קרוליינה הדרומית (BB-26)
 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 צי ארצות הברית |
| סדרה | קרוליינה הדרומית |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
William Cramp & Sons  |
| תחילת הבנייה | 18 בדצמבר 1906 |
| הושקה | 11 ביולי 1908 |
| תקופת הפעילות | 1 במרץ 1910 – 15 בדצמבר 1921 (11 שנים) |
| אחריתה | נגרטה ב-1924 |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 16,257 טון, מקסימלי: 17,900 טון |
| אורך | 138 מטר |
| רוחב | 24 מטר |
| שוקע | 7 מטר |
| מהירות | 18.5 קשרים |
| גודל הצוות | 869 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 12,871 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 12 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור תלת-דרגתיים בהספק 16,500 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 4 גלי הנע |
| שריון |
חגורת שריון: 8–12 אינץ' (203–305 מ"מ) ברבטות: 8–10 אינץ' (203–254 מ"מ) צריחים: 12 אינץ' (305 מ"מ) מגדל הניווט: 12 אינץ' (305 מ"מ) שריון הסיפון: 1–2.5 אינץ' (25–64 מ"מ) |
| חימוש |
8 תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) 22 תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ) 2 תותחי 3 פאונד 47 מ"מ (1.85 אינץ') 8 תותחי 1 פאונד 37 מ"מ (1.46 אינץ') 2 צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מ"מ) |
  | |
קרוליינה הדרומית (BB-26), הייתה אוניית מערכה האונייה המובילה מסדרת קרוליינה הדרומית, והייתה הספינה הרביעית של צי ארצות הברית שנקראה לכבוד המדינה השמינית. היא גם הייתה הדרדנוט האמריקאית הראשונה; למרות שהיא לא שילבה הנעת טורבינה כמו אה"מ דרדנוט. העיצוב של קרוליינה הדרומית כלל גם היבטים מהפכניים, בעיקר סידור ירי-על של הסוללה הראשית שלה. האונייה הונחה בדצמבר 1906 והושקה ביולי 1908 לפני שנכנסה לשירות בצי האטלנטי האמריקאי במרץ 1910.
קרוליינה הדרומית בילתה חלק ניכר מהקריירה שלה באוקיינוס האטלנטי ובאיים הקריביים בסיור בחוף המזרחי של ארצות הברית. היא ערכה שני מסעות לאירופה ב-1910 וב-1911 והשתתפה בביקור של שייטת סיירות גרמניות ב-1912. בשנים 1913–1914, היא סיירה לעיתים קרובות בחופי מקסיקו כדי להגן על האינטרסים האמריקאיים במהלך המהפכה המקסיקנית, ובאפריל 1914 היא השתתפה בכיבוש האמריקאי של וראקרוס. לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה באפריל 1917, קרוליינה הדרומית הכשירה מלחים עבור הצי המתרחב במהירות בזמן המלחמה, ובסוף 1918, היא הוטלה לתפקיד הליווי בשיירות. תאונה עם המדחפים שלה בספטמבר מנעה אותה משירות פעיל למשך שארית הסכסוך. ב-1919 היא ערכה ארבע מסעות כדי להחזיר חיילים אמריקאים מאירופה. הפלגות הכשרה של צוערים נערכו לאחר מכן בשנים 1920–1921, אך הסכם הצי של וושינגטון משנת 1922 קיצר את הקריירה שלה. היא נגרטה כחלק מהסכם הגבלת הנשק, החל מאמצע 1924.
תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרוליינה הדרומית הייתה באורך כולל של 452 רגל 9 אינץ' (138 מטר), רוחב של 80 רגל 3 אינץ' (24 מטר) ושוקע של 24 רגל 6 אינץ' (7 מטר). הדחק האונייה היה 16,000 טונות ארוכות (16,257 טונות) בתפוסה סטנדרטית ועד 17,617 טונות ארוכות (17,900 טונות) במעמס מלא. האונייה הונעה על ידי מנועי קיטור תלת דרגתיים בדירוג של 16,500 כוחות סוס (12,304 קילוואט) ו-12 דוודי Babcock & Wilcox המופעלים בפחם, שהעניקו לה מהירות מרבית של 18.5 קשרים (34 קמ"ש). לאונייה היה טווח שיוט של 6,950 מיילים ימיים (12,870 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש). היה לה צוות של 869 קצינים ומלחים.
האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של שמונה תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) /45 קליבר Mark 5 בארבעה צריחי תותחים תאומים על קו האמצע, שהוצבו בשני זוגות ירי-על מקדימה ומאחורה. הסוללה המשנית כללה 22 תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ) /50 קליבר מותקנים בקזמטים לאורך דופן הגוף. כפי שהיה סטנדרטי עבור אוניות ראשה של התקופה, היא נשאה זוג של צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מילימטרים), שקועים בגוף שלה בצד הרוחב.
חגורת השריון הראשית של מישיגן הייתה בעובי 12 אינץ' (305 מ"מ) מעל מחסני התחמושת, 10 אינץ' (254 מ"מ) מעל חללי המכונות, ו-8 אינץ' (203 מ"מ) במקום אחר. הסיפון המשוריין היה בעובי 1.5–2.5 אינץ' (38–64 מ"מ). לצריחי התותחים היו חזיתות בעובי 12 אינץ', בעוד שהברבטות התומכות היו בעלי חיפוי שריון בעובי 10 אינץ'. שריון בעובי 10 אינץ' הגן גם על תותחי הקזמטים. למגדל הניווט היו דפנות בעובי 12 אינץ'.
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
השדרית של קרוליינה הדרומית הונחה במספנת ויליאם קרמפ אנד סנס בפילדלפיה ב-18 בדצמבר 1906. היא הושקה ב-11 ביולי 1908. עבודת האבזור הסתיימה עד סוף פברואר 1910, והיא נכנסה לשירות בצי ב-1 במרץ. לאחר מכן היא שובצה בצי האטלנטי. חמישה ימים לאחר כניסתה לשירות, האונייה יצאה מפילדלפיה לשייט הניסויים שלה, שבמהלכו הפליגה לים הקריבי וכלל עצירות באיי הודו המערבית הדנים ובקובה, לפני שחזרה לארצות הברית לביקור בצ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית - על שמה נקראה, שנמשך בין 10 ל-15 באפריל. בעקבותיו נערכו ניסויים ימיים; הם נערכו ליד כף וירג'יניה ומחוץ למחוז פרובינסטאון, מסצ'וסטס. קרוליינה הדרומית ביקרה לאחר מכן בניו יורק ב-17–18 ביוני כדי להשתתף בקבלת פנים של הנשיא לשעבר תאודור רוזוולט. האונייה בילתה את רוב שאר השנה בניהול תמרוני צי, אימון מיליציות ימיות וקיבלה תיקונים בנורפוק, וירג'יניה.
ב-1 בנובמבר 1910, קרוליינה הדרומית עזבה את ארצות הברית למסע לאירופה עם פלגת אוניות המערכה ה-2. במהלך הסיור, הפלגה עצרה בשרבור ובפורטלנד. האוניות הגיעו חזרה לנורפוק ב-12 בינואר 1911, שם נכנסה קרוליינה הדרומית למספנה לצורך תחזוקה. לאחר מכן היא חזרה לצי, שניהל אימוני קרב מול חופי ניו אינגלנד. האונייה ערכה עצירה קצרה בעיר ניו יורק לפני שהצטרפה לפלגת אוניות המערכה ה-2 לסיור נוסף באירופה. סיור זה כלל עצירות בקופנהגן, סטוקהולם וקרונשטאדט. בדרך חזרה מקרונשטאט, קרוליינה הדרומית עצרה בקיל, שם הקייזר הגרמני וילהלם השני אירח את ריגטת השייט השנתית של שבוע קיל. קרוליינה הדרומית הגיעה לפרובינסטאון ב-13 ביולי והמשיכה למפרץ צ'ספיק, שם ערכה אימון קרב.
בסוף 1911, קרוליינה הדרומית נכחה בסקירה ימית בעיר ניו יורק לפני שביצעה תרגילי אימון עם השייטת הראשונה מול ניופורט, רוד איילנד. לאחר מכן, האוניה יצאה דרומה ב-3 בינואר 1912 לאימונים מול מפרץ גואנטנמו, קובה לפני שחזרה לנורפוק ב-13 במרץ. היא שייטה בחוף המזרחי של ארצות הברית ממרץ עד סוף יוני. באותו חודש היא השתתפה בקבלת פנים לביקור של סיירת המערכה הגרמנית SMS מולטקה והסיירות הקלות ברמן ושטטין בניו יורק. ב-30 ביוני, קרוליינה הדרומית חזרה לנורפוק לשיפוץ. בתחילת אוקטובר יצאה האונייה לניו יורק לביקור שנמשך בין 11 ל-15 באוקטובר. המחצית הראשונה של נובמבר הוקדשה לביצוע תרגילי אימון ליד ניו אינגלנד והכפים של וירג'יניה. לאחר מכן היא יצאה דרומה עם פלגת השירות המיוחד לסיור באיים הקריביים; התחנות כללו את פנסקולה, ניו אורלינס, גלווסטון ווראקרוס.
אי שקט באיים הקריביים ומלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרוליינה הדרומית חזרה לנורפוק ב-20 בדצמבר, שם נשארה עד 6 בינואר 1913. לאחר מכן היא יצאה לסיור נוסף דרומה, הפעם לקולון, פנמה, בכניסה לתעלת פנמה שהושלמה לאחרונה. לאחר מכן, האונייה השתתפה בתמרונים מול מפרץ גואנטנמו לפני שחזרה לנורפוק ב-22 במרץ. שייט נוסף מול החוף המזרחי של ארצות הברית נערך לאחר מכן, וכלל עצירה בניו יורק בין 28 ל-31 במאי, שם נחנכה האנדרטה הלאומית של USS מיין. האונייה אימנה לזמן קצר את אנשי האקדמיה הימית של ארצות הברית ביוני לפני שיצאה בסוף החודש למקסיקו. שם, היא סיירה מחוץ לטמפיקו ווראקרוס כדי להגן על האינטרסים האמריקאיים במהלך מלחמת האזרחים במקסיקו. היא חזרה לנורפוק לצורך שיפוץ בספטמבר שנמשך עד ינואר 1914.
קרוליינה הדרומית השתתפה לאחר מכן באימונים מול האי קולברה. ב-28 בינואר, שלחה האונייה יחידת נחתים לחוף בפורט-או-פרנס, האיטי, כדי לאבטח את השגרירות האמריקנית בתקופה של אי שקט במדינה, וכן להקים בה תחנת רדיו. היא עזבה את העיר ב-14 באפריל לאחר שהמתיחות נרגעה בעקבות בחירתו של הנשיא אורסטה זמור. קרוליינה הדרומית הוטענה בפחם בקי וסט לפני שהמשיכה לווראקרוס, שם השתתפה בכיבוש העיר. האונייה עזבה את וראקרוס ביולי ובילתה את החודשים הבאים בשייט מחוץ לרפובליקה הדומיניקנית והאיטי כדי לעקוב אחר המצב הפוליטי במדינות השכנות. היא חזרה לנורפוק ב-24 בספטמבר; בשלב זה, מלחמת העולם הראשונה פרצה באירופה, אם כי ארצות הברית נותרה בהתחלה נייטרלית.
ב-14 באוקטובר, האונייה הפליגה לפילדלפיה לשיפוץ שנמשך עד 20 בפברואר 1915. לאחר מכן היא יצאה לקובה לתמרוני האימונים השגרתיים בזמן שלום. באותה עת, המתיחות בין ארצות הברית לגרמניה הייתה גבוהה עקב טביעת אוניית הנוסעים RMS לוסיטניה על ידי צוללת גרמנית, למרות שהגרמנים הסכימו להשעות את מערכת הצוללות הבלתי מוגבלת שלהם. במשך השנתיים הבאות היא עקבה אחר אותו דפוס: אימונים מול קובה ברבעון הראשון של השנה, ולאחר מכן תמרונים מול ניופורט ותחזוקה תקופתית בסוף השנה בפילדלפיה. ב-6 באפריל 1917 הכריזה ארצות הברית מלחמה על גרמניה בשל חידוש מערכת הצוללות הבלתי מוגבלת על ידי גרמניה מוקדם יותר באותה שנה. קרוליינה הדרומית המשיכה לשייט מול החוף המזרחי של ארצות הברית עד אוגוסט 1918.
החל מספטמבר, קרוליינה הדרומית והפרה-דרדנוטים של הצי האטלנטי החלו ללוות שיירות לצרפת. ב-6 בספטמבר היא עזבה עם הפרה-דרדנוטים קנזס וניו המפשייר כדי להגן על שיירת כוחות HX מהירה. ב-16 בספטמבר עזבו שלוש אוניות המערכה את השיירה באוקיינוס האטלנטי וחזרו לארצות הברית, בעוד מלוות אחרות הביאו את השיירה לנמל. ב-17, קרוליינה הדרומית איבדה את המדחף הימני שלה, מה שאילץ אותה להוריד את המהירות ל-11 קשרים (20 קמ"ש) באמצעות המדחף השמאלי בלבד. ב-20 בספטמבר, המנוע השמאלי נעצר לאחר ששסתום מצערת התקלקל. היא יצאה לדרך זמנית באמצעות מצערת עזר לפני שרטט עז אילץ אותה לעצור למשך שש שעות בזמן שהמצערת הראשית תוקנה. ארבעה ימים לאחר מכן, האוניות הגיעו לארצות הברית וקרוליינה הדרומית עשתה את דרכה לפילדלפיה לצורך תיקונים. לאחר שקרוליינה הדרומית חזרה לשירות, היא השתתפה באימוני ירי, שנמשכו עד שגרמניה חתמה על שביתת הנשק ב-11 בנובמבר 1918 שסיים את הלחימה באירופה. באמצע פברואר 1919, קרוליינה הדרומית החלה את הראשון מבין ארבע מסעות הלוך ושוב בין ארצות הברית לברסט, צרפת כדי להחזיר חיילים אמריקאים מאירופה. במהלך ההפלגות, שהאחרונה שבהן הסתיימה בסוף יולי, הסיעה האונייה למעלה מ-4,000 חיילים הביתה. לאחר מכן היא הפליגה למספנת הצי של נורפוק לשיפוץ ממושך.
קריירה מאוחרת יותר[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שחזרה לשירות, האונייה לקחה קבוצה של צוערים לשייט אימונים לאוקיינוס השקט. ב-5 ביוני 1920, קרוליינה הדרומית החלה את המסע, וחצתה לאוקיינוס השקט דרך תעלת פנמה. היא עצרה בהוואי לפני שהמשיכה לחוף המערבי של ארצות הברית, עם ביקורים בסיאטל, סן פרנסיסקו וסן דייגו. היא יצאה מהנמל האחרון ב-11 באוגוסט וחזרה לאנאפוליס ב-2 בספטמבר. לאחר שהורידה שם את הצוערים, היא הפליגה לפילדלפיה, שם נשארה שבעה חודשים. קרוליינה הדרומית חזרה לים בתחילת אפריל 1921 לאימון מול האי קולברה, ולאחר מכן ערכה תרגילים במפרץ צ'ספיק. הפלגת אימונים נוספת לצוערים החלה ב-29 במאי, הפעם לאירופה. הנמלים בהם עצרה כללו את כריסטיאנה, נורווגיה וליסבון, פורטוגל. היא חזרה לאנאפוליס דרך מפרץ גואנטנמו ב-30 באוגוסט לפני שהמשיכה לפילדלפיה למחרת.
בשנים מיד לאחר סיום המלחמה הגדולה, ארצות הברית, בריטניה ויפן פתחו כולן בתוכניות בנייה ימיות ענקיות. כל שלוש המדינות החליטו שמירוץ חימוש ימי חדש לא יהיה נכון, ולכן כינסו את ועידת הצי של וושינגטון כדי לדון במגבלות הנשק, שהוליד את הסכם הצי של וושינגטון, שנחתם בפברואר 1922. על פי תנאי סעיף II של האמנה, קרוליינה הדרומית ואחותה מישיגן היו אמורות להתבטל. האונייה הוצאה משירות ב-15 בדצמבר, אך לא נמחקה רשמית מרשימות הצי עד 10 בנובמבר 1923. היא נמכרה לגרוטאות ב-24 באפריל 1924 ולאחר מכן פורקה.
כלי הכסף של האונייה הוזמנו על ידי מדינת קרוליינה הדרומית והוצגו ב-11 באפריל 1910. לאחר הוצאת קרוליינה הדרומית מהשירות ב-1922, הכלים ניתנו למועצת קרוליינה הדרומית של בנות המהפכה האמריקאית להצגה בבורסה הישנה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הכלים הוסתרו במרתף הבורסה הישנה לשמירה. בשנת 1947, הם אוחזרו ונשלחו לאחוזת המושל של קרוליינה הדרומית, שם הם מוצגים כעת.
