ראדו מאפומאץ
 | |||||||||||
| קברו של ראדו מאפומאץ | |||||||||||
| מדינה | ולאכיה | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
2 בינואר 1529 רמניקו ולצ'ה | ||||||||||
| מקום קבורה | קתדרלת קורטאה דה ארגס | ||||||||||
| בת זוג | ווֹייקה, רוקסאנדרה | ||||||||||
| שושלת בית דרקולשט (ענף של בית בסאראב) | |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
ראדו מאפומאץ (ברומנית: Radu de la Afumați, נפטר ב-2 בינואר 1529), הידוע בכתבי היסטוריונים רומנים כראדו החמישי היה וויווד (שליט) ולאכיה.
הוא שלט בין ינואר 1521 לבין אפריל 1529 (לסירוגין בשנה הראשונה, כי הוא איבד את השלטון בין אפריל- יוני ובין אוגוסט-אוקטובר 1521).
הוא החל את שלטונו בניצחון על מהמט ביי מיכלולו, שטען לשלטון בוולאכיה. בין השנים 1522 ו-1525 הוא נלחם בטוענים נוספים לכס ולאכיה, ולדיסלב השלישי וראדו השישי (בדיקה). הכיתוב על מצבתו מתעד 20 קרבות.
ראדו נהרג בעריפת ראש ב-2 בינואר 1529 ליד רמניקו ולצ'ה, ונקבר מאוחר יותר בקתדרלה הנמלכותית בקורטיה דה ארגש.
הכינוי "מאפומאץ"[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראדו קיבל את הכינוי "מאפומאץ" כי היה לו רכוש ביישוב אפומאץ (מחוז אילפוב), שירש מסבו ולאד הנזיר (1425-1495). כדי להבדיל בינו לבין השליטים הוולאכים האחרים בשם ראדו (במיוחד אביו ואחיו), הנסיך קיבל גם כינויים אחרים. במהלך חייו הוא כונה ראדו וודה הצעיר, ולאחר מותו הוא נקרא גם ראדו האמיץ (במסמך מ-4 ביוני 1588), כהכרה בהישגיו בעצירת ההתקדמות של העות'מאנים ובמניעת הפיכתה של ולאכיה לחלק מהאימפריה העות'מאנית. לפי המקום שבו נהרג, הוא היה מוכר גם כנסיך ראדו מרמניק.[1]
רקע משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראדו מאפומאץ השתייך לשושלת בית דרקולשט והיה בנם של השליט ראדו הגדול ושל הנסיכה קטלינה. היו לו שתי אחיות, כריסטינה ובובה.
אשתו הראשונה, ווֹיקה, הייתה בתו של הוורניק ולאיקו מבוסקן (מחוז דמבוביצה). היא נפטרה בסוף 1525.
מנישואים אלו נולדו לו שלושה ילדים: ולאד (שנהרג יחד עם אביו ב- 1529), אנקה (שנישאה לבויאר בשם אודרישטה) וניאקשה [1] (Neacşa).
ב-21 בינואר 1526 ראדו התחתן עם הנסיכה רוקסנדרה, בתו של ניאגויה בסאראב, לא היו להם ילדים ביחד. לאחר מותו של ראדו נישאה רוקסנדרה לאחיו, ראדו פאיסיה.[2]
אחיו ששלטו בוולאכיה היו: ראדו השישי (בדיקה) (1524-1523), ראדו פאיסיה (1545-1535) ומירצ'ה הרועה (1552-1545, 1554-1553, 1559-1558).
שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראדו מאפומאץ הפך לוויבוד של ולאכיה בזמן שהסולטאן הכריז על מהמט ביי מיכלולו הפאשה של ניקופול (שהיה בעל שורשים רומנים), כשליט ולאכיה. ראדו הביס את צבאו של מהמט ביי בינואר 1522. ועלה על כס המלכות, אך נאלץ למשך מספר חודשים לעמוד בסדרת התקפות , וצבר ניצחונות רבים.
בחודש אפריל 1522, אולץ לסגת לטרנסילבניה, שם הוא קיבל מספר אחוזות מן המלך לאיוש השני כפרס על מאבקו בעות'מאנים. ביוני הוא חצה בחזרה את הרי הקרפטים , עם תמיכה מן הוויבוד של טרנסילבניה יאנוש זאפויה, וכבש מחדש את ולאכיה. ראדו שיקם את הממשל הרומני, וגירש את העות'מאנים מן הארץ.
מהמט ביי תקף את ולאכיה שוב בקיץ 1522 עם כוחות רעננים. למרות ניצחונות בגרגיצה (Gherghița), בוקרשט וסלטינה, צבאו של ראדו נחלש. לאחר שהטורקים קיבלו תגבורת, הוא נאלץ להימלט בפעם השנייה לטרנסילבניה ב-15 אוגוסט 1522. מהמט מהמט ביי לקח אז את השלטון. בניסיון לבסס את סמכותו, הוא השכין משטר של טרור שנמשך עד סתיו 1522. בחודש אוקטובר שני הצבאות התעמתו ברוקר (Rucăr) וראדו גבר עליו בזכות ארגון טוב יותר וטקטיקה.[2]
סכסוך חדש פרץ באביב 1524, כאשר הפעם ולדיסלב השלישי, מבית דנשט טען לשלטון.
בקיץ 1526 התרחש קרב מוהאץ' וממלכת הונגריה נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית. הנסיכויות הרומניות (ולאכיה ומולדובה) היו כעת כמעט מוקפות על ידי הטורקים. ראדו נמנע בנסיבות אלה לפעול יותר נגד הטורקים. הוא ניסה לדאוג למצב הפנימי של הנסיכות, ולחזק את כלכלתה.
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף שנת 1528, קבוצה של בויארים בראשות ניאגויה ודרגן, מרדו בראדו שנמלט למערב, ומצא מחסה בחסות משפחת קראיובשט. אולם כנראה הם בגדו בו והוא נתפס ליד רמניקו ולצ'ה, וב-2 בינואר 1529 נהרג בכנסיית צ'טצויה (Cetăţuia), יחד עם בנו ולאד . ראשיהם נשלחו לחצר הסולטאן העות'מאני בקושטא, וגופו נקבר ב-4 בינואר בקתדרלת קורטיה דה ארג'ש. הוא היה בערך בן 35-36 שנים, ומלך שבע שנים.
