משמעותית מכס השלטון. לואי ה-18 צוטט עם הולדת בתם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט כי סוף סוף הצליחה מארי אנטואנט לעשות משהו כהלכה, שכן מארי תרז' לא הייתה מועמדת לרשת את הכתר, ועד להולדת בנם הראשון, ג'וזף לואי, לואי ה-18 נותר הבא בתור למלוכה. כמו כן, רבים מהפרסומים כנגד המלכה והקריקטורות אשר הציגו את המלכה כשתלטנית ואת המלך כרופס, הגיעו למעשה מבית דפוס אשר קיבל תשלום מבית המלוכה עצמו, ממשפחתו של לואי ה-16. הדוכס אורליאן, דודו של לואי ה-16, סייע למהפכנים רבות להפלת המלוכה, לא רק בסיוע כלכלי, אלא אף בהצבעתו המפורשת בעד ההחלטה להוציא את לואי ה-16 להורג.

שמועות והכפשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי אנטואנט לא הייתה דמות פופולרית בקרב אנשי החצר בארמון ורסאי, שלא הצליחו לתמרן אותה לרצונותיהם כבר בהיותה נערה צעירה בארמון. מוצאה האוסטרי היה בעוכריה. מאדאם אדלייד הדביקה לה את הכינוי הלא מחמיא ״האישה האוסטרית״, אשר נדבק בה לאורך כל חייה. "הבעיה המלכותית", היה הכינוי של אנשי החצר לרכילות היומיומית על המצב הבין-אישי של המלך והמלכה, אשר בגינו לא זכו ליורש עצר. הבילויים המלכותיים של מארי אנטואנט בנשפים, מסיבות ומשחקי קלפים לא היוו חידוש לחצר המלכות ההוללת והמושחתת, אולם העובדה כי מארי אנטואנט העדיפה את חוג חבריה המצומצמם לבילויים אלה, הביאה לשנאת האצולה כלפיה ויצרה את דמותה הפאם פאטאלית ההוללת, הבזבזנית והבלתי מוסרית. המלך והמלכה היו מודעים לסיפורים ולרכילויות שבחצר המלוכה. מארי אנטואנט צוטטה באומרה כי הרכילות היא זו שתביא בסופו של דבר למותה.[14] אולם הם העדיפו לא לתקוף את המכפישים, וסברו כי הדברים יירגעו עם הזמן. רק עם התפוצצות פרשת המחרוזת הבינו המלך והמלכה עד כמה חמור הנזק לבית המלוכה ולמלכה בפרט, אולם הנזק היה כבר בלתי הפיך.

שיא הקצר בינה לבין בני מעמד האצולה הוותיקים היה כאשר הועלתה ההצגה ״נישואי פיגארו״ בתיאטרון הטריאנון הקטן. הצגה אשר המלך בעצמו אסר על הצגתה, בגין הביקורת שהיא מעבירה על המשטר הישן. העלאת המחזה היווה אסמכתה לכך שמתחולל שינוי בארמון, אולם בני מעמד האצולה לא היו מוכנים לשנות את המצב הקיים.[15] העלבון וחוסר שביעות הרצון של האצילים מהמלך והמלכה, כאשר מצד אחד לואי ה-16 מבקש רפורמות שיפגעו בזכויותיהם ויטילו מסים על ממונם, ומן הצד השני המלכה מסירה אותם מהמעגל החברתי שלה, הביאו לרכילות הרסנית בתוך ארמון ורסאי ומחוצה לו. סיפורים ושמועות על המלכה קלת הדעת, שעסוקה בשעשועים ובמשחקים במקום למלא את חובותיה, על האין-אונות של לואי ה-16, מקורבים ואנשי סוד נשבעו כי לואי ה-16 אימפוטנט או אוהב גברים, שכן אין לו כל עניין באשתו. מתוך ורסאי יצאה הרכילות החוצה לכל רחבי צרפת ובמיוחד בפריז, מתחם הפנאי והשעשועים של אנשי האצולה. אולם הרכילות על מארי אנטואנט לא דבקה בה עדיין, שכן העם הצרפתי אהב את מלכתו הצעירה והיפה, וההמון נהג להריע לה בבואה לפריז.

הצלחתם של לואי ומארי אנטואנט בהבאת צאצאים יצרה סכנה ואכזבה קשה בקרב הטוענים לכתר, אלה שהיו זוכים מהיעדר יורש עצר מלכותי. רק לאחר שהיה ברור שמארי אנטואנט לא חוזרת לאוסטריה בבושת פנים על חוסר יכולתה להביא יורשים לכתר, ורק כאשר נראה שלואי ה-16 מתכנן להביא לרפורמות ולתיקון המצב הכלכלי הקשה בצרפת, באמצעות ביטול זכויות של בעלי המעמד הגבוה, רק אז החל מסע התנגדויות נרחב כנגד המלך והמלכה שיצא ישירות ממעמד האצולה, שבשלב זה כבר לא היה לו מה להפסיד אלא להתנגד לשינויים הנכפים עליו על ידי המלך והמלכה. בכל רחבי צרפת הודפסו כרוזים, קריקטורות, סיפורים ואנקדוטות משעשעות על המלך והמלכה. מסמכים שנשמרו בארכיונים של בתי הדפוס שהפיצו את המסמכים, מעידים כי התשלום הגיע ישירות מהאצילים המתנגדים למלך ולמלכה.[16] השמועה כי הילדים הם ממזרים וכי מארי אנטואנט בגדה בבעלה (שכן לאחר 7 שנים של המתנה, אין זה הגיוני שלבסוף הצליח המלך לשכב עם המלכה) תורגמו לקריקטורות שהופצו בכל רחבי פריז. פריצותה המינית של המלכה, בזבוזיה הרבים והתנשאותה האוסטרית נכתבו על ידי סופרים מטעם, בעלי עניין, שרצו לערער את זכויותיהם לכתר של הנסיכים הצעירים. הקריקטורות הציגו את מארי אנטואנט בזרועותיהם של גברים ונשים, בתיאורים מפורטים של הוללות ופריצות. אך אף על פי שהמלך והמלכה ידעו כי קרובי המלך ואנשי אצולה אחרים מעורבים בפרסומים ומשלמים בעבור הכרוזים, הם העדיפו שלא לנקוט ביד קשה כנגדם, והיו מעוניינים להגיע להישגים ולרפורמות מרחיקות לכת עם אצילי צרפת ולא לפתוח במלחמה נגדם. המלך והמלכה ואנשי שלומם חשבו כי הדבר לא יצור נזק לעצמם או למעמד המלוכה, אך שילוב של אירועים פנימיים וחיצוניים לצרפת, יחד עם משבר כלכלי קשה, ערער את שלטון המלוכה.

מתנגדי המשטר ובתוכם מתנגדיה של מארי אנטואנט הפילו את האשמה על מצבה הכלכלי הרעוע של צרפת על המלכה. הדפסים של קריקטורות המציגות את המלכה כאחראית בלעדית לכלכלה הרעועה הופיעו מדי יום, העיתונות כינתה את מארי "מאדאם דפיציט" ("גברת גירעון"), ובעיותיה הכלכליות של צרפת תוארו כאשמתה הבלעדית של מארי אנטואנט בגין בזבזנותה על בגדיה, תכשיטה, תסרוקותיה, ארמונה ועיסוקיה.

החל מ-1787 ההתקפות הארסיות התמקדו במארי אנטואנט באופן אישי, ולא במוסד המלוכה בכללותו.[16] מוצאה האוסטרי היווה אמצעי קל להשניא אותה על הציבור, שזכר את מלחמות צרפת-אוסטריה, והיה מוכן להאמין לכל דבר על האוסטרית שיושבת בארמון המלוכה. ב-1789 ההתקפות האישיות הוחרפו עוד יותר, ומטרתן הייתה לערער את שלטונם של המלך והמלכה, ובכך למנוע את מימושה של מדיניותו החדשה של לואי ה-16, זו שהובילה לאסיפת המעמדות לראשונה מזה 116 שנה, זו שביקשה להטיל מס על מעמד האצולה, זו שהייתה אמורה להוביל לפתרון הבעיה הכלכלית הקשה של צרפת.

פרשת המחרוזת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנוכח מסע ההכפשות ההרסני על שמה הטוב של המלכה, היו מי שקמו לנצל את המצב לטובתם, וכך נולדה פרשת המחרוזת.

הסיפור החל בענק יהלומים יקר מאין כמוהו אותו הכין צורף מוכשר, על פי בקשתו של לואי ה-15, הבזבזן ההולל, בעבור פילגשו. אולם המחרוזת הייתה מוכנה רק לאחר מותו של לואי ה-15 וכך לא נמצא לה קונה. הצורפים ניסו למכרו בקרב מספר משפחות מלוכה ואצולה ברחבי אירופה, אך המחרוזת הפכה לפריט בלתי רצוי הן מבחינת מחירה והן מבחינת הבזבזנות הלא ראויה שהיא מייצגת בתקופה קשה זו בכל אירופה, שסבלה אף היא מהמשבר שפקד את צרפת. כחלק מהמאמצים של יוצרי המחרוזת למצוא לה קונה, הגיעו הצורפים לארמון ורסאי לפגישה עם מארי אנטואנט. המלכה קיבלה את הצורפים לפגישה, התבוננה במחרוזת, אך סירבה לרוכשה.

בין אנשי החצר בארמון הייתה אשת אצולה מפוקפקת שיחד עם בעלה וחברים נוספים בכנופייתם, החליטו לנצל את הימצאות המחרוזת בארמון ורסאי ולגנוב אותה. האישה העבירה מסרים לאחד מהקרדינלים בחצר ורסאי כי המלכה מעוניינת לרכוש את המחרוזת בסתר. במפגש סודי שנערך בחצות בגינת ורסאי בין אשת האצולה, המחופשת למארי אנטואנט, לבין הקרדינל, היא שיכנעה אותו כי היא היא המלכה, המכסה את פניה ומסתתרת מפני גילוי הפגישה ביניהם, שכן היא מעוניינת שירכוש את המחרוזת בשמה, והיא תשיב לו את הכסף במועד מאוחר יותר. הקרדינל, שיחסיו עם מארי אנטואנט לא היו טובים והיה להוט לעשות כל מעשה על מנת לשפר את יחסיו עימה, ביצע את העסקה והעביר את המחרוזת לגנבת, במחשבה כי הוא מעביר את המחרוזת למלכה. האישה וכנופייתה ברחו עם המחרוזת מארמון ורסאי והיו עסוקים בפירוקה ובמכירתה, כאשר הקרדינל שהמתין זמן רב להחזרת הסכום הגדול לרשותו מידי מארי אנטואנט, לא היה יכול להמתין עוד ופנה אל המלכה בדרישה לקבל את כספו.

מארי אנטואנט המופתעת והפגועה על המחשבה כי הייתה מעורבת בשערורייה מעין זו, פנתה ללואי ה-16, שבתורו זעם על חוצפתו של הקרדינל בהאשמותיו כלפי אשתו. במעצר מתוזמן היטב הביא לואי ה-16 למעצרו של הקרדינל באולם המראות בוורסאי, במטרה להעמידו למשפט ולהסיר כל ספק מחפותה של מארי אנטואנט בפרשה זו. במשפט נחשפה התרמית כולה וחפותה של המלכה אכן הוכחה, אולם השערורייה שנוצרה הייתה גדולה והנזק התדמיתי היה גדול מנשוא. אמנם הוכח במשפט שמארי אנטואנט לא ביקשה את המחרוזת, אולם השופט שזיכה את הקרדינל מאשמה, טען כי התרמית הצליחה הודות להתנהגותה הלא מוסרית והפזרנית של המלכה. המלכה הואשמה בכך שבהתנהגותה יצרה מצב בו הקרדינל הלך שולל להאמין למתחזה, כי המלכה מעוניינת לרכוש את הענק בכל מחיר.

שמה הטוב של המלכה ניזוק ללא תקנה, רבים בציבור האמינו כי המלכה מעורבת בתרמית, והספקות האם באמת מדובר במזימה כנגד המלכה או מזימה של המלכה, הביאו להבנה בחצר המלכות כי המצב יצא מכלל שליטה וכי תדמיתם של המלך והמלכה נמצאים בשפל המדרגה. זיכויו של הקרדינל כשלעצמו היווה צעד מתריס נגד בית המלוכה שדרש את העמדתו לדין, אך החשיפה כי הסיפורים השקריים אודות המלכה מצאו להם אחיזה כה מוצקה בקרב הציבור הרחב, מעמד האצולה והשופטים, ערערה את המלך והמלכה. סיפור המחרוזת הפך לסיפור נפוץ בכל רחבי המדינה ואף הסופר אלכסנדר דיומא כתב ספר בשם "מחרוזת המלכה" על הפרשה, אחד מתוך שישה ספרים אותם כתב דיומא ובהם מוצגת המלכה באור אוהד.

בעקבות פרשה זו והבנת הנזק התדמיתי שנגרם למארי אנטואנט הוחלט על מסע יחסי ציבור לשיפור תדמיתה של המלכה. הוזמנו ציירים שציירו אותה עם ילדיה ובבגדים אלגנטיים אך פשוטים, על מנת להציג את מארי אנטואנט כמלכה שהיא רעיה ואם, ואחת מהתמונות אף מציגה את מארי אנטואנט עם שלושת ילדיה ועריסת תינוק ריקה, על מנת להבהיר להמון כי מארי אנטואנט, כמו אימהות אחרות, סבלה ממות ילדה. עם זאת, הניסיונות לשיפור תדימתה של מארי אנטואנט לא הביאו לתוצאה הרצויה, ההמונים הגיבו בגיחוך לתמונות שהוצגו בלובר, ולדמות שניסו להציג להם, שכן תדמיתה של מארי אנטואנט כבר הושחרה ללא היכר וללא דמיון לאישה שחיה ופעלה מאחורי תדמית המלכה.

מארי אנטואנט, 1790

פרוץ המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1788 חלה יורש העצר בשחפת, והזוג המלכותי היה טרוד במחלתו של בנם. במקביל לכך כונסה אספת המעמדות שהכריזה על עצמה "האספה הלאומית". לואי ה-16 שוכנע על ידי שר האוצר ז'אק נקר כי כינוס האסיפה יביא להעברת הרפורמות הכה נחוצות לכלכלה הצרפתית. אולם האסיפה התפוצצה בחוסר שביעות רצון של בני המעמד השלישי מהמקום שניתן להם וזכויות ההצבעה שלהם על החלטות האסיפה. הרפורמות החשובות לא אושרו, ושר האוצר פוטר. ההמון ראה בפיטוריו של שר האוצר האהוד ובתוצאות האסיפה סימן לכך שהשלטון אינו רואה את מצוקתם ופרץ בזעם לבסטיליה ב-14 ביולי 1789, הרס אותה, ושחרר את אסירי המלכות שהיו כלואים בה.

מארי אנטואנט דרשה שלואי ה-16 יגיב בכוח על הפריצה לבסטיליה, אולם לואי ה-16 סירב. בחצר המלכות שררה פאניקה ויועצי המלך הציעו לו לעזוב את ורסאי, אך שר המלחמה מרשל ברולי (צר') סירב להמליץ על כך ושכנע את המלך המהסס. מארי אנטואנט החליטה אף היא להישאר. היה זה מובן כי ישנה סכנה של ממש לחיי מעמד האצולה והמלוכה, אולם גם החלטת משפחת המלוכה להשאר בפאריז נוכח הסכנה לא עזרה לשכנע את הצרפתים בטוהר כוונותיו של המלך. הם המשיכו לחשוב כי המלך פסיבי והססן ואילו מארי אנטואנט חזקה וכוחנית, ושולטת בו.

אויביה של מארי אנטואנט מתוך חצר המלכות ומחוצה לה עשו שימוש בזעם ההמון על מצבם הכלכלי הקשה כדי להתסיסם כנגד שלטון המלוכה.[17] מארי אנטואנט הפכה יותר ויותר לסמל השחיתות השלטונית בעיני המהפכנים. הם השחירו את תדמיתה והפכו אותה לדמות מפלצתית שיש לרצוח על מנת לשים קץ לסבלם. ב-5 באוקטובר 1789 התארגנה צעדה מפריז לוורסאי מתוך מטרה מוצהרת להביא את המלך ומשפחתו לארמון בפריז, אך עם מטרה מוסווית לרצוח את המלכה. המהפכנים ארגנו נשים שיקחו חלק בצעדה ויפלשו לחדרי השינה של המלכה על מנת לרצוח אותה במיטתה. עשרות אלפי נשים צעדו במסע האמהות נגד המלכה, כאשר בתוך ההמון צעדו גם גברים המחופשים לנשים, חיילים נושאי כידון ומהפכנים שמלהיטים את האווירה. עם הגיעם אל הארמון פרצו המהפכנים את דלתות חדר השינה של המלכה והתעמתו עם חיילי המשמר שהגנו על חדריה. חיילי המשמר נרצחו במאבק, הדקות היקרות העניקו למארי אנטואנט את השהות לברוח והיא נמלטה מחדר השינה שלה דרך דלת סודית אל חדר השינה של המלך, באמצעות מעבר מסדרונות סודי. ההמון הזועם אשר לא מצא את מארי אנטואנט במיטתה כילה את זעמו בהשמדת החפצים, קריעת הסדינים והחדרת כידונים למזרן. נאמר כי אילו היו מוצאים את המלכה במיטתה היו קורעים אותה לגזרים.

הפריצה לארמון ורסאי הפכה את המשפחה המלכותית לשבויים. המהפכנים אילצו את המשפחה המלכותית לעלות על כרכרות ולנסוע עימם לפריז, לארמון טווילרי הריק, כאשר הצעדה היא למעשה מסע איימים בו הצועדים צועקים ומגדפים, שרים ומשולהבים, מחזיקים כידונים שלופים, שעל חודם תקועים ראשיהם הכרותים של משמר המלוכה ששילם בחייו על הגנת המלך והמלכה.

לואי ה-16 היה המום מהתפנית ומהיחס של אזרחיו אליו, והתקשה לקבל החלטה מה לעשות ובאילו צעדים לנקוט. הוא נטה להסכים עם דרישות המהפכנים לצמצום סמכויותיו ולהישבע אמונים למהפיכה, תוך איומים יום יומיים על חייו ועל חיי משפחתו.

משפחת המלוכה שהתה בארמון טווילרי 18 חודשים, במעצר בית, כאשר אינם יכולים לצאת ולהיכנס כרצונם. בתגובה לחוסר האונים של לואי ה-16, החלה מארי אנטואנט לקחת חלק אקטיבי יותר בהחלטות הפוליטיות ובניסיונות הרפורמה לטובת האזרחים השרויים במצב כלכלי קשה, והחלה לייעץ למלך כיצד לנקוט מול המהפכנים אשר דרשו ממנו לוותר על זכויותיו המלכותיות. היא החלה לכתוב מכתבים לבני בריתם של משפחת המלוכה ברחבי אירופה, ולבני משפחתה באוסטריה. היא הייתה זו ששכנעה את לואי ה-16 להסכים לחוקה החדשה, על אף חוסר רצונו של לואי ה-16 וחוסר הסכמתה של מארי אנטואנט על המשתמע מחתימתם על החוקה (ביטול המלוכה כפי שהייתה נהוגה עד כה). אולם לטובת האומה הצרפתית ועל מנת להגן על ילדיה, הסכימה מארי לחוקה החדשה של צרפת.

ניסיון הבריחה והכליאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שהותם של המלך והמלכה בארמון טווילרי הייתה למעשה שהות כפויה של מעצר בית על ידי האזרחים וההמון הפריזאי. חייהם של המשפחה המלכותית היו בסכנה מדי יום כאשר האספסוף היה מתפרע ברחובות, פורץ לארמון ומאיים על חייהם. ללא המשמר המלכותי המגן עליהם היו לואי ה-16, מארי אנטואנט וילדיהם נתונים לחסדי המהפכנים.

לעתים קרובות היו אזרחים זועמים מנסים לפרוץ לארמון והדבר היווה סכנה לא רק למשפחה המלכותית אלא אף לחיילי המשמר שסיכנו את חייהם אל מול האספסוף. לואי ה-16 ומארי אנטואנט החליטו כי יש למנוע שפיכות דמים שכזו ועל כן אמר לואי ה-16 כי כל אזרח צרפתי שירצה להגיע אליו מוזמן לעשות זאת, שכן הוא כאן בשביל האזרחים ופריצת האזרחים לארמון נעשתה ללא שפיכות דמים. הצרפתים הגיעו עד למלך עצמו ודיברו עמו, והגיעו לצפות במלכה ובילדיה. אירוע זה הסתיים ללא אלימות, אולם הקלות שבה יכלו המהפכנים לפגוע בהם לא נעלמה מעיניהם. במקרה אחר התקבלו ידיעות כי מתארגנת פריצה לארמון של מהפכנים חמושים, וכי חיילי המשמר ככל הנראה יירצחו בקרב. כתוצאה מכך החליטו לואי ה-16 ומארי אנטואנט כי הם יצאו אל גני טווילרי וישהו שם על מנת שהמהפכנים שפורצים לארמון לא יוכלו להגיע אליהם והחיילים לא ידרשו להגן עליהם בחייהם. המשפחה אכן עשתה זאת, המלך המלכה, מאדאם אליזבת ששהתה עימם, מארי תרז' ולואי שארל יצאו אל גינות הארמון, והסתתרו שם. אולם אירוע זה לא הסתיים ללא אלימות. חיילי המשמר נטבחו על ידי המהפכנים בכל זאת, וגופותיהם נזרקו בקבר אחים בכנסיית סנט מרגוט.

כתוצאה מהסכנה היומיומית על חייהם החלה מארי אנטואנט לשלוח מכתבים לכל רחבי אירופה, לבני משפחתה שקשרי הנישואים של מריה תרזה הביאו אותם מאוסטריה לחצרות המלוכה במדינות שונות, ולגורמים בינלאומיים נוספים, שייחלצו לעזרתם ויסייעו להם לצאת מצרפת. בתכתובת מכתבים ענפה היא לא רק ניסתה לארגן את בריחתם, אלא אף סיפקה פרטי מידע מודיעיניים על מהלכי הצבא הצרפתי אשר ניהל באותם הימים מלחמה מול אוסטריה, שכן היא ידעה כי אם אוסטריה תנצח במלחמה מול צרפת, המהפכנים של צרפת ייאלצו להניח למשפחה המלכותית לחזור לשלטון, בעוד ניצחון של צרפת על אוסטריה יביא לנפילתה שלה ושל משפחתה כמו גם לנפילת המלכות של אוסטריה - אחיה.

הצעות חוזרות ונשנות על אפשרויות בריחה מהארמון הועברו למשפחה - הוצע שהמלך יימלט עם יורש העצר ושניהם לבדם יברחו לאנגליה, ולמארי אנטואנט הוצע להימלט לבדה, ללא בעלה וילדיה, שכן ההכפשות הקשות ביותר וסכנת החיים המיידית הייתה בעיקר עבורה. אולם מארי אנטואנט חזרה שוב ושוב באוזניי מאדאם דה לאמבל שהיא לעולם לא תעזוב לבדה "אין לי כל משאלה לעצמי. חיי או מותי יהיו בחיק משפחתי ובעלי. איתם בלבד אחיה או אמות". במסמכי הזיכרונות של הקרובים למשפחת המלוכה שהתפרסמו לאחר המאורעות נאמר על כך כי: אם הייתה אישה על פני האדמות שעבורה מעשה זה היה מוצדק על רקע ההתרחשויות הקיימות, הייתה זו מארי אנטואנט. אולם היה זה בלתי אפשרי לשכנע אותה לברוח לבדה, היא הייתה מעל לאנוכיותה ורווחתה האישית, על אף שאת חבריה וקרוביה היא עודדה לברוח עוד בימים הראשונים של המהפכה, היא עצמה לא חשבה לעשות זאת ללא בעלה וילדיה.[7]

ב-1791 תיכננה מארי אנטואנט בסיועו של הרוזן פרסן את ניסיון הבריחה של המשפחה המלכותית מפריז. מטרת המסע היה להגיע לגבול אוסטריה, מרחק יומיים נסיעה מפריז ולנסות להלחם על המלוכה מאוסטריה. הם יצאו מהארמון באישון לילה, ועברו כברת דרך ארכה, הם כמעט הגיעו לגבול, כאשר במונטמדי (Montmédy), הם זוהו על ידי אחראי דואר חד עין. הם נעצרו בעיר וארן והוחזרו בבושת פנים לפריז.

כתוצאה מניסיון הבריחה הוחלט כי הם יעבירו את מקום כליאתם מארמון טולירי למצודת טמפל, שם הם הוחזקו כאסירים תחת משמר כבד.

ראשיהם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט היו בסכנה, גם ללא ניסיו הבריחה. אולם יש הטוענים כי מנוסתם זירזה את הוצאתם להורג. נוכחותם של המלך והמלכה הייתה תזכורת מתמדת לאפשרות כי הם ישובו לשלטון, והמלוכנים, אשר התנגדו למהפכנים, קיוו להחזיר את גלגל המהפכה לאחור ולהשיב את השלטון הישן על כנו. עד שלא הוציאו אותם להורג האפשרות להחזירם לשלטון איימה על המהפכנים.

הוצאתה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי אנטואנט מובלת לגיליוטינה. (רישומו המפורסם של הצייר ז'אק לואי דויד)

הרוזן פרסן ניסה שוב לעזור. הוא ביקש מדוכס ברונסוויק, מפקד הכוחות הפרוסים בארצות השפלה, שיודיע שאם ייפגעו המלך והמלכה, תיהרס פריז. אולם איגרת זו, הנקראת אגרת ברונסוויק, החריפה את המצב. היא הדגישה כי יש ברית בין המלך והמלכה לבין צבאות האויב.

פריז המשיכה לסעור. רצח חפים מפשע ברחובות הפך להיות דבר שבשיגרה. במהלך שלושה ימים רצופים בחודש ספטמבר לבדו, נערך טבח המוני ברחובות. 14 אלף איש נרצחו על ידי המונים ובהם גם מאדאם דה-למבל, שחזרה לפריז להיות עם המלכה בשעתה הקשה. עם הגעתה לפאריז היא נתפסה הועברה לשלוטנות לצורך משפט על שיתוף הפעולה בינה לבין משפחת המלוכה. היא התבקשה לגנות ולקלל את המשפחה המלכותית במהלך המשפט, אולם היא סירבה לעשות זאת. כתוצאה מכך היא הוצאה מאולם המשפט, אולם במקום להוביל אותה אל דלת המבנה ולהובילה בחזרה אל הכלא, היא נדחפה אל דלתות האולם אשר נפתחו אל הרחוב. היא מיד הושלכה אל ההמון הזועם שהקיף את אולם המשפט, שהיה משולהב מהמחשבה על רציחתה של חברתה של מארי אנטואנט. מאדאם למבל נרצחה במקום, איבריה נכרתו וההמון המשתולל נעץ את ראשה הכרות על מוט גבוה וצעד ברחובות העיר להציג את ניצחונם. במהלך תהלוכת האימים הם הגיעו אל חלון כלאה של מארי אנטואנט וקראו אליה שתגש אל החלון ותראה את ראש חברתה המתה במו עיניה. ההמון צעק אליה שתצא אל החלון לנשק את שפתי חברתה הלסבית (בהתאם לשמועות כי מארי אנטואנט מנהלת יחסים לסביים עם חברותיה), אולם לואי ה-16 ומלוויה של המלכה לא איפשרו לה להתקרב לחלון.

צבאות מדינות אירופה איימו על צרפת אולם האיום המיידי הוסר כאשר בקרב ואלמי הביסו הכוחות הצרפתים את כוחות האויב האוסטרים והפרוסים. ההצלה למשפחת המלוכה לא הגיעה. על אף שלא היו עדויות לבגידת המלך או המלכה, וחליפת המכתבים בין מארי אנטואנט לאוסטרים לא נודעה, החליטו המהפכנים לשפוט את לואי ה-16 בגין בגידה בצרפת, כאשר גזר הדין הוחלט מראש כי יהיה הוצאתו להורג. רובספייר, ממובילי המהפכה הצרפתית ויוצרי שלטון הטרור, אמר כי הוצאתו להורג של המלך הכרחית למהפכה, על מנת למנוע את שובו לכס המלכות ולהבטיח את הצלחתה של החירות הצרפתית. לואי ה-16 הוצא להורג ב־21 בינואר 1793.

לאחר הוצאתו להורג של בעלה נשארה מארי אנטואנט בכלאה שבמצודת טמפל עם בתה, בנה הקטן ואחות בעלה, מאדאם אליזבת. שלושתם ניסו להמשיך לשמר את חייהם כרגיל. עם זאת, כאשר לואי ה-16 הוצא להורג, האיום הבא על המהפכנים היה המלך החדש. למרות שלא הומלך מעולם, בנה הקטן של מארי אנטואנט, לואי שארל בן ה-8, היה יורש העצר. על כן, החליטו המהפכנים כי יש להפריד בין יורש העצר למשפחתו ול"חנכו מחדש" לא כמלך לעתיד, אלא כאזרח מהשורה. הם הגיעו ב-3 ביולי 1793 והודיעו כי הם לוקחים איתם את לואי שארל. מארי אנטואנט לא הסכימה לתת את בנה אפילו לאחר שהם איימו להורגה, אולם רק לאחר שאיימו להרוג את בתה הצעירה היא שחררה את לואי שארל, שעתיים לאחר שנכנסו הנציגים לראשונה לתא. המשפחה לא הורשתה לראות עוד את לואי שארל. והילד בן ה-8 לא זכה עוד לראות את אמו ואת אחותו. מארי אנטואנט נהגה לעמוד ליד חלונה שעות, רק על מנת להצליח לשמוע את הדי קולו כאשר יצא לחצר הכלא ושר שירים אשר לימדו אותו השומרים, בגנות המלך והמלכה ובזכות המהפכה.

כשנרצח המנהיג המהפכני ז'אן-פול מארה, דרש ההמון הזועם נקמה, והוצאתה להורג של המלכה נחשבה לצעד הבא בחיסול השלטון המלוכני בצרפת. מארי אנטואנט הועברה לקונסיירז'רי, הכלא שממנו נשלחו הנידונים אל מותם, אך עדיין לא נערך משפטה. בתקופה זו היא הושמה בחדר צר, כאשר משמרות המהפכה שמרו על חדרה יום ולילה. החדר היה פתוח לקהל, אשר שילם כסף לבוא ולצפות ב"מלכה האחרונה של צרפת", כשעשוע דומה לזה של צפייה בבעלי חיים בגן חיות.

מארי אנטואנט שהתה בתאה בכלא במשך 76 יום. בסופם נערך משפט בן יומיים שבו הוחלט על הוצאתה להורג.המשפט נועד להרשיע את המלכה ולהביא להוצאתה להורג. לשם כך הוצגו אישומים המתבססים על השמועות והרכילויות שפשטו בצרפת לאורך השנים, על התנהגותה הבלתי מוסרית והקלוקלת, פזרנותה, יחסיה המיניים הלא הולמיים וראוותנותה. ההוכחות והעדויות היו קטעי העיתונות המחתרתית והקריקטורות שקדמו למהפכה הצרפתית, ואלה הפכו לכתב האישום כנגד מארי אנטואנט.

כמו כן, ניסו התובעים לטעון כי מארי אנטואנט לוקה בפריצות מינית כה רבה, עד כי קיימה יחסי מין עם בנה בן ה-8. על מנת לעשות זאת, הם הביאו את עדותו של לואי שארל, שכחלק מחינוכו מחדש על ידי המהפכנים היה להסיתו כנגד משפחתו, אם בסיפורים, אם בצעקות ואם במכות, עד כי הילד הסכים לטעון כל מה שרצו שיטען. אשמה זו הייתה כה מופרכת, עד כי הצגתה הביאה לראשונה את אהדת הקהל למלכה. תגובתה להאשמות הביעה יותר מכל עד כמה החשיבה מארי אנטואנט את דעתו העם הצרפתי על פני דעתם של מקבלי ההחלטות: היא הסתובבה לקהל שליווה את המשפט והיה נוכח בדיונים, ופנתה במיוחד לאמהות בקהל ואמרה כי "הטבע עצמו לא עונה להאשמה כה בלתי מתקבלת על הדעת". הטענה, כי האשמה זו מנוגדת לטבע האימהי, גרמה להבנה כי מטרת המהפכנים היא להרוג את המלכה וכי הם אינם בוחלים בדבר על מנת להביא לתוצאה זו. התנהגותה של מארי אנטואנט ותשובותיה שבו את לבם של הנוכחים במשפט, שקראו להפסיק את ההליך ולשחררה, אך ללא הועיל. מארי אנטואנט נשפטה והורשעה בבגידה, אף על פי שלא נמצאו כל עדויות לכך.

גזר הדין של המשפט היה ידוע מראש והוא ניתן לאחר הליך משפטי בן יומיים בלבד, בשעות הבוקר, על מנת שההוצאה להורג תתבצע עוד באותו יום. ההוצאה להורג התרחשה ב-16 באוקטובר 1793 בשעה 16:00, בגיליוטינה, לשמחתם של המוני הצופים, וראשה הכרות הוצג בפני הקהל הצוהל. מארי השאירה מכתב מוכתם בדמעותיה, אותו הפנתה לגיסתה, ליידי אליזבת, דודתם של ילדיה היחידה שנותרה מבני משפחת המלוכה בצרפת ושהתה עימם במהלך כלאתם בארמון טווילירי ובמצודת הטמפל. המכתב לא הגיע ליעדו מעולם, ונשאר בידי המהפכנים.

מאדאם אליזבת נשפטה אף היא זמן לא רב לאחר מכן והוצאה להורג.

לאחר הוצאתה של מארי אנטואנט להורג, "מחנכיו" החדשים של לואי שארל עזבו את מצודת הטמפל, והשאירו אותו לבדו ללא השגחה. לואי שארל הושם בתא נפרד בקומה אחרת מאחותו, ואיש לא נכנס לטפל או לדבר איתו במשך כשנה. לאחר שנה הגיע רובספייר לבדוק את מצבו וראה כי הילד גוסס משחפת וממצב נפשי ירוד. לואי שארל נשאר למות לבדו בתאו, ורק בחודשיו האחרונים לחייו ולאחר בקשות רבות אושרה הגעתו של רופא להגיע ולטפל בו. לאחר מותו נערכה נתיחה לגופתו, והיא נזרקה בכנסיית סנט מרגוט. דבר מותו של הילד הקטן השאירה רבים מאזרחי צרפת בתדהמה, שכן בזאת תמה תקוותם של המלוכנים להשיב את המלך לכסאו. במשך שנים רבות עלו שמועות כי הילד ברח וכי גופתו של ילד אחר הושמה במקומו. אולם ליבו של הילד, שנשמר בסתר על ידי אחד מהמנתחים בביתו, סייעה לקבוע כי אכן היה זה לואי שארל שמת במצודה כתוצאה מהזנחה.

בתה של מארי אנטואנט, מארי תרז, נותרה לבדה בתאה, כאשר היא אינה יודעת מה עלה בגורלה של אימה ושל דודתה. כל שידעה היה כי הן הועברו ממצודת הטמפל אל הקונסיירז'רי, אולם אף אדם לא הסכים לענות על שאלותיה ולספר לה על דבר הוצאתן להורג. היא ביקשה שוב ושוב לראות את אחיה ולטפל בו, אולם בקשתה לא נענתה. לבסוף, לאחר 3 שנים במצודת הטמפל, כאשר היא בת 17 בלבד, היא שוחררה בהחלפת שבויים עם אוסטריה והוגלתה מצרפת. רק לאחר שחרורה היא גילתה על דבר גורלם של בני המשפחה.

הריגתה של מארי אנטואנט וכן השמדת כל משפחת המלוכה, נחשבה בעיני רבים מהתקופה כמעשה מיותר, שסימל יותר מכל את הברבריות ותאוות הדם של צרפת בתקופת המהפכה, שבה נהרגו 17,000 איש בגיליוטינה בפריז, ואלפים רבים נוספים במעשי רצח של ההמון ברחובות צרפת.[18]

מארי אנטואנט נקברה בקבר אחים בלתי מסומן בבית הקברות של כנסיית מדלן, שבה נקברו רבים מהרוגי הגליוטינה, בהם לואי ה-16.

לאחר 20 שנה שבה לואי תרז' מהגלות וחזרה לפאריז על מנת לחפש אחר גופותיהם של בני משפחתה ובינואר 1815 הוצאו עצמותיה של מארי אנטואנט יחד עם עצמות בעלה ונקברו בבזיליקת סן-דני, שם נבנתה מצבת קבר למלך ולמלכה בקתדרלת הקבורה של כל מלכי צרפת.

בבזיליקת סן-דני קבורים כל מלכי צרפת מראשית המלוכה, ושם גם מוצג ליבו של לואי ה-17, בנם הקטן של מארי אנטואנט ולואי ה-16.

"אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי אנטואנט זכורה בעיקר בשל האימרה המיוחסת לה "אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות" (בצרפתית "S'ils n'ont pas de pain, qu'ils mangent de la brioche", בתרגום מדויק: "אם אין לחם, שיאכלו בריוש"), שהפכה במהרה לציטוט מפורסם המייצג היטב את התקופה. אולם אימרה זו, כרבים מהסיפורים שסופרו עליה, התבררה כסילוף שנועד להכפשת שמה בידי המהפכנים של צרפת אשר תלו בה את האשמה למשבר הכלכלי הקשה, שהוביל למהפכה.

הציטוט המפורסם הוא אחד מני רבים שתרמו להצגת דמותה של מארי אנטואנט כמלכה מנותקת מהעם, מושחתת וחומרנית. משפט זה נכנס אל הזיכרון הקולקטיבי של ההיסטוריה ומיוחס לה כציטוט דברים בשם אומרם, אף שכיום כבר ידוע כי המשפט נאמר זמן רב טרם הגעתה לצרפת: בספרו של ז'אן-ז'אק רוסו, "הווידויים" אותו סיים לכתוב בשנת 1767 (כאשר מארי אנטואנט הייתה בת 12) ופרסם בשנת 1782, סיפר רוסו את האנקדוטה על המלכה שאמרה זאת על נתיניה.[19][20] היה זה סיפור ידוע בתרבות הצרפתית, שעבר מפה לאוזן שנים רבות לפני הגעתה של מארי אנטואנט לחצר המלוכה. כאשר פורסם הספר, כבר כיהנה מארי אנטואנט כמלכת צרפת והייתה אם לשני ילדים (מתוך ארבעה שילדה בחייה) לאחר שנים רבות של המתנה. הקושרים נגדה בחצר המלוכה עשו שימוש בספרו של רוסו ובציטוט שהביא, על מנת לטעון שהיא-היא הדמות המדוברת בספרו ובכך להשניא אותה על העם.

יש הטוענים כי המשפט נאמר על ידי אחותה של מארי אנטואנט, מריה קרולינה, מלכת נאפולי, טענה שעשויה להסביר מדוע הושלך הציטוט על מארי אנטואנט, בגין קשרי המשפחה בינה לדמות האלמונית שאמרה את המשפט המפורסם. אולם מועד כתיבת ספרו של רוסו מפריך טענה זו, ומציב את הציטוט כרונולוגית בתקופה מוקדמת יותר לתקופת מלכותה של מארי אנטואנט ואחיותיה. השערה אחרת, מקובלת יותר, היא כי ככל הנראה אמרה זאת מריה תרסה, נסיכת ספרד, אשתו של לואי ה-14, כמאה שנים קודם לכן. בין אם אכן הייתה זו מריה תרסה או כל אישיות אחרת, כיום אין עוד ספק כי הציטוט המפורסם לא נאמר על ידי מארי אנטואנט.[8][21]

כיום קיימים מסמכים רבים המעידים על עשייה פילנטרופית של מארי אנטואנט, על הרפורמות שהכניסה בחצר המלוכה ועל תמיכתה בעניי הממלכה, וכן מסמכים המעידים על התנגדותם הנחרצת של מעמד האצולה ואנשי חצר המלכות לשינויים אלה. בכל אלה יש כדי לספק הסבר להשחרת דמותה של מארי אנטואנט, לדחיקתה מן ההיסטוריוגרפיה כדמות משמעותית וחיובית בתולדות צרפת, ולהפיכתה לידועה לשמצה בגין חומרניותה וקלילות דעתה. מסמכים שונים מציגים כי היו אלה בני מעמד האצולה בצרפת שרצו לשמר את כוחם ואת שליטתם במלך, ובכך הביאו למפלתה של המלכה, למפלת המלוכה כולה, ובכך אף גזרו את דינם שלהם, כאשר בני האצולה עצמם איבדו נכיהם ואת ראשם במהלך המהפכה הצרפתית.

אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל החמישי, דוכס לורן
 
אלאונורה מריה יוזפה מאוסטריה
 
פיליפ הראשון, דוכס אורליאן
 
אליזבת שארלוטה, נסיכת הפפאלץ
 
לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
 
אלאונורה מגדלנה מנויבורג
 
לודוויג רודולף, דוכס בראונשווייג-וולפנביטל
 
כריסטינה לואיזה, נסיכת אטינגן-אטינגן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לאופולד, דוכס לורן
 
 
 
 
 
אליזבת שארלוט, נסיכת אורליאן
 
 
 
 
 
קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
 
 
 
 
 
אליזבת כריסטינה מבראונשווייג-וולפנביטל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מריה תרזה, קיסרית אוסטריה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מארי אנטואנט, מלכת צרפת


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שטפן צווייג, מארי אנטואנט, (תרגום ראשון: תל אביב: מצפה, תרצ"ד, מתרגם ש' הרשברג) תל אביב: הוצאת זמורה-ביתן, תרגום מגרמנית צבי ארד, תשמ"ז 1987.
  • סנה ג'טר נסלונד. שפע- סיפורה של מארי אנטואנט (תרגום ראשון: מושב בן שמן, 2008, מתרגמים רותי ונעם אור), מודן הוצאה לאור.
  • אלכסנדר דיומא, מחרוזת המלכה (תרגום מצרפתית: מיכה פרנקל), הוצאת מזרחי, 1993.
  • אנראה מורואה, דברי ימי צרפת (תרגום מצרפתית: לאה וייץ כהן), הוצאת מסדה, תש"ך.
  • הופמן, עמוס. מהפכה של הרוח. נאורות ומהפכה בצרפת של המאה ה-18. הוצאת רסלינג, 2012.
  • ברק אדמונד, מחשבות על המהפכה הצרפתית. הוצאת שלם, 2000.
  • Deborah Cadbury, The lost king of France, Fourth Estate, London, 1988
  • Sanche De Gramont, Epitaph for Kings, Hamish Hamilton, London, 1967
  • Evelyn Farr, Marie Antoinette and Count Fersen - The untold story, Peter Owen, London and Chicago, 2013
  • Antonia Fraser, Marie Antoinette - The Journey, Phoenix, 2001
  • Evelyne Lever, Marie-Antoinette, Reunion des musées nationaux, Paris, 2006
  • The Question of Marie‐Antoinette: The Queen and Public Opinion before the Revolution, Vivian R. Gruder1, French History (2002) 16 (3): 269-298.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Weber Caroline - Queen of Fashion: What Marie Antoinette Wore to the Revolution
  2. ^ זכרונותיה של מאדאם דה הוסט, מלוות הגברות ארמון ורסאי
  3. ^ louis and Antoinette ,Vincent Cronin, published by Millefleurs, 1996
  4. ^ Marie Antoinette, Philippe Huisman and Marguerite Jallut, published by Studio, 1971
  5. ^ זכרונותיה של קמפיין על מארי אנטואנט
  6. ^ 6.0 6.1 קמפיין
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 מאדאם דה הוסט
  8. ^ 8.0 8.1 שטפן צווייג "מארי אנטואנט"
  9. ^ 9.0 9.1 Cadbury, 2002
  10. ^ 10.0 10.1 http://francophilesanonymes.com/marie-antoinette-fashion/ מארי אנטואנט: אייקון אופנה צרפתית, אריאלה גויכמן גארבר], פרנקופילים אנונימיים
  11. ^ Weber Caroline - Queen of Fashion: What Marie Antoinette Wore to the Revolution
  12. ^ Weber Caroline - Queen of Fashion: What Marie Antoinette Wore to the Revolution
  13. ^ * מאמר מסכם: בדיקת DNA לשרידי ליבו של לואי ה-17 מול שרידי משיערה של מארי אנטואנט Jehaes, Decorte,Peneau, Petrie, Boiry, Gilissen, Moisan, Van den Berghe, Pascal and Cassiman - Mitochondrial DNA analysis on remains of a putative son of Louis XVI, King of France and Marie-Antoinette ,1998
  14. ^ מארי אנטואנט בוויקיציטוט
  15. ^ אתר ארמון ורסאי
  16. ^ 16.0 16.1 Gruder, 2002
  17. ^ דברי ימי צרפת, אנדרה מורואה, הוצאת מסדה, עמוד 229
  18. ^ נאום הביקורת של אדמונד ברק (1729–1797), על קיצוניות המהפכה הצרפתית, מותה של המלכה ומותו של עידן
  19. ^ Jean-Jacques Rousseau, Confessions, Book V
  20. ^ Respectfully Quoted: A Dictionary of Quotations
  21. ^ ססיל אדמס, Did Marie Antoinette really say "let them eat cake"?, אתר StraightDope.com, 24 באוקטובר 1986