רומא (סרט, 1972)

רומא
Roma

בימוי	פדריקו פליני
הופק בידי	Turi Vasile
תסריט	ברנרדינו זאפוני, פדריקו פליני
עריכה	רוג'רו מסטוריני
שחקנים ראשיים	Elisa Mainardi Nino Terzo Alvaro Vitali Renato Zero Maria Tedeschi Guglielmo Spoletini Fides Stagni Mimmo Poli קסנדרה פטרסון פדריקו פליני אנה מניאני Marne Maitland Ennio Antonelli John Francis Lane גור וידאל מרצ'לו מסטרויאני אלברטו סורדי Aristide Caporale Elliott Murphy Eleonora Giorgi פוידור צ'אליפין Gianluigi Chirizzi דניס כריסטופר Ennio Antonelli Galliano Sbarra Alfredo Adami Franco Magno Franco Citti Rolando De Santis Lina Franchi Nella Gambini Ada Crostona Giovanna Di Vita Marcella Di Folco Francesco Di Giacomo Loredana Martinez
מוזיקה	נינו רוטה
צילום	ג'וזפה רוטונו
מדינה	צרפת, איטליה
חברת הפקה	יונייטד ארטיסטס
חברה מפיצה	נטפליקס
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	26 באוקטובר 1972
משך הקרנה	128 דק'
שפת הסרט	איטלקית, ספרדית, צרפתית, גרמנית, אנגלית
סוגה	סרט קומדיה, סרט דרמה
דף הסרט ב־IMDb

רומא (באיטלקית: Roma; ידוע גם כ"רומא של פליני" או "רומא של פדריקו פליני") הוא סרט דרמה-קומית אוטוביוגרפית למחצה משנת 1972, המתאר את המעבר של הבמאי פדריקו פליני ממולדתו רימיני לרומא בצעירותו. את הסרט ביים פליני מתסריט שלו ושל ברנרדינו זאפוני. זהו הומאז' לעיר, המוצג בסדרה של אפיזודות הקשורות באופן רופף זו לזו, המתרחשות בעבר ובהווה של רומא. העלילה מינימלית, וה"דמות" היחידה שמתפתחת בצורה משמעותית היא של העיר רומא עצמה. פיטר גונזלס מגלם בסרט את פליני הצעיר, ובסרט מופיעים בעיקר קאסט שחקנים לא מוכרים.

עלילה

פדריקו פליני מספר על נעוריו ברומא. הסרט נפתח בפקק תנועה ארוך לעיר, ואחריו מוצגות סצנות המתארות את רומא בתקופת המשטר הפשיסטי בשנות ה-30 וגם בשנות ה-70.

בהמשך, פליני הצעיר עובר לבית הארחה תוסס בו מתגוררים אנשים יוצאי דופן (כולל דמות הדומה לבניטו מוסוליני) ומנוהל על ידי אישה חולה עבת בשר. הוא מבקר בשני בתי בושת – האחד רעוע וצפוף והשני מסוגנן ומפואר יותר ולכאורה מתאהב בזונה שעובדת באחרון. אטרקציות נוספות ברומא מוצגות, כולל תיאטרון וודוויל זול, רחובות, מנהרות וקטקומבה עתיקה עם ציורי קיר עתיקים ומרהיבים, המושחתים מייד בהחשפם לאור ולאוויר הצח, לאחר שהמחפרים חושפים אותם.

הסצנה המפורסמת ביותר מתארת אצילה קשישה בודדה המקיימת תצוגת אופנה פולחנית ואקסטרווגנטית עבור קרדינל ואורחים אחרים עם כמרים ונזירות הצועדים בתלבושות מוזרות.

הסרט מסתיים בסופו של דבר בקבוצה של רוכבי אופנוע צעירים הרוכבים לעיר ובצילום מלנכולי של השחקנית אנה מניאני, שצוות הצילום פגש במקרה ברחוב במהלך הצילומים (ושתמות כמה חודשים לאחר מכן).

ניגודים היסטוריים וניכור מודרני

פליני מעמת שוב ושוב את החיים ברומא בתקופת המלחמה באיטליה הפשיסטית עם החיים בתחילת שנות ה-70. הסצנות בזמן המלחמה מדגישות את חיי הקהילה במקומות הציבוריים של רומא, כגון מסעדות רחוב, מופעי בידור ומקלט פצצות. ההקבלות לשנות ה-70 הן בין מכוניות ואופנועים. פליני עושה השוואה נוספת בין מצעד הזונות בבתי הבושת של ימי המלחמה לבין תצוגת אופנה דמיונית עם לבוש כמורה וקהל אפיפיורי.

כלים נרטיביים

העלילה מתמקדת בשני מסעות לרומא של הבמאי. הראשון הוא כגבר צעיר בסוף שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40. השני הוא כבמאי של צוות צילום היוצר סרט על רומא. הסרט נע בין שני הנרטיבים הללו.

ביקורת

באתר Rotten Tomatoes, הסרט מחזיק בדירוג של 67% קבלת הסרט על סמך 19 ביקורות, עם ציון ממוצע של 6.6/10.

רוג'ר איברט מה"שיקגו סאן-טיימס" העניק לסרט ארבעה כוכבים מתוך ארבעה; שיבח את הבימוי של פליני בסרט וכתב, "פליני לא רק נותן לנו הרבה סצנות נוצצות, הוא בונה נרטיב שבו העיר היא "הגיבור הראשי". אברט דירג את הסרט במקום ה-9 ברשימת 10 הסרטים הטובים ביותר של 1972.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רומא בוויקישיתוף

• "רומא", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• "רומא", באתר נטפליקס
• "רומא", באתר AllMovie (באנגלית)
• "רומא", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• "רומא", באתר אידיבי
• "רומא", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• Roma: Rome, Fellini's City – an essay by David Forgacs at The Criterion Collection