רביעיית פאגאניני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רביעיית פאגאניני הייתה רביעיית מיתרים וירטואוזית שייסד הכנר הראשון שלה, הנרי טמיאנקה ב-1946.[1] שם הרביעייה נגזר מכך, שכל ארבעת כליה, שנבנו על ידי אנטוניו סטרדיווארי (1737-1644) היו לפנים רכושו של הכנר והמלחין האיטלקי ניקולו פאגאניני (1840-1782).

ראשית דברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1945 פגש טמיאנקה את הצ'לן הנודע רוברט מאס, שניגן עם רביעיית פרו ארטה. מאס השיג כבר את תמיכתה של מרת ויליאם אנדרוז קלארק, שגילתה עניין בהקמת רביעיית מיתרים חדשה. בינתיים נתנה פטרונית המוזיקה הקאמרית המפורסמת, אליזבת ספראג קולידג', את חסותה לביצוע של טמיאנקה למחזור הסונאטות לכינור של בטהובן בספריית הקונגרס בוושינגטון הבירה, עם הפסנתרן לאונרד שור, וגם היא גילתה עניין במיזם.

מאס ראה את ארבעת כלי הסטרדיוואריוס של פאגאניני בחנות של אמיל הרמן בניו יורק, וסיפר עליהם למרת קלארק, שמיהרה לרכוש את הכלים המצוינים בטיבם לשימוש הרביעייה. גוסטב רוסלס (Gustave Rosseels), כינור, ורוברט קורט (Robert Courte), ויולה, נענו ללא היסוס להזמנות להשלים את ההרכב, ועד מהרה הוכרזה הופעתם במילים "רביעייה גדולה נולדה על אדמת אמריקה." טמיאנקה התייחס להרכב כ"יורש הרוחני של רביעיית פרו ארטה".

בעונת 1946–1947 ניגן ההרכב את כל רביעיות המיתרים של בטהובן בספריית הקונגרס; אנשים התייצבו בתור בשעה 5:00 לפנות בוקר כדי להשיג כרטיסים לקונצרטים, ואלה אזלו תוך שעה. חוזה הקלטות עם חברת RCA ויקטור בא בעקבות הקונצרטים, והביצוע לשלוש רביעיות "רזומובסקי" אופוס 56 של בטהובן זכה בפרס תעשיית ההקלטות להקלטה הטובה ביותר לשנת 1947.

הרביעייה קבעה את משכנה בלוס אנג'לס, קליפורניה. בחזרות נהגו חברי הרביעייה לדבר ביניהם בצרפתית. סיפור התהוותה של רביעיית פאגאניני מתואר ביתר פירוט בספרו של הנרי טמיאנקה "Facing the Music".[2]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך 20 שנות הקריירה הבינלאומית שלה, הופיעה רביעיית פאגאניני ברציפות בערים גדולות וקטנות ברחבי ארצות הברית, כמו גם באולמות קונצרטים מפורסמים בעולם. הם הופיעו עם ארתור רובינשטיין, אנדרס סגוביה, קלאודיו אראו וגארי גראפמן. הקלטותיהם כללו את רוב הרביעיות של בטהובן ואת אלה של פורה, ורדי, דביסי, ראוול ואחרים (ראו רשימת הקלטות למטה). כמו כן ניגנו ביצועי בכורה עולמיים של יצירות מאת דריוס מיוף מריו קסטלנואובו-טדסקו, אלברטו חינסטרה ובנג'מין ליס.

חברי הרביעייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הנרי טמיאנקה עשה לו שם ככנר סולן ומנצח קונצרטים, סופר ומחנך. הוא היה החבר הקבוע היחיד ברביעיית פאגאניני במשך כל שנותיה.
  • גוסטב רוסלס היה הכנר השני המקורי. בהמשך החליף אותו צ'ארלס ליבוב (שהיה לאחר זמן לכנר הראשון של שלישיית בוזאר) ואחריו שטפאן קרייק.
  • רובר קורט, שהיה פרופסור לוויולה בקונסרבטוריון המלכותי בבריסל, היה הוויולן המקורי. בהמשך החליף אותו צ'ארלס פוידארט, ואחריו באו דייוויד שוורץ ואלברט גיליס, בזה אחר זה.
  • הצ'לן רוברט מאס מת באופן פתאומי ב-1948. החליף אותו אדולף פרזין, שהוחלף בלוסיין לאפורט, שהיה צ'לן ראשון בתזמורת הסימפונית של ניו יורק בניצוח וולטר דאמרוש ובתזמורת NBC. גאבור רייטו, ויקטור גוטליב ואדגר לוסטגרטן מילאו גם הם תפקיד זה בזמנים שונים.

כלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעת הכלי סטרדיווארי הנהדרים היו בין הנכסים היקרים ביותר ללבו של הווירטואוז המהולל ניקולו פאגאניני. אחרי שנרכשו על ידי גב' קלארק, נעשו בכלים שיפורים נוספים על ידי בונה הכינורות בעל השם סימון פרננדו סאקוני. תולדות הכלים הן כדלהלן:

  • הכינור הראשון, ה"Comte Cozio di Salabue", נבנה על ידי סטרדיווארי בשנת 1727 ופאגאניני עצמו ניגן בו, אחרי שרכש אותו מן הרוזן קוזיו דה סאלאבואה בשנת 1817.
  • את הכינור השני, ה"Desaint", בנה סטרדיווארי בשנת 1680. הוא מהווה דוגמה לסגנון אמאטי המוקדם של סטרדיווארי, ותכונותיו מתוארות בפירוט בספר "הגאוניות של סטרדיווארי" מאת טובי פאבר.[3]
  • הוויולה, ה"מנדלסון", נבנתה בשנת 1731, כשסטרדיווארי היה בן 86. היא אחת מפחות מתריסר ויולות סטרדיווארי ששרדו, והיא שאצלה על פאגאניני את ההשראה להזמין אצל הקטור ברליוז את הפואמה הסימפונית "הרולד באיטליה".
  • הצ'לו הוא ה"לאדנבורג" משנת 1736. הוא היה בבעלות משפחת מנדלסון לפני שפאגאניני הוסיף אותו לאוצרותיו.

כשרביעיית פאגאניני התפרקה בשנת 1966, עברו ארבעת הכלים לידי הגלריה לאמנות קורקוראן בוושינגטון הבירה. לפי צוואתה של מרת קלארק, אין להפריד ביניהם לעולם. החל ב-1992 הושאלו הכלים לרביעיית קליבלנד. מאז 1994 הם בבעלות קרן המוזיקה ניפון, ורביעיית המיתרים טוקיו ניגנה בהם עד להתפרקותה בשנת 2013. לאחר זאת ניגנה בכלים רביעיית האגן.[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רביעיית פאגאניני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "הנרי טמיאנקה: קריירה מוזיקלית ארוכה ומכובדת", כתב העת של אגודת הכינור של אמריקה, כרך XI מס' 1, אוגוסט 1991, מאת אלברט מל
  2. ^ Facing the Music, David McKay Company, Inc., New York, 1973, by Henri Temianka
  3. ^ Stradivari’s Genius, Random House, New York, 2004, by Toby Faber
  4. ^ http://www.nmf.or.jp/instruments/eng.html קרן התרבות של יפן, כלי נגינה