רוז לוריא הלפרין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רוז לוריא הלפרין
Rose Luria Halprin
רוז לוריא הלפרין, 1930
רוז לוריא הלפרין, 1930
לידה 11 באפריל 1896
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1978 (בגיל 81 בערך)
מנהטן, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים ארץ ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה בית המדרש לרבנים באמריקה
מכללת האנטר
אוניברסיטת קולומביה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מנהיגי היישוב עם הדיפלומט האמריקני ג'יימס מקדונלד בירושלים, 1947. ככל הנראה בפתיחת בית הספר לרפואה של ארגון הדסה. ראשון משמאל ברל לוקר, שני מימין משה שפירא ולאחריו: ג'יימס מקדונלד, זלמן שזר, הרב שמחה אסף, רוז הלפרין (מוסתרת), הרב הראשי בן-ציון מאיר חי עוזיאל ודוד בן-גוריון
בית החולים הדסה שעל הר הצופים, שבבנייתו עסקה רוז הלפרין, ובסמוך לו קמפוס האוניברסיטה העברית
רוז הלפרין מניחה אבן פינה למבנה פנימיה בכפר הנוער אלוני יצחק במסגרת פעילותה בעליית הנוער, 1950
רוז הלפרין, חברת הקונגרס הציוני העולמי, 1965
קברה של רוז לוריא הלפרין בהר הזיתים

רוז לוריא הלפרין (באנגלית: Rose Luria Halprin, ‏11 באפריל 1896 - 8 בינואר 1978) הייתה מהמנהיגות המובילות של העולם היהודי בתקופה שלאחר השואה ועד מחצית שנות הששים של המאה ה-20[1], ובפרט של הציונות האמריקאית במאה העשרים, אשר שימשה פעמיים כנשיאה הלאומית של ההסתדרות הציונית הדסה בארצות הברית, ונשאה בתפקידי מפתח בהנהגה הציונית בימיו המכריעים של היישוב והקמת מדינת ישראל[2]. היא הייתה יו"ר של כבוד של הקונגרס היהודי העולמי באמריקה, חברת הוועד המנהל של סוכנות הטלגרף היהודית (JTA), וחברת ועד קבועה של המגבית היהודית המאוחדת. ב-1976 קיבלה הלפרין את פרס בובליק מהאוניברסיטה העברית בירושלים. במרץ 1977, היא קיבלה תואר ד"ר של כבוד לספרות יהודית ללימודי יהדות בניו-יורק[3].

מלבד השפה האנגלית היו שגורות בפיה של הלפרין השפות: עברית, יידיש, צרפתית וגרמנית.

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוז נולדה ב-11 באפריל בשנת 1896 בניו יורק לפסח (פיליפ) לוריא, סוחר כלי כסף, ולרבקה איזקסון לוריא. הוריה היו ציונים נלהבים - אמא הייתה ממייסדות הדסה[4] - והעניקו לה חינוך יהודי. כבר כנערה צעירה הייתה פעילה ציונית בהיותה מנהיגת כוכבי ציון, החטיבה הצעירה של החברה הציונית האוסטרו-הונגרית, אליה השתייכו הוריה המהגרים. כאשר החברה נקלעה לקשיי תקציב ולכן לא יכלה לאפשר מקום מפגש בדרום מזרח מנהטן, הלפרין וחבריה הפיקו קונצרט לגיוס תרומה לתשלום שכר הדירה[2]. בפעילותה הציונית שנים לאחר מכן נקראה הלפרין לא פעם להשתמש בכשרון זה לגיוס כספים.

בשנת 1913 הלפרין סיימה הכשרה בסמינר למורים שעל יד בית המדרש לרבנים באמריקה, למדה מעט בהאנטר קולג', ופקדה שוב את האקדמיה באוניברסיטת קולומביה שנים לאחר מכן.

נשיאות הדסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוז הלפרין שירתה בנשיאות הדסה בשתי קדנציות: קדנציה ראשונה בשנים 1932–1934, וקדנציה שנייה בשנים 1947–1952. שנים אלה היו רוויות באתגרים קריטיים בהם לקחה חלק מהותי.

כהונה ראשונה 1932–1934[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחד, כהונה זו הייתה בסימן עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בשנת 1933 בגרמניה. רחה פראיר מייסדת בברלין את עליית הנוער עליה מופקדת מאוחר יותר הנרייטה סאלד מייסדת הדסה. מפעל זה מציל אלפי ילדים ממלתעות הנאצים ומביאם לארץ ישראל. מאידך, הדסה ממשיכה להטמיע את המהפכות הרפואיות אותן ייסדה ביישוב בארץ ישראל קודם לכן - הקמת בתי חולים ותחנות לבריאות המשפחה - טיפות חלב. שנה קודם לתחילת הכהונה של הלפרין, ייסדה הדסה את קופת חולים עממית, למי שלא נכלל בהסתדרות הכללית.

בין כהונות 1934–1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כהונתה הראשונה כנשיאה עברה בשנת 1934 עם משפחתה להתגורר בירושלים, שם קידמה מטעם ארגון הנשים את הקמתו של בית החולים של ההסתדרות המדיצינית הדסה בהר הצופים[3]. תחת שרביטו של יהודה לייב מאגנס, קנצלר האוניברסיטה העברית, ועדת הבנייה גייסה את האדריכל היהודי גרמני הנודע אריך מנדלסון אשר בנה מבנה שנודע בשל יופיו והתאמתו לזירה המזרח תיכונית[5], ונחשב לאחד מהמבנים המוצלחים ביותר של האחרון[4]. בשנת 1939 חזרה לארצות הברית.

כהונה שנייה 1947–1952[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקדנציה השנייה שלה בשנים 1947–1952 לוותה באחד מאתגרי המנהיגות הקשים ביותר. כנשיאת הדסה היא הובילה את פינוי בית החולים הדסה שעל מובלעת הר הצופים אותו בנתה, כאשר הוא הפך מוקד לאלימות ערבית לאחר הקמתה של מדינת ישראל. שיאו של אותו גל אלימות בהתקפה על השיירה להר הצופים, שיירת הדסה, בלב שכונת שייח ג'ראח, באפריל 1948. למעלה משבעים וחמישה רופאים, אחיות וסטודנטים נהרגו במארב כאשר השיירה בה נסעו חצתה את שכונת שייח' ג'ראח במורדות הר הצופים בדרך אל בית החולים על ההר. המתקפה חשפה את מיקומו השברירי של בית החולים בהיותו מוקף כפרים ערביים. מציאות זו הובילה לפינויו מההר ולמציאת אתר חלופי[4].

בהנהגתה הוקמו בירושלים חמישה מוקדים זמניים לעזרה ראשונה שנדרשה עקב מלחמת השחרור המתנהלת בעיר. במקביל פעילותה הרפואית של הדסה גדלה עם בנייתו של בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית ב-1949 והקמת בית החולים הדסה בעין כרם שלש שנים לאחר מכן[6].

חיים בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים בהם שהתה עם משפחתה בירושלים הותירו עליה רושם עמוק. היא השתלמה בשפה העברית והעמיקה את קשריה האישיים עם אנשי היישוב. לעיתים קרובות שוחחה עם חברים על ההליכות הארוכות שערכה עם ילדיה בעיר העתיקה של ירושלים, ועל המראה של הר הזיתים מדלתה. במהלך הקריירה הציבורית שלה חזרה וביקרה בישראל למעלה מששים פעמים[2], בשנים בהם חציית האוקיינוס לא הייתה עניין של מה בכך.

כאמור, את שהותה כאן ליווה גל של התפרעויות נגד יהודים על ידי ערביי חברון ובאזורים נוספים. היא סייעה למצוא מזור למתיישבים היהודים אשר באו לירושלים בברחם מהאלימות. מאידך ביטאה עמדה מורכבת כאשר במקביל לסיועה למתיישבים היהודים, היא קראה לשיתוף פעולה יהודי-ערבי[2].

סיוע לעליית הנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת שהותה בארץ ישראל השלטון הנאצי בגרמניה הרים ראש והשית מדיניות אנטי יהודית, מה שגרם לגל עלייה גדול מגרמניה לארץ ישראל[7]. הלפרין התוודעה להנרייטה סאלד מייסדת 'הדסה', וסייעה לה בעליית הנוער. במסגרת זו נסעה חליפות לברלין בשנים 1935–1938[8].

הציונות האמריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזרתה לארצות הברית בשנת 1939 לוותה ברצון לחזק את השפעתה על היישוב ועל המעשה הציוני. בין השנים 1939–1946 היא הייתה חברה בוועד הפועל הציוני. בשנת 1942 היא הפכה לגזברית ועד החירום של ציוני אמריקה ושירתה כסגנית היו"ר שלו בין השנים 1945–1947. היא נמנתה על חברות המזכירות הראשונות של הוועד היהודי-אמריקני שנוסד ב-1943 על מנת לתעל את המאמץ האמריקני לטובת היישוב לאחר מלחמת העולם השנייה[9].

שתדלנות להקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלפרין היוותה ציר מרכזי במאבק למען הקמתה של מדינת ישראל במסגרת תפקידה בסוכנות היהודית, והיא השתדלה רבות במסדרונות מטה האו"ם. היא השתתפה במשאים ומתנים אשר הובילו לתוכנית החלוקה ב-1947. מאוחר יותר, כאשר עננה של מתקפת דמים רבצה מעל היישוב, וארצות הברית ביקשה כתוצאה מכך להשהות את הקמת המדינה, הלפרין הייתה זו, יחד עם עוד שלשה חברי הוועד המנהל, אשר הובילה קו נחרץ לממש את התוכנית להקמת מדינה.

בקשה לסיוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמת המדינה התבקשה הלפרין על ידי אליעזר קפלן, שר האוצר של המדינה הצעירה, להוביל את המאמץ הבינלאומי לגייס את התרומות הנחוצות לקליטת העלייה האינטנסיבית ארצה. ב-1946 נבחרה לנהל את הענף הניו יורקי של הסוכנות היהודית. הלפרין נותרה בהנהלת הסוכנות היהודית, דיברה בשמה וגייסה כספים עבורה, עד לפרישתה לגמלאות בשנת 1968[6].

בנובמבר 1949 פנה ראש ממשלת ישראל דאז דוד בן-גוריון באיגרת לרוז הלפרין נשיאת הדסה, וביקש באמצעותה את סיועה הייחודי של יהדות ארצות הברית למדינה הצעירה, דבר הממחיש את מעמדה של הלפרין הן בקרב הנהגת המדינה הצעירה והן בקרב יהודי ארצות הברית. פנייה זו הייתה כחלק מתפיסת ה"חלוציות" בעיני בן-גוריון ואחרים, אשר טען כי מה שהמדינה הצעירה זקוקה לו ביותר הוא כוח אדם מוכשר ואיכותי, מעט בכמות ורב באיכות. הוא ראה כמטרה חשובה ביותר העלאת כוח חלוץ זה מארצות הברית, גם מתוקף ההבנה כי עלייה המונית מארץ מוצא זו אינה ברת ביצוע. סיבה נוספת היא היחלשותה של אירופה בימים שלאחר השואה. וכך כותב לה בן-גוריון:

יהדות אמריקא נתנה עזרה רבה לבניין הארץ, בכסף ובעזרה פוליטית. העזרה העיקרית הדרושה בתקופה זו – היא עזרה בכוח אדם שישכלל את הטכניקה, הבנייה, הנהלת העבודה, סידורי החרושת .... ישנם כוחות כאלה בשפע בין יהודי אמריקא...

...אין לשער איזו מהפכה עלולים להכניס מאות בעלי מקצוע אמריקנים ומהי הברכה שהם מסוגלים להביא לארץ...

... עשרה בחורים או בחורות בעלי שאר רוח, אנשי תרבות, רצון וחזון שיתישבו בארץ ויבנו פה משק – יש להם ערך רב יותר לתנועה הציונית באמריקא (מבלי לדבר כבר על הארץ) מאשר למאות חברים או חברות לארגון ציוני באמריקא[1].

אתם כאן אנחנו שם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן עבודתה בסוכנות היהודית וחברותה בוועד הפועל הציוני, הציגה הלפרין עמדה מורכבת – נאמנות בו זמנית לישראל וליהדות ארצות הברית. באופן שתואם את רוח הדסה, היא ראתה בישראל באר רוחנית ותרבותית עבור יהודי ארצות הברית, בו בזמן שגילמה ערכים 'אמריקאים' של צדק ושוויון. באופן הזה היא ביקשה לעורר את יהודי אמריקה להיות מעורבים בישראל מעבר לתרומה פיזית, וכן להפך ציפתה מהישראלים[2].

כשנה לאחר איגרתו של בן-גוריון ניתן לראות בדברי הלפרין על הציונות האמריקאית שנאמרו במושב הוועד הפועל הציוני בירושלים, כמעין תשובה לדברי בן-גוריון, וכתמצית לתפיסת הציונות האמריקאית:

התנועה הציונית באמריקה לא ראתה עצמה מעולם כתנועה חלוצית גדולה [...] המוני היהודים באו לאמריקה [...] מתוך החלטה ברורה להכות שורש בארץ החדשה [...] ועל מנת להיות לאזרחיה הנאמנים [...]. יהודי אמריקה הצטרפו לתנועה הציונית "בתקופת היטלר", לא משום שחשבו שייתכן כי "גם באמריקה יכולה לרדת שואה" [...]; ורק הנסיבות הקשות הביאו לידי כך שהם "סיגלו לעצמם [...] את הרעיון שבהכרח כי יוקם בארץ-ישראל בית לאומי בשביל יהודים אחרים אך לא בשביל עצמם, לא בשביל יהודי אמריקה[1]

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1914 נישאה לאיש עסקים בשם סמואל הלפרין, והזוג קבע את מושבו יחד עם שני ילדיהם בברוקלין[2]. ילדיה, לורנס הלפרין, מאדריכלי הנוף הבולטים במאה העשרים, נפטר בשנת 2009. אחותו, רות קסלוב-הלפרין, דור שני להנהגת הדסה ונציגתה לארגון האו"ם, נפטרה אף היא באותה שנה, מעט לפניו.

רוז נפטרה בבית החולים סיני בעיר הולדתה ב-8 בינואר 1978. בת 82 במותה[10]. גופה הוטס לישראל, כאן נערך לה טקס הלוויה בבית החולים הדסה עין כרם, וכן טקס רשמי בבניין הסוכנות היהודית בירושלים. היא נקברה במרחק לא רב מקברה של הנרייטה סאלד בבית הקברות שעל הר הזיתים[3]. בין הסופדים לה הייתה נשיאתו של ארגון הדסה באותם ימים, ברניס טננבאום:

היא הייתה לוחמת מלאת תשוקה אשר האמינה בעקרונות על פיהם חיה – היא לחמה לצדק, היא לחמה עבור היהודים, היא לחמה למען פלשתינה, היא לחמה למען ישראל. לא היה יום אחד במהלך חייה בו היא הייתה חופשייה מהצרכים הנוקבים והמעוררים של היהודים.

[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרים גטר, "העלייה מגרמניה בשנים 1933–1939: קליטה חברתית-כלכלית מול קליטה חברתית-תרבותית," קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה12 (1979):125.
  • מירה קצבורג-יונגמן, החוויה היהודית האמריקנית: אסופת מאמרים. האוניברסיטה הפתוחה, מרכז זלמן שזר, 2007
  • Edward, Tivnan. "The lobby: Jewish political power and American foreign policy". Simon & Schuster, New York 1987
  • Jewish Telegramic Agency, "Rose Halprin Dead at 82", http://www.jta.org/1978/01/10/archive/rose-halprin-dead-at-82 (May 15, 2016)
  • Obituary. NYTimes, January 9, 1978, IV 7:3
  • Ruth Halprin Kaslove. "Memories of Rose Luria Halprin" American Jewish Women and the Zionist Enterprise, eds. S. Reinharz and M. A. Raider (UPNE, 2005)
  • Schlesinger, Yaffa. "Hadassah: the national women’s zionist organization of america." Contemporary Jewry 15.1 (1994)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוז לוריא הלפרין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 מירה קצבורג – יונגמן, החוויה היהודית האמריקנית: אסופת מאמרים, האוניברסיטה הפתוחה, מרכז זלמן שזר, 2007
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 Rose Luria Halprin | Jewish Women's Archive, jwa.org
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Rose Halprin Dead at 82, Jewish Telegraphic Agency, ‏1978-01-10
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 Schlesinger, Yaffa, Hadassah: the national women’s zionist organization of america, Contemporary Jewry, 15:1, 1994
  5. ^ "אריך מנדלסון, האדריכל שחלם על אחוות העמים השמיים". הארץ (בעברית). 19 בדצמבר 2012. 
  6. ^ 6.0 6.1 Rose Luria Halprin | Jewish Women's Archive, jwa.org
  7. ^ מרים גטר, "העלייה מגרמניה בשנים 1933–1939: קליטה חברתית-כלכלית מול קליטה חברתית-תרבותית," קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה12 (1979):125.
  8. ^ Ruth Halprin Kaslove. "Memories of Rose Luria Halprin" American Jewish Women and the Zionist Enterprise, eds. S. Reinharz and M. A. Raider (UPNE, 2005) 329.
  9. ^ Edward, Tivnan. "The lobby: Jewish political power and American foreign policy". Simon & Schuster, New York 1987, p.23.
  10. ^ Fowle, Farnsworth (9 בינואר 1978). "ROSE HALPRIN DIES; LEADING U.S. ZIONIST; Twice President of Hadassah, She Took Part in the Diplomatic Effort to Establish Israel She Became a Linguist Hebrew University Honored Her". The New York Times. ISSN 0362-4331.