עומס תנועה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עומס תנועה בכביש מהיר בפורטוגל
אחד האמצעים להקלה על עומסי תנועה הוא שלטי התראה והכוונה לנהגים
פקק תנועה בדרך מנחם בגין, תל אביב
פקק תנועה בסין, נוסעי נתיב אחד גלשו לשני ודחקו את התנועה ממול לשוליים

עומס תנועה (או גודש תנועה לפי האקדמיה ללשון העברית) הוא דפוס תנועה בכביש המתאפיין במהירויות נמוכות של כלי הרכב הנעים בכביש, הארכת זמני הנסיעה והגברת הצפיפות של כלי הרכב לאורך קטע כביש נתון. עומס תנועה מתרחש כאשר הדרישה לשימוש בכביש עולה על קיבולת התנועה של הכביש. בעת עומס תנועה קיצוני עשויה תנועת כלי הרכב לעצור כליל, מצב המכונה "פקק תנועה".

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עומס תנועה נוצר כאשר קיימת אי התאמה בין כמות כלי הרכב הנוסעים בכביש לבין כמות התנועה שהכביש יכול להעביר באותו זמן. עומס תנועה על כן יכול להווצר בעקבות עלייה במספר הרכבים, או ירידה בקיבולת הכביש.

עלייה במספר הרכבים יכולה להגרם, בשעה שבה רבים נוסעים לכיוון מסוים, למשל בבוקר אל מרכזי תעסוקה, בערב ביציאה ממרכזי התעסוקה או בדרך לאירוע המוני. עלייה במספר הרכבים יכולה להגרם גם מעלייה כללית במספר הנוסעים, למשל לקראת חג משפחתי.

ירידה בקיבולת הכביש נגרמת לרוב על ידי חסימות זמניות, כגון:

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומס תנועה מספר תוצאות שליליות:

  • הנסיעה בעומס תנועה כרוכה בבזבוז זמן הנהגים ונוסעיהם. כיוון שלרוב זמן נסיעה אינו מנוצל לעבודה וליצירה, עומסי תנועה פוגעים בכלכלת האזור שבו הם מתרחשים ומפחיתים את התוצר הגולמי.
  • עומסי תנועה עשויים לגרום לאיחורים של עובדים למקום עבודתם, תלמידים לבתי ספרם וכו'.
  • עומסי תנועה גורמים לבזבוז דלק וזיהום אוויר מוגבר, הן בזמן שמנוע המכונית עובד בהילוך סרק והן בעת האצות ובלימות תכופות.
  • עומסי תנועה גורמים לבלאי מואץ בכלי הרכב ולעליית אחזקת כלי הרכב.
  • נהיגה בעומס תנועה מגבירה את רמות המתח והתסכול של הנהג ומובילה לעיתים לתופעות של השתוללות בכביש. בכך, פוגעים גודשי התנועה בבריאותם של הנהגים.
  • לעומסי תנועה השפעות על תנועה בכבישים סמוכים, דרכם נהגים מנסים לעקוף את הנתיב שבו מתרחש עומס התנועה. כך, גורמים לעיתים עומסי התנועה לתנועה צפופה בכבישים צדדיים וצרים ובשכונות מגורים שלוות.

ניסיונות להקלת עומסי תנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלת עומסי תנועה יכולה להעשות על ידי הגדלת נפח התנועה של הכביש או הורדת מספר הרכבים בשעות מועדות לפקקים.

הגדלת נפח התנועה של הכביש וייעול זרימת התנועה:

  • שיפור צמתים, כולל בניית מחלפים להפרדה מפלסית והשתלבות הדרגתית של תנועה מכיוונים שונים.
  • ייעול בקרת רמזורים, הכנסת מערכות גל ירוק, החלפת צמתים מרומזרים בכיכרות.
  • בניית כבישים חדשים והוספת נתיבים לכבישים קיימים.
  • ביטול פניות החוצות נתיבי תנועה הבאים ממול, בצמתים מרומזרים. דבר הגורם לקיצור זמני הרמזור ולשיפור זרימת התנועה.
  • שימוש דו-כיווני בנתיבי תנועה. בשעות עומס תנועה ניתן להשתמש בנתיבים רבים יותר בכיוון אליו קיימת דרישה רבה ולהפחית את מספר הנתיבים בכיוון שאליו קיימת דרישה נמוכה יותר.
  • מתן אפשרות לרכב דו גלגלי לנסוע בשוליים בעת עומסי תנועה

הורדת מספר הרכבים:

  • ייעול ועידוד תחבורה ציבורית ושיתופית
  • עידוד השימוש באופניים-שילוב שבילי אופניים בדרכים הקיימות, יצירת תנאים במקומות עבודה (מקלחות, חניות לאופניים) ומרכזי תחבורה עירוניים, עמדות השכרת אופניים.
  • שינוי שעות הפתיחה של בתי הספר, זאת כדי למנוע חפיפה בין גודשי התנועה של הורים המביאים את ילדיהם ללימודים ובין גודשים הנגרמים בשעות הנסיעה לעבודה.
  • קיום עבודות תחזוקת תשתית בשעות בהן התנועה בכבישים דלילה (שעות הלילה המאוחרות, סופי שבוע, חגים).
  • חינוך לנהיגה מתחשבת יותר. נהיגה במרחק קצר מדי מן הרכב שלפנים, שינוי נתיבים תכוף, והתנהגות כביש דומה, גורמים להפחתת קיבולת הכביש וליצירת עומסי תנועה.
  • עומסי תנועה רבים נגרמים על ידי נהגים סקרנים המאטים להביט במקום תאונה. כדי להפחית תופעה זו משטרות תנועה רבות בעולם משתמשות במחסומים המונעים מנהגים סקרנים לראות את מקום התאונה.
  • הסטת רכבים לדרכים אחרות
  • הפחתת קיבולת הכבישים. אמצעי זה נראה כנוגד את ההיגיון, אולם הוא מבוסס על ההנחה שחלק מן הפתרון לגודשי התנועה הוא בהפחתת השימוש בכלי רכב פרטיים בכבישים. ככל שתופחת קיבולת הכביש, יפנו יותר נהגים לאמצעי תחבורה חלופיים וכך יפתחו גם עומסי התנועה.
  • הנהגת אגרת גודש על נהגי רכבים שנוסעים בכבישים עמוסים.
  • הגבלת מקומות החניה באזורים גדושי תנועה. זאת, מתוך ההנחה כי התנועה לאזור שבו לא ניתן להחנות תפחת ויותר נהגים יעדיפו להשתמש בתחבורה ציבורית.
  • קביעת מכסה למספר כלי הרכב היכולים לנוע על הכביש, במספר שיטות:
    • הגבלת מספר רישיונות כלי הרכב המונפקים מדי שנה. כך למשל נעשה בסינגפור. כך למעשה הממשל קובע את מספר כלי הרכב שינועו על הכביש.
    • הגבלת כלי הרכב לתנועה בימים מסוימים בשבוע בלבד. כך נעשה בערים גדולות רבות בעולם, ביניהן אתונה, מקסיקו סיטי וסאו פאולו. בכל יום בשבוע יכולים להיכנס לעיר רק כלי רכב מסוימים ואילו כלי רכב אחרים (בדרך כלל בהתאם לסיומת מספר לוחית הרישוי) אסורים בכניסה.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השנים, בעקבות עליית כלי רכב רבים חדשים לכביש (בשנת 2016 לדוגמה נקבע מספר שיא של כ-286 אלף מסירות כלי רכב חדשים), קיימת עלייה מתמדת בעומסי התנועה. במרץ 2018 פרסם ה-OECD כי פקקי התנועה בישראל גבוהים פי 3.5 מהממוצע במדינות הארגון, וכי הפקקים בישראל הם הגרועים ביותר במדינות החברות בארגון.

בשנת 1951 היו בישראל 34,103 כלי רכב פרטיים ובשנת 2017 עלה מספרם ל-2,857,000, וקצב העלייה צפוי לעמוד על 4% בשנה. כך ב-1951 היחס בין כלי רכב פרטיים לאוטובוס עמד על 1:6 ואילו בשנת 2019 היחס עלה ל-1:136ה[1].

לפי פרופסור עומר מואב "הגודש בכבישים גורם להפסד של כ-50 מיליארד שקל מהתוצר השנתי של ישראל" ולפי משרד האוצר הנזק הכספי מתחילת 2018 ועד אוקטובר 2019 נזקי הגודש הם כ-35 מיליארד שקל בשנה והסכום צפוי להיות כפול עד-2040[1].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]