יהודה לייב מאגנס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהודה לייב מאגנס
מאגנס ומשפחתו, שנות ה-30
יהודה לייב מאגנס (1936)

יהודה לייב מאגנסאנגלית: Judah Leon Magnes;‏ 5 ביולי 1877, כ"ד בתמוז ה'תרל"ז - 27 באוקטובר 1948, כ"ד בתשרי ה'תש"ט), ממנהיגי הקהילה הרפורמית בארצות הברית, קאנצלר האוניברסיטה ונשיאהּ הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בסן פרנסיסקו שבארצות הברית, בכ"ד בתמוז ה'תרל"ז (1877) לאביו דוד מאגנס ולאמו סופי לבית אברהמסון. קיבל תואר ראשון מאוניברסיטת סינסינטי, ושנתיים לאחר מכן נסמך לרבנות בסמינר לרבנים רפורמיים של ההיברו יוניון קולג' בסינסינטי. במפנה המאות נסע ללמוד באירופה, למד באוניברסיטאות בברלין ובהיידלברג בגרמניה, וקיבל ותואר דוקטור מאוניברסיטת היידלברג. אחרי כן כיהן כרב רפורמי ב"היכל עמנו-אל" בניו יורק. מאגנס שימש כח מוביל בהפיכת המיעוט היהודי בארצות הברית לבעל משקל פוליטי שיש להתחשב בו. ב-1906 ייסד את הוועד היהודי-אמריקני (AJC), ועמד בראש ה"קהילה", תנועה יהודית דמוקרטית בניו יורק מ-1908 עד 1922. עסק בקידום חינוך בתפוצות ובקליטת פליטי מלחמת העולם הראשונה. ב-1910 פרש מ"היכל עמנו-אל" בעקבות עמדתו בנושא ההתבוללות, והחלה התנתקותו מהקהילה הרפורמית.

מאגנס התמסר לפעילות ציונית, ביקר בארץ ישראל פעמיים, וב-1922 התיישב בירושלים. גם בעיני ציוני ארץ ישראל היו עמדותיו לצנינים, מכיוון שמאגנס ראה משקל שווה ליהדות התפוצות וליהודי הארץ. פריחת היישוב בארץ ישראל, הוא טען, תסייע לפריחת העם בפזורה, אך אין בכך לעודד עלייה המונית, שכן עלייה צריכה להיות נתונה לבחירה אישית.

פעילותו באוניברסיטה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאגנס עמד לימין חיים ויצמן בייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים, ועם הקמתה ב-1925 עמד בראשה ומונה לתפקיד קאנצלר האוניברסיטה[1], תפקיד בעל סמכויות ניהול בתחום האקדמי וגם בתחום המנהלתי, שילוב של תפקידי הרקטור נשיא ומנכ"ל. בעשור הראשון לקיומה של האוניברסיטה היה מאגנס הדמות המרכזית והמשפיעה ביותר על עיצוב דרכה. את מעמדו הרם רכש בזכות יכולתו לגייס תרומות כספיות גדולות מיהודים באמריקה שהיו מוכנים לרתום את עצמם למעשה בניין האוניברסיטה החדשה.

ביולי 1935 התפטר מאגנס ממשרת קאנצלר האוניברסיטה ובמושב התשיעי של חבר-הנאמנים של האוניברסיטה שנפתח בלוצרן ביום 8 בספטמבר 1935 הוחלט לבטל כליל את משרת הקאנצלר. מגנס נבחר לנשיא האוניברסיטה - תפקיד בעל אופי ייצוגי, בעיקר כלפי חוץ, מאגנס המשיך לכהן בתפקיד נשיא האוניברסיטה עד ליום מותו. ביום 11 בנובמבר 1935 בחר סנט האוניברסיטה העברית בפרופ' הוגו ברגמן לתפקיד רקטור האוניברסיטה הראשון. סמכויות הניהול האקדמי שהיו בידי הקאנצלר מאגנס עברו מעתה לרקטור האוניברסיטה.[2].

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לתפקידו באוניברסיטה עסק מאגנס בפעילות ציבורית ופוליטית. מאגנס תמך ברעיונות קבוצת "ברית שלום", שהטיפה להקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל. מאגנס האמין שהקונפליקט הלאומי היהודי ערבי עלול להמיט אסון על העמים, ולכן האמין שמדינה עתידית צריכה לכלול ייצוג לאומי של שני העמים. במסגרת אגודת איחוד שהקים, היה פעיל עם גרשם שלום, מרטין בובר ואחרים בניסיונות להתקרבות בין יהודים וערבים. עמדתו זו הביאה לא אחת עליו ביקורת וייתכן שהשפיעה גם על השינוי במעמדו באוניברסיטה, אך הוא זכה להערכה כמנהיג והוגה גם יחד. ברית שלום נתפסה כהתארגנות אינטלקטואלית נבחרת ולא הצליחה לסחוף אחריה המונים. מאגנס היה מראשי חוג העול של מלומדים ואקדמאים ירושלמים, שבו השתתפו גרשם שלום ושמואל הוגו ברגמן.

כשבועיים לפני הכרזת המדינה, לאחר ההתקפה על שיירת הדסה, נסע מאגנס לארצות הברית, חרף מצב בריאותו הקשה. מאגנס חשש לגורלו של היישוב היהודי אם תימשך המלחמה. בכינוס בניו-יורק אמר: "יש מיליונים על גבי מיליונים של מוסלמים בעולם, והם לא לחוצים בזמן... מיליונים על גבי מיליונים של ערבים מוכנים לסבול הקרבה של חיים שהם מבחינתם זולים יחסית, לעומת השארית האומללה של היהודים בעולם".[דרוש מקור] ב-4 במאי הוא נתקבל לפי בקשתו אצל מזכיר המדינה הגנרל מרשל, ולפי הפרוטוקול שנרשם אמר מאגנס: "באפשרות ארצות הברית להפעיל לחץ כבד הן על הערבים והן על היהודים אם תטיל אפילו סנקציות כלכליות חלקיות, כי היישוב היהודי בארץ ישראל הוא פרי התפתחות מלאכותית, ואם כי לעבודת היהודים אמנם הישגים יפים רבים, כגון חוות חקלאיות, אוניברסיטאות ובתי חולים - אך הם פועל יוצא של תרומות מארצות הברית - ועתה משמש הכסף הנתרם ליישוב היהודי רק למלחמה האוכלת את הכול. אם ארצות הברית תסגור את הברז ותמנע זרימת כספים ארצה תיעצר מכונת המלחמה היהודית בארץ ישראל בשל מחסור בדלק פיננסי. במקביל קרא גם להטלת סנקציות כלכליות אמריקניות גם על הצד הערבי. כל זאת במטרה להכריח את שני הצדדים להפסיק את שפיכות הדמים".‏[3]

באותה תקופה מגנס גם עמד בקשר רצוף עם איש האו"ם ראלף באנץ', שעמד בראש וועדת ארץ-ישראל שתפקידה היה להוציא לפועל את תוכנית החלוקה. באנץ' העריך מאוד את מגנס ואת רעיונותיו ואף הציע לו לשלבו בממשלה הזמנית היהודית שתוקם בחסות או"ם. מגנס סירב להצעה זו.[4]

לאחר פלישת צבאות ערב והתגברות החשש כי ישמידו את המדינה שזה עתה נוסדה, שלח מאגנס מברק נוסף למחלקת המדינה האמריקנית, ובו הודיע כי הגנת ישראל הצעירה עולה למדינה 4 מיליון דולר בחודש, וקרא לוושינגטון לנתק אותה מהמקורות הכספיים של היהודים באמריקה, כדי לקדם את סיום המלחמה.

מאגנס נפטר בכ"ד בתשרי ה'תש"ט בניו יורק, לאחר שנכשל בניסיונותיו לשכנע את הממשל האמריקאי כי הקמת מדינה חדשה במזרח התיכון ללא הסדר מוסכם, עלולה להביא חורבן על תושביה היהודים והערבים של הארץ. עצמותיו הועלו לקבורה בירושלים, והוא קבור בבית הקברות סנהדריה, בסמוך לרעייתו - ביאטריס. על שמו בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה העברית - הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס וכן השדרה המרכזית בקמפוס אדמונד ספרא, גבעת רם.

בנו דוד נישא לחוה דנציגר, בתו של ד"ר פליקס דנציגר ואחותו של הפסל יצחק דנציגר, והם התגוררו בשכונת רחביה בירושלים.

ספר יובל לכבודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האנציקלופדיה העברית, כרך ו' (ארץ ישראל), עמ' 1029.
  2. ^ ימימה רוזנטל (עורכת), כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל תרע"ח-תרצ"ו/ 1917-1935, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, עמ' 304 ו-306.
  3. ^ United States Department of State, Foreign relations of the United States, 1948 - The Near East, South Asia, and Africa (in two parts) (1948) p.902 [[1]]
  4. ^ אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, הוצאת מכון בן-גוריון, 2012, עמ' 54-55.
  5. ^ ביקורת: תמר הרמן, ‏כעוף החול – לתולדות הגישה הדו-לאומית, קתדרה 113, ספטמבר 2004, עמ' 196-192.


נשיאי האוניברסיטה העברית בירושלים

יהודה לייב מאגנס | זליג ברודצקי | משה שוובה (בפועל) | בנימין מזר | יואל רקח (בפועל) | אליהו אילת | אברהם הרמן | דן פטינקין | אמנון פזי | יורם בן-פורת | חנוך גוטפרוינד | מנחם מגידור | מנחם בן-ששון