פדריקו פליני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פדריקו פליני, 1965

פדריקו פליניאיטלקית: Federico Fellini;‏ 20 בינואר 1920 - 31 באוקטובר 1993) היה תסריטאי ובמאי קולנוע איטלקי, הנחשב לאחד מיוצרי הקולנוע המוערכים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים. נודע בזכות סגנונו הייחודי המשלב פנטזיה וארציות. קריירת הקולנוע שלו נמשכה כ-50 שנה, במהלכן זכה בפרס דקל הזהב של פסטיבל קאן (עבור "לה דולצ'ה ויטה"), היה מועמד 12 פעמים לפרס האוסקר וארבעה מסרטיו זכו בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. ב-1993 זכה לקבל פרס אוסקר למפעל חיים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליני נולד ב-20 בינואר 1920 להורים מן המעמד הבינוני, ברימיני שעל חוף הים האדריאטי, שהייתה באותה עת עיר קיט בת כ-45 אלף נפש. אביו, אורבנו פליני (1894-1956), בן למשפחת איכרים מגמבטולה (Gambettola), עבר לרומא ב-1915 ועבד כאופה מתלמד במפעל פסטה. אימו, אידה ברביאני (1896-1984), הגיעה ממשפחה קתולית בורגנית של סוחרים מרומא. למרות התנגדות תקיפה מצד משפחתה, היא ברחה ב-1917 כדי להתחתן עם אורבנו וחיה עם משפחתו בגמבטולה. לאחר שנה הם נישאו בחתונה אזרחית עם טקס דתי בבזיליקת סנטה מריה מג'ורה שברומא. הזוג התמקם ברימיני, ואורבנו התפרנס כאיש מכירות נודד וספק סיטונאי. לפליני היו שני אחים: ריקארדו (1991-1921), במאי דוקומנטרי ברשת השידור האיטלקית RAI, ומריה מדלנה (2002-1929).

ב-1924, פליני החל ללמוד בבית ספר יסודי של נזירות ברימיני. לאחר מכן למד שנתיים בבית ספר ציבורי. פליני היה תלמיד קשוב שבילה את זמנו הפנוי בציור, תיאטרון בובות וקריאת II corriere dei piccolo, מגזין ילדים פופולרי שהציג קריקטורות אמריקאיות טיפוסיות מאת וינזור מקיי, ג'ורג' מקמנוס ופרדריק בור אופר (לאמנים אלו הייתה בהמשך השפעה על סרטים שביים: "נמו הקטן" של מקיי השפיע על "עיר הנשים", ולדמות "חוליגן שמח" של בור אופר הייתה השראה ויזואלית לדמותה של ג'לסומינה ב"לה סטראדה"). סרט הקולנוע הראשון בו צפה היה "מצ'יסטה בתופת" (Macicte all’Inferno) (1926) של גווידו בריניון. סרט זה חיבר אותו לדנטה והשפיע על הקריירה הקולנועית שלו. את חופשותיו בילה בכפר אצל סבתו ושם התוודע גם לאורח החיים החקלאי וגם נתקל בדמויות של נוודים וצוענים שקיבלו מאוחר יותר ביטוי בסרטיו.

בשנים 1938-1930 למד בליצ'או "ג'וליו צ'זרה" ברימיני.‏[1] שם התיידד עם לואיג'י 'טיטה' בנזי (Luigi ‘Titta’ Benzi), לאחר מכן עורך דין בולט ברימיני ומודל לטיטה הצעיר ב"זיכרונות" (1973). באיטליה של מוסוליני, הצטרפו פדריקו ואחיו ריקרדו לחברי תנועת הנוער הפשיסטית "Avanguardista", שהייתה חובה לנערים. הוא ביקר לראשונה ברומא יחד עם הוריו ב-1933, שנת מסע הבכורה של SS REX, ספינת נוסעים טראנס-אטלנטית המוזכרת ב"זיכרונות". יצור הים שנמצא על החוף בסיום סרטו "לה דולצ'ה ויטה" (1960), נוצר כנראה בהשראת דג ענק שנמצא נטוש בחופי רימיני בזמן סופה ב-1934. למרות אירועי מפתח שפליני חווה בילדותו ובהתבגרותו ונתן להם ביטוי בסרטים כגון "הבטלנים" (1953), "½8" (1963), ו"זיכרונות" (1973), הוא התעקש כי זיכרונות אוטוביוגרפיים כאלו היו המצאות:

אין זה הזיכרון השולט בסרטי. לומר כי הסרטים שלי הם אוטוביוגרפיים זה פיתרון קליל מדי, סיווג חפוז. נראה לי כי המצאתי כמעט הכל: ילדות, אופי, נוסטלגיות, חלומות, זיכרונות, עבור התענוג של להיות מסוגל לספר אותם בשנית

ב-1937, פתחו פליני והצייר דמוס בוניני (Demos Bonini) חנות דיוקנאות ברימיני. המאמר ההומוריסטי הראשון שלו הופיע ב"גלויות לקוראים שלנו", פינה בעיתון Domenica del corriere של רימיני. בהחלטה על קריירה ככותב בדיחות וקריקטוריסט, נסע פליני ב-1938 לפירנצה שם פרסם את הקריקטורה הראשונה שלו בעיתון שבועי. לאחר שנכשל במבחן התרבות הצבאי שלו, סיים את לימודיו בתיכון ביולי 1938 לאחר שנבחן פעמיים.

בספטמבר 1939 עבר לרומא יחד עם אמו ואחותו, בעוד אביו נשאר לשמור על עסקיו ברימיני. הוא נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת רומא כדי לרצות את הוריו, אם כי הביוגרף הוליס אלפרט דיווח כי "אין כל תיעוד שאי פעם נכח בשיעור". לאחר שהתמקם בפנסיון משפחתי, הוא פגש עוד אחד מידידיו לכל החיים, הצייר רינלדו גלנג (Rinaldo Geleng). כעניים מרודים, הם איחדו כוחות כדי לצייר סקיצות של בעלים של מסעדות ובתי קפה, אך לא נחלו הצלחה. בסופו של דבר מצא פליני עבודה ככתב טירון בעיתון היומי Il Piccolo and Il Popolo di Roma, אך עזב אחרי תקופה קצרה, עקב שיעמום ממשימות סיקור חדשות בית המשפט המקומי.

ארבעה חודשים לאחר פרסום המאמר הראשון שלו ב-Marc'Aurelio, מגזין הומור דו שבועי רב השפעה, הוא הצטרף למערכת העיתון, וזכה להצלחה עם טור קבוע בשם "האם אתה מקשיב למה שיש לי לומר?" במהלך שתואר על ידי אחד מהביוגרפים שלו (Peter Bondanella) כ"רגע מכריע בחייו של פליני". המגזין נתן לו משרה קבועה בין השנים 1939 ל-1942, מפגשים עם סופרים, כותבי בדיחות ותסריטאים ואלו הובילו בסופו של דבר להזדמנויות בעסקי השעשועים והקולנוע. בין היוצרים ששיתפו עמו פעולה במערכת המגזין היו התאורטיקן המרקסיסט והתסריטאי, צ'זארה זבטיני (Cesare Zavattini), וברנרדינו זפוני (Bernardino Zepponi), שעתיד היה לכתוב תסריטים עבור סרטיו של פליני. עריכת ראיונות עבור CineMagazzino גם הוכיחה את עצמה כאשר התבקש לראיין את אלדו פבריצי (Aldo Febrizi), השחקן הבולט בעסקי השעשועים באיטליה באותה עת. יחסי הקרבה המידיים הביאו לשיתוף פעולה מקצועי כשפבריצי השתמש במונולוגים הומורוסטיים שכתב עבורו פליני.

קריירה וחייו הבוגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה עת החלו פליני ורוג'רו מקארי (Ruggero Maccari), שנכלל גם הוא בצוות הכותבים ב"מרק'אאורליו", לכתוב מערכונים לרדיו ובדיחות לסרטים. עוד בטרם מלאו לו 20, השיג פליני, בסיועו של פבריצי, את המזכה הראשון שלו כאחד מחמשת כותבי התסריט לקומדיה הקולנועית, "חלומו של פיראט" (Il pirate sono io), בבימויו של מריו מאטולי (Mario Mattoli). תוך זמן קצר היה מעורב בהפקות נוספות באולפני צ'ינצ'יטה וכך התרחב המעגל המקצועי שלו וכלל את הסופר ויטליאנו ברנקטי (Vitaliano Brancati) והתסריטאי פיירו טליני (Piero Tellini). באותה עת הוא נחשף גם לחומרים תרבותיים זרים; הוא קרא את "הגלגול" מאת פרנץ קפקא ויצירות מאת ניקולאי גוגול, ג'ון סטיינבק וויליאם פוקנר ובנוסף, צפה בסרטים צרפתיים של מרסל קרנה, רנה קלייר וז'וליאן דוביבייה. ב-1941 הוא פרסם את Il mio amico pasqualino, ספרון בן 74 עמודים המתאר את הרפתקאותיו האבסורדיות של pasqualino, אלטר אגו שלו.

בעודו כותב לרדיו ומנסה להתחמק מגיוס, פגש פליני את אשתו לעתיד, ג'ולייטה מזינה, בסטודיו במשרדי EIAR (תאגיד שידורי רדיו איטלקי) בסתיו 1942. מסינה השתכרה היטב בעת שגילמה את דמותה של פאלינה בתסכית הרדיו של פליני, "קיקו ופאלינה", ונודעה גם בשידורי קומדיות מוזיקליות שעודדו את הקהל שהיה מדוכא מהמלחמה. בנובמבר 1942, נשלח פליני ללוב, שהייתה תחת שליטת של איטליה הפאשיסטית, כדי לעבד תסריט לסרט I cavalieri de deserto (אבירי המדבר, 1942), בבימוי של אוסוולדו ולנטי (Osvaldo Valenti) וג'ינו טאלאמו (Gino Talamo). פליני ברך על ההזדמנות שאפשרה לו "לארגן לעצמו עוד דחייה לצו הגיוס שלו". מלבד השתתפות בכתיבת התסריט, הוא גם ביים את הסצינות הראשונות של הסרט. כשנכפה מצור על טריפולי על ידי הכוחות הבריטיים, נמלטו הוא ושותפיו לסרט במטוס גרמני שטס לסיציליה. הרפתקאותיו באפריקה, שפורסמו לאחר מכן ב"מרק'אאורליו" בשם "הטיסה הראשונה", סימנו את "הצמיחה של פליני חדש, לא עוד רק תסריטאי, עובד ורושם בשולחנו, אלא במאי בשטח".

פליני הצליח לבסוף להתחמק מהגיוס כאשר מתקפה אווירית של בנות הברית על בולוניה, השמידה את הרישומים הרפואיים שלו. פליני וג'ולייטה התחבאו בדירה של דודתה עד נפילתו של מוסוליני ב-25 ביולי 1943. לאחר שיצאו יחד במשך תשעה חודשים, התחתן הזוג ב-30 באוקטובר 1943. כמה חודשים לאחר מכן, נפלה מזינה במדרגות וסבלה מלידה מוקדמת. היא ילדה בן, פיירפדריקו, ב-22 במרץ 1944, אך הילד מת מדלקת המוח שלושה שבועות לאחר מכן. לטרגדיה היו השלכות רגשיות ואמנותיות מתמשכות על פליני.

התמחות נאו-ריאליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרור רומא על ידי בנות הברית ב-4 ביוני 1944, פתחו פליני ואנריקו דה סיטה (Enrico De Seta) חנות בשם "הפרצופים המצחיקים", שסייעה להם לשרוד את המיתון שלאחר המלחמה בציור קריקטורות של חיילים אמריקאים. פליני היה מעורב ביצירת הנאו-ריאליזם האיטלקי כאשר רוברטו רוסליני, שעבד על התסריט של "רומא עיר פרזות" (הנחשב כסרט הראשון בנאו-ריאליזם), פגש את פליני בחנות שלו וביקש ממנו לכתוב בדיחות ודיאלוגים לתסריט. מודע למוניטין של פליני כמוזה היצירתית של אלדו פבריצי, רוסליני גם ביקש ממנו לנסות ולשכנע את השחקן לגלם את דמותו של האב ג'וזפה מורוזיני, כומר קהילה ואיש מחתרת, שהוצא להורג על ידי ה-SS ב-4 באפריל 1944.

ב-1947, היו פליני וסרג'ו אמידאי (Sergio Amidei) מועמדים לפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר עבור התסריט ל"רומא עיר פרזות".

בעת שעבד כתסריטאי ועוזר במאי של רוסליני על "פאיזה" ב-1946, הופקד פליני על צילום הסצנה במאיורי בסיציליה. בפברואר 1948, התוודע למרצ'לו מסטרויאני, שחקן תיאטרון צעיר באותה עת, שהופיע במחזה יחד עם ג'ולייטה מזינה. לאחר שקשר יחסי עבודה קרובים עם הבמאי אלברטו לטואדה, עזר פליני לכתוב את התסריטים ל"ללא רחמים" (Senza pietà) ול"התחנה על נהר הפו" (Il mulino del Po). פליני גם עבד עם רוסליני על סרט האנתולוגיה "L’Amor" ‏(1948), שהורכב משני קטעים. בקטע "הנס" כתב פליני את התסריט יחד עם רוסליני ואף שיחק בקטע זה את דמותו של נווד המתחזה לקדוש ומעבר איכרה שגולמה על ידי אנה מניאני.

סרטיו המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמאל לימין: פדריקו פליני, ג'ולייטה מזינה, קרלה דל פ'וג'ו ואלברטו לטואדה

ב-1950 הפיקו וביימו במשותף פליני ולטואדה את סרטו הראשון באורך מלא של פליני, "אורות הוורייטה" (Luci del varietà). הייתה זו קומדיה שעסקה בעולם שמאחורי הקלעים בלהקת תיאטרון וודוויל נודדת. בתפקידים הראשיים שיחקו פפינו דה פיליפו, ג'ולייטה מזינה ואשתו של לטואדה, קרלה דל פוג'ו (Carla del Poggio). הביקורות הרעות וההפצה המוגבלת של הסרט היוו אסון כלכלי לכל הנוגעים בדבר. חברת ההפקות פשטה את הרגל והשאירה את פליני ואת לטואדה בחובות שהיה עליהם להחזיר במשך עשור. בפברואר 1950, קיבל "פאיזה" מועמדות לאוסקר על התסריט מאת רוסליני, סרג'ו אמידיי ופליני.

בספטמבר 1951 התחיל פליני את ההפקה על "השייח' הלבן" (Lo sceicco bianco), הסרט הראשון באורך מלא בבימויו הבלעדי. הסרט, בכיכובו של אלברטו סורדי הוא קומדיה רומנטית שהתבססה על גרסה ראשונית שנכתבה על ידי מיכלאנג'לו אנטוניוני ב-1949 והתבסס על הפוטו רומן האיטלקי - חוברות אנימציה מצולמת שכללו עלילות רומנטיות והיו פופולריות באותה תקופה. המפיק קרלו פונטי הפקיד בידי פליני וטוליו פינלי (Tullio Pinelli) את כתיבת התסריט, אך אנטוניוני דחה את הסיפור שהם פיתחו. יחד עם אניו פלאיאנו (Ennio Flaiano), הם עיבדו את החומר לסאטירה קלילה על זוג שזה אך נישא (בגילומם של לאופולדו טרייסטה (Leopoldo Trieste), וברונלה בובו (Brunello Bovo)), המגיע לרומא כדי לפגוש את משפחת החתן ולצפות במיסה של האפיפיור. מסכת המכובדות של החתן נהרסת במהרה על ידי אובססיית הכלה ל"שייח' הלבן" - דמות דמיונית מהפוטו רומן (מגולם על ידי אלברטו סורדי). המוזיקה לסרט הולחנה על ידי נינו רוטה והיה זה שיתוף הפעולה הראשון שלהם שנמשך עוד שנים ארוכות (עד חזרת התזמורת (1978). הסרט נבחר תחילה לפסטיבל קאן אך לאחר מכן נמשך מהתחרות. לאחר שהוקרן בפסטיבל הסרטים של ונציה הוא נקטל על ידי הביקורות שתארו אותו כ"אווירה של משחק כדורגל". מבקר אחד הצהיר שלפליני אין ולו הכישרון המזערי הנדרש לבימוי קולנוע.

ב-1953, יצא למסכים סרטו השני, "הבטלנים". הסרט - קומדיה העוקבת אחר חייהם של חמישה צעירים המעבירים את זמנם בעצלתיים בכפרם הקטן שעל שפת הים ליד רימיני, זכה לאהדת המבקרים ולהצלחה בקרב הציבור. הסרט זכה באריה הכסף - פרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ונציה ובעקבות כך השיג פליני הפצה בינלאומית ראשונה.

מעבר מניאו ריאליזם לסרטי הדור החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת הסרט "לה סטרדה"

פליני ביים את "לה סטרדה" (La strada) על פי תסריט שכתב ב-1952 עם פינלי ופלאיאנו. כשהביא את התסריט ללואיג'י רוברה, מפיק "השייח' הלבן", פסל זה את הסרט באומרו כי זו יצירה ספרותית גדולה, אך "כסרט, הוא לא יביא לירטה. זה לא קולנוע". לאחר הצלחת "הבטלנים" הצליח פליני לגייס את דינו דה-לורנטיס ואת קרלו פונטי להפיק את הסרט. צילומי הסרט ארכו זמן רב ונתקלו בקשיים רבים. במהלך שלושת השבועות האחרונים של הצילומים, חווה פליני את הסימנים הראשונים של דיכאון קליני חמור. בעזרת אשתו, עשה הפסקה קצרה של טיפול בפסיכואנליזה פרוידיאנית. פליני תיאר מאוחר יותר את הסרט בתור:

קטלוג שלם של כל עולם המיתולוגיה שלי, ייצוג נועז של זהותי שהתבצע ללא כל תקדים.

עלילת הסרט עסקה בעולמם וביחסיהם של שרירן (אנתוני קווין) וצעירה שקנה ומשמשת כעוזרתו וכליצנית (ג'ולייטה מזינה). הביקורות הראשונות לסרט היו קשות והקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל ונציה בספטמבר 1954 פתחה מחלוקת מרה, שהגיעה גם לציבור הרחב, בין אוהדיו ובין מבקריו של פליני. הסרט זכה בפרס אריה הכסף לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ובדיעבד, הוגדר על ידי מכון הסרטים האמריקאי כ"אחד הסרטים המשפיעים ביותר שנעשו אי פעם". הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ב-1956 ונבחר ב-1992 על ידי במאים ממכון הסרטים הבריטי במקום הרביעי מבין "עשרת הסרטים הטובים ביותר".

לסרטו הבא, "הרמאים" (Il Bidone), שיצא למסכים ב-1955 ליהק פליני לתפקיד הראשי של נוכל מזדקן, את השחקן האמריקאי ברודריק קרופורד. הסרט מבוסס חלקית על סיפורים ששמע פליני מגנב זוטר בזמן ההפקה של "לה סטרדה". פליני פיתח את התסריט לסיפור דעיכתו האיטית של רמאי המסתיימת במוות בבדידות. כדי לגלם את "הפנים הטרגיות" של התפקיד, פליני בחר בהמפרי בוגארט, אך לאחר שנודע לו על מחלת סרטן הריאות בה לקה בוגארט, הוא בחר בקרופורד אחרי שראה את פניו בכרזה של "כל אנשי המלך" מ-1949. צילומי הסרט היו מלווים בקשיים שנבעו מהאלכוהוליזם של קרופורד. לאחר שנקטל באכזריות על ידי המבקרים בפסטיבל ונציה ה-16, כשל הסרט בקופות וזכה להפצה בינלאומית רק ב-1964.

במהלך הסתיו, חקר פליני ופיתח תסריט שהתבסס על עיבוד לרומן של מריו טובינו (Mario Tobino), שעלילתו מתרחשת במוסד לנשים חולות רוח. תומכיו הכלכליים של פליני העריכו את הפרויקט כ"חסר פוטנציאל מסחרי" והוא ננטש.

באביב 1956, בעת שהיה עסוק בהכנות ל"לילות כביריה" (Le notti di Cabiria), נודע לפליני על מות אביו מדום לב בגיל 62. בהפקתו של דינו דה-לורנטיס ובכיכובה של ג'ולייטה מזינה, שאב "לילות כביריה" השראה מדיווח חדשותי על ראש אישה כרות שנשלה מאגם ומדמות זונה משכונת עוני שגילמה מזינה בסרטו המוקדם "השייח' הלבן". פייר פאולו פאזוליני נשכר כדי לתרגם את התסריט של פלאיאנו ופליני לניב של תושבי רומא וכדי לפקח על התחקיר בפרוורים העניים של רומא. הסרט עוסק בחיפושיה של כביריה אחרי אהבה שמסתיימים לעתים קרובות בשברון לב. היא מנוצלת בידי כמעט כל הסובבים אותה, עד שהיא פוגשת בגבר שמבטיח לה עתיד מהוגן ומתאהבת בו לחלוטין. לאחר סדרה נוספת של אירועים משפילים, כביריה נותרת פגועה אך בהיותה חיובית מטבעה, רוחה אינה נשברת. הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר והביא למזינה את פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן.

יחד עם פינלי, כתב פליני את "מסע עם אניטה" עבור סופיה לורן וגרגורי פק. "רעיון שנולד מתוך אמת אינטימית", כינה פליני את התסריט שהתבסס על הגעתו של פליני לרימיני בלוויית פילגש, כדי להשתתף בהלוויית אביו. בשל חוסר הזמינות של לורן, נגנז הפרויקט והופק מחדש לאחר 25 שנה בתור "נאהבים ושקרנים" (1981), קומדיה בבימויו של מריו מוניצ'לי (Mario Monicelli ) בכיכובם של גולדי הון וג'אנקרלו ג'אניני. כדי להקל על רגשותיה של מזינה רעייתו, שכתב פליני את התסריט של "Furtunella", בבימויו של אדוארדו דה פיליפו כך שיתאים לכיכובה של מזינה.

פריחת הקולנוע האיטלקי בשנות ה-50, שכונתה גם "הוליווד על הטיבר", והביאה את האולפנים האמריקאים לצלם סרטים באיטליה, כתוצאה מכוח עבודה זול ומיומן שנמצא ברומא, היוותה רקע לעליית צלמי הפפאראצי שנהגו לצלם סלבריטאים בוויה ונטו. שערוריה שעוררה רקדנית טורקית בעת שאילתרה סטרפטיז במועדון לילה לכדה את דמיונו של פליני: הוא החליט לסיים את התסריט שלו שהיה בתהליך כתיבה, "מורלדו בעיר", ב"אורגיה" שנמשכת כול הלילה בווילה ליד הים. התמונות שצילם פיירלואיג'י פרטורלון (Pierluigi Praturlon) בהן אניטה אקברג מדשדשת בלבוש מלא במזרקת טרווי סיפקה השראה נוספת לפליני ולכותבי התסריט שלו. לאחר ששינה את שם הסרט ל"לה דולצ'ה ויטה. חיש מהר החלה התכתשות בין פליני ובין המפיק דה לורנטיס בנושא ליהוק השחקן הראשי: הבמאי התעקש על מרצ'לו מסטרויאני שהיה יחסית לא ידוע ואילו המפיק דה לורנטיס רצה את פול ניומן כביטחון להחזר ההשקעה שלו. לאחר שהגיעו למבוי סתום, מכר דה לורנטיס את הזכויות לאיל ההפצה אנג'לו ריזולי. הצילומים החלו ב-16 במרץ 1959 עם אניטה אקברג העולה במדרגות המובילות לכיפה של בזיליקת פטרוס הקדוש בסט תפאורה ענקי שנבנה באולפני צ'ינצ'יטה. סצנת הטסת פסל ישו על ידי מסוק מעל רומא, אל כיכר סנט פטרוס שבוותיקן, שאבה את השראתה מאירוע תקשורתי ממשי ב-1 במאי 1956 לו היה פליני עד. הצילומים הושלמו ב-15 באוגוסט בחוף נטוש בפאסו אוסקורו שליד פיומצ'ינו, עם צילום דג מוטנטי נפוח שעוצב על ידי פיירו גראדי.

"לה דולצ'ה ויטה" (La dolce vita) (תרגום לעברית: החיים המתוקים) הפך מיד לשובר קופות. למרות מחירים מופקעים של 1,000 לירטות שגבו ספסרים, נדחקו המונים בתור (סדר) במשך שעות כדי לראות את הסרט ה"לא מוסרי" לפני שהצנזורה אוסרת אותו. בהקרנה מיוחדת במילאן ב-5 בפברואר 1960, ירק צופה נסער על פליני וצופים נזעמים הטיחו בו עלבונות. לאחר שהסרט גונה על ידי גורמים פוליטיים שמרנים-ימנים, דרש תת-השר דומניקו מאגרי מהמפלגה הדמוקרטית-נוצרית סובלנות כלפי הנושאים השנויים במחלוקת שבסרט. רשויות הוותיקן התנגדו לסרט ועיתון הוותיקן, ל'אוסרווטורה רומאנו, בקש הטלת צנזורה. בפסטיבל קאן, בו התחרה, בין יתר הסרטים, גם "ל'אוונטורה" של מיכלאנג'לו אנטוניוני, זכה "לה דולצ'ה ויטה" בפרס דקל הזהב שהוענק על ידי יושב ראש צוות השופטים, הסופר הבלגי, ז'ורז' סימנון, שהושתק על ידי קריאות הקהל הנזעם.

אמנות סרטים וחלומות (1969-1961)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטודיו 5 באולפני צ'ינצ'יטה - שהיה הסטודיו המועדף על פליני

תגלית גדולה עבור פליני לאחר תקופת הנאו-ריאליזם שלו (1959-1950) הייתה עבודתו של הפסיכואנליטיקאי השווייצרי קארל גוסטב יונג. לאחר שפליני נפגש עם הפסיכואנלטיקאי ארנסט ברנהארד (איט') בתחילת 1960, הוא קרא את האוטוביוגרפיה של יונג, "זכרונות חלומות מחשבות". ברנהארד גם המליץ לפליני לעיין בספר הפילוסופיה הסיני "אי צ'ינג", וכן לתעד את חלומותיו. מה שפליני החשיב עד אותה עת כתפיסותיו העל-חושיות פורשו על ידו כעת כייצוגים נפשיים של הלא-מודע שלו. התמקדותו של ברנהארד בפסיכולוגיית המעמקים של יונג השפיעה מאוד על סגנונו הבוגר של פליני, ושינוי זה סימן את נקודת המפנה שלו מנאו-ריאליזם לעשיית קולנוע ה"מתייחסת לחלום". הנחות היסוד של יונג על נשיות וגבריות בתת-מודע של המין השני, תפקידם של הארכיטיפים והלא-מודע הקולקטיבי השפיעו באופן ישיר על סרטים כגון "½8" (1963), "ג'ולייטה של הרוחות" (1965), "סטיריקון" (1969), "קאזאנובה" (1976) ו"עיר הנשים" (1980). כמו כן, השפיעו על יצירתו בשנים אלו יוצרים כמו: לואיס בונואל, צ'רלי צ'פלין, סרגיי אייזנשטיין, באסטר קיטון, לורל והארדי, האחים מרקס ורוברטו רוסליני.

מממן הסרטים, אנג'לו ריצולי, ניצל את הצלחת "לה דולצ'ה ויטה", והקים ב-1960 את פדריז (Federiz), חברת קולנוע עצמאית שיועדה לטיפוח כישרונות חדשים בסיוע פליני ומנהל ההפקות, קלמנטה פרקסי (Clemente Fracassi). למרות הכוונות הטובות, נסגרה החברה מיד לאחר ביטול הפרויקט של פייר פאולו פאזוליני, "אקאטונה" (1961).

לאחר שגונה כ"מחטיא הציבור" עם יציאת "לה דולצ'ה ויטה", הגיב פליני עם "הפיתויים של דוקטור אנטוניו", פרק שנכלל בסרט האפיזודות "בוקאצ'ו 70" (Boccaccio 70). היה זה סרטו הראשון של פליני בצבע, והוא היה הפרויקט היחידי של חברת פדריז. בסרט ניכרה הסאטירה הסוריאליסטית שאפיינה את עבודתו של פליני הצעיר במגזין "מרק'אאורליו". הסרט לעג לדמות האביר הנלחם ברשע, בגילומו של פפינו דה פיליפו המשתגע בעת נסיונותיו לצנזר כרזת פרסומת לחלב שעליה מתנוססת תמונתה של אניטה אקברג שנחשבה כסמל מין.

במכתב שכתב ב-1960 לשותפו לעבודה, ברונלו רונדי (Brunello Rondi), שרטט פליני לראשונה רעיון לסרטו על איש שסובל מ"מחסום יצירתי": "ובכן - גבר (סופר? סוג כלשהו של בעל מקצוע? מפיק תיאטרון?) יהיה חייב להפסיק למשך שבועיים את אורח חייו הרגיל בשל מחלה לא כול כך רצינית. זהו צלצול אזהרה: "משהו חוסם לו את המערכת." כשהתסריט, שם הסרט ומקצוע הגיבור אינם ברורים לו, החל פליני לחפש אתרי צילום ברחבי איטליה בתקווה לפתור את הבלבול בו היה מצוי. אניו פלאיאנו הציע את "La bella confusione" (בתרגום חופשי, המבוכה היפה) כשם הסרט העתידי. תחת לחץ ממפיקיו, בחר פליני לבסוף בשם ½8, שם שהייתה בו התייחסות עצמית המתייחסת בעיקר (אך לא באופן בלעדי) למספר הסרטים שביים פליני עד לאותה עת.

לאחר שקבע את תחילת ההפקה לאביב 1962, חתם פליני על חוזים עם המפיק שלו ריזולי, קבע תאריכים לצילומים ובנה סטים של תפאורה. הוא ליהק את מסטרויאני, אנוק איימה, קלאודיה קרדינלה וסנדרה מילו לתפקידים הראשיים ביצע מבחני בד באולפני סקלרה שברומא ושכר את אנשי המפתח בצוות ההפקה, כולל הצלם ג'אני די וננזו (Gianni Di Venanzo). פליני החליט לקרוא לדמות הראשית שלו גווידו אנסלמי, אך עדיין לא ידע מה עושה הגיבור לפרנסתו. המשבר הגיע לשיאו באפריל כאשר ישב במשרדו בצ'ינצ'יטה, הוא החל לכתוב מכתב לריזולי שבו התוודה ש"איבד את הסרט שלו" וכי הוא חייב לנטוש את הפרויקט. הוא נקטע בכתיבתו על ידי המכונאי הראשי בהפקה שביקש לחגוג את השקת "½8". פליני הניח את המכתב בצד וניגש לסט. בעת שהרים כוסית לכבוד הצוות, הוא חש לדבריו: "מלא בושה... הייתי במצב ללא מוצא. הייתי במאי שרצה לעשות סרט שלא זכר יותר. והפלא ופלא, באותו רגע הכול התחבר. ניגשתי ישר ללב ליבו של הסרט. אני אכניס לנראטיב את כול מה שקרה לי. אני אעשה סרט על במאי שאינו יודע יותר אילו סרטים הוא רוצה לעשות".

הצילומים החלו ב-9 במאי 1962. כשהיא אובדת עצות מהאלתור הכאוטי הבלתי פוסק באתר הצילומים, פנתה דינה בוייר, קצינת העיתונות האמריקאית של ההפקה, ושאלה את פליני מה הרציונל של הסרט. פליני אמר לה שהוא מקווה להעביר את שלושת השלבים "שעליהם הנפש שלנו חיה: העבר, ההווה והמותנה -ממלכת הפנטזיות". לאחר סיום הצילומים ב-14 באוקטובר, הלחין נינו רוטה מגוון של לחני תהלוכות קרקס וירידי שעשועים שמאוחר יותר הפכו לנעימות המפתח של הקולנוע של פליני. ½8 היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר וזכה בפרסים לסרט הזר הטוב ביותר ובפרס עיצוב התלבושות בסרט שחור לבן. למחרת הטקס בהוליווד, ערך פליני סיור בדיסנילנד בלוויית וולט דיסני.

משיכתו לפאראפסיכולוגיה הלכה וגברה. ב-1963 הוא פגש בטורינו את גוסטבו רול, ששמו יצא לפניו כקוסם וכפאראפסיכולוג מוביל באיטליה, וכך התוודע עם עולם הספיריטיזם והסיאנסים. ב-1964, התנסה פליני בשימוש באל אס די, תחת השגחתו של אמיליו סרוודיו, שהיה הפסיכואנלטיקאי שלו במהלך הפקת "לה סטרדה". לאחר שנים, ב-1992, הוא התוודה על תחושותיו בהתנסות זו:

"לחפצים ולשימוש שלהם כבר לא הייתה כול משמעות. כול מה שנתפס אצלי הייתה התפיסה כשלעצמה, גיהנום התבניות והצורות נשלל מול הרגשות האנושיים וניתק ממציאות הסביבה הלא מציאותית שלי. הייתי גוף בעולם דמיוני שחידש בהתמדה את בבואתו חסרת המשמעות בתוך עולם חי, אשר כשלעצמו, נתפס כקיים מחוץ לטבע. ומאחר שמראה הדברים כבר לא היה מוגדר, אלא חסר גבולות, מודעות "גן העדן" הזו שחררה אותי מן המציאות שהיא חיצונית לזהותי העצמית. האש והוורדים, כפי שהם, הפכו לאחד.

תובנות ההזיות בהן התנסה פליני קיבלו ביטוי נרחב בסרטו הראשון (באורך מלא) בצבע, ג'ולייטה של הרוחות (Giulietta degli spiriti) (1965), בו כיכבה ג'ולייטה מזינה כעקרת בית, ג'ולייטה, אשר חושדת בצדק באי-הנאמנות של בעלה. היא מתמסרת לקריאת קולות הרוחות שזומנו בסיאנסים שנערכים בביתה. סוזי, שכנתה הסקסית (סנדרה מילו), מראה לג'ולייטה מהי חושניות חסרת מעצורים, אך ג'ולייטה נרדפת על ידי זיכרונות אשמה קתוליים מהילדות וזיכרון חבר נעורים שלה שהתאבד. הסרט המורכב והמלא בסמליות פסיכולוגית, לווה במוזיקה עליזה ורעננה שנכתבה על ידי נינו רוטה.

ב-1968, בהזמנתו של פיטר גולדפרב מרשת הטלוויזיה האמריקאית NBC, יצר פליני את סרטו התיעודי "פנקסו של במאי" (Block-notes di un regista). הסרט מתעד את לבטי היצירה שלו ואת המשבר היצירתי שחווה בעת הפקת "מסעו של ג'י מסטרונה", סרט שהופק באמצע שנות ה-60, לא הסתיים ולא ראה אור. הסרט התיעודי תיאר גם את תהליך העבודה על הסרט סטיריקון עליו עבד פליני באותה עת. בסרט השתתפו בתפקיד עצמם מזינה, מסטרויאני ופליני עצמו.

"סטיריקון" נקרא באיטליה ובמדינות נוספות "סטיריקון פליני" (Fellini Satyricon) כיוון שבאותה שנה הופק סרט איטלקי נוסף בעל אותו שם שניצח במאבק המשפטי על השימוש בשם. הקרנת הבכורה שלו נערכה בפסטיבל ונציה ב-1969 והוא זכה לביקורות נלהבות. הסרט, שהתבסס באופן רופף על ספרו של פטרוניוס, "סטיריקון", תיאר את רומא העתיקה בימי נירון קיסר. הסרט הורכב מתשע אפיזודות, שעסקו בדמויות הראשיות ובעלילותיהם, אך באופן מקוטע וללא רציפות ממשית. בחלקים רבים בסרט בולט התיאור הסוריאליסטי ודמוי החלום של הנוף והתרבות הרומיים. פליני הסביר כי בעיבודו ליצירתו של פטרוניוס רצה "למחוק את הגבול בין חלום ודמיון: להמציא הכל ולאחר מכן להחפיץ את הפנטזיה; לקחת קצת מרחק מהיצירה על מנת לחקור אותה כמשהו שלם ועקבי שהוא מעבר ליכולת ההבנה."

נוסטלגיה, מיניות ופוליטיקה (1980-1970)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליני (משמאל) מדריך את השחקן ברונו זאנין באתר הצילומים של "זיכרונות"

בפברואר 1970 איתר פליני בפריז אתרי צילום לסרטו החדש אודות ליצנים. "הליצנים" (I clowns) היה סרט מוקומנטרי שהופק בשיתוף עם רשת הטלוויזיה האיטלקית, RAI, ויצא למסכים בדצמבר 1970, למחרת הקרנתו בטלוויזיה. הסרט התבסס על זיכרונות הילדות של פליני מקרקסים ומליצנים והציג תאוריה מקיפה של הליצנות, כפי שפליני ראה אותה: "הליצנות הייתה תמיד הקריקטורה של חברה מעמדית, מבוססת ושלווה. אך כיום, הכל הוא ארעי, חסר סדר וגרוטסקי. מי יכול עוד לצחוק על ליצנים? כל העולם נוהג כעת כליצן."

במרץ 1971 החל פליני בהפקה של "רומא" (Roma): לכאורה, אסופת אפיזודות אקראיות שהתבססו על זיכרונות והתרשמויות המחבר מהעיר רומא. אחד מהביוגרפים של פליני, פיטר בונדנלה כתב כי :"רצפי האפיזודות המגוונים יוצרים מקשה אחת רק מעצם העובדה שמקורם נובע באופן מוחלט מדמיונו המפותח של הבמאי". סצנת הפתיחה ב"רומא" צופה את סרטו הבא של פליני, "זיכרונות" בעוד שהרצף הסוריאליסטי ביותר הוא זה של תצוגת אופנה כנסייתית הנערכת בוותיקן שבה נזירות וכמרים מציגים את כל סוגי הלבוש הטקסי הדתי, שהאחרון בהם הוא דגם ספינה טרופה מלאה בשלדים הנעה על המסלול. בסרט השתתפו מספר כוכבי קולנוע איטלקיים בדמות עצמם. אחת מהם הייתה אנה מניאני המופיעה בסצנה קצרצרה - הופעתה הקולנועית האחרונה.

במחצית הראשונה של 1973 צילם פליני את סרטו זוכה האוסקר, "זיכרונות" (Amarcord). הסרט התבסס בצורה רופפת על ספרו האוטוביוגרפי של פליני מ-1968, "רימיני שלי" ותיאר את ההתבגרות של טיטה וחבריו המנסים לפתור את תסכוליהם המיניים כנגד הממסד הכנסייתי והפשיסטי בעיירה פרובינציאלית בשנות ה-30. הסרט בעל האופי הקומדי, הופק על ידי פרנקו קריסטלדי וזכה להצלחה מסחרית ניכרת, הגדולה ביותר אצל פליני, אחרי "לה דולצ'ה ויטה".
כפי שיצר את "הליצנים" ואת "רומא", גם ב"זיכרונות" נמנע פליני מעלילה המתפתחת בצורה קווית ויצר סרט בעל מבנה מעגלי המורכב מאפיזודות. עניינו העיקרי של הבמאי לפתח קולנוע בעל מבנה פואטי שורטטה לראשונה בראיון שנתן ב-1965 לעיתונאית ליליאן רוס מהניו יורק טיימס. הוא אמר: "אני מנסה לשחרר את עבודתי ממגבלות מסוימות - סיפור בעל התחלה, התפתחות וסיום. זה צריך להיות יותר כמו שירה עם משקל ומקצב." הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ב-1975. שנה לפני כן, קיבל פליני פרס על מפעל חיים בפסטיבל קאן ה-27.

פסל האלה ונוס העולה ממימי התעלה הגדולה בוונציה בסצנת הפתיחה של "קזנובה של פליני". כיום, מוצג באולפני צ'ינצ'יטה

ב-1976 יצא למסכים סרטו "קזנובה של פליני" (Il Casanova di Federico Fellini), על פי ספרו האוטוביוגרפי של ג'קומו קזנובה - ההרפתקן והסופר בן המאה ה-18. הסרט מתאר את חייו של קזנובה (בגילומו של דונלד סאת'רלנד) כמסע ביזרי של הגיבור המתאפיין בנטישת הרגש והמיניות והעדפת המגע המיני המכני.‏[2] כל רגש בעל משמעות או חושניות, מוסתרים על ידי מצבים בעלי מוזרויות הולכות וגוברות. הנראטיב מציג בשיטתיות את הרפתקאותיו של קזנובה באופן מנוכר. הסרט זכה בפרס אוסקר לעיצוב התלבושות הטוב ביותר (בעיצוב של דנילו דונאטי).

בדצמבר 1978 יצא למסכים סרטו "חזרת התזמורת" (Prova d'orchestra). הסרט הופק על ידי הטלוויזיה האיטלקית והוקרן מחוץ לתחרות גם בפסטיבאל קאן ב-1979. הסרט, שהוא פנטסיה גרוטסקית,‏[3] מתאר חזרת תזמורת איטלקית לקראת קונצרט בבניין עתיק ששימש בימי זהרו ככנסייה מפוארת ועתה מיועד להריסה. התזמורת משמשת כאלגוריה על מצב האדם והחברה באיטליה ובעידן המודרני בכלל.‏[4] חזרת התזמורת נעה בין הקטבים של רודנות מנצח התזמורת ובין מרד הנגנים כנגד המנצח. המבקרים ראו בסיפור המסגרת אמירה של פליני על התדרדרות התרבות על רקע המאבק בין שני הקטבים הפוליטיים של הרודנות והאנארכיזם. נינו רוטה, שנפטר ב-1979, הלחין בפעם האחרונה מוזיקה לסרטו של פליני.

במרץ 1980 יצא למסכים הקומדיה הפנטסטית, "עיר הנשים" (La città delle donne) בכיכובו של מרצ'לו מסטרויאני, המגלם גבר הכלוא בעולם שכולו נשים. היו מבקרים אשר ראו בסרט הבעת עמדה של פליני המצייר חלום בלהות של הגבר המודרני על רקע עליית התנועה הפמיניסטית.‏[5] ג'ובאני גראציני, מבקר הסרטים של הקוריירה דלה סרה באותה עת התייחס אל הסרט "בכבוד אך לא בשבח". הוא ראה את הסרט כ"קטלוג של רגשות, לפעמים גרוטסקי לפעמים מגוחך, אשר שולח עקיצות כנגד הרס הנשיות על ידי האגרסיביות של התנועה הפמיניסטית... מנקודת ראות סגנונית וויזואלית, הסרט פחות הומוגני אך חלקים ממנו הם מענגים. לדוגמה, כאשר נעשה שימוש בפנטזיה כדי לשרטט דמויות של אנשים במקום לתארם כקריקטורות. במובן זה, פליני נטש את גלריית המפלצות שלו והפך לפרוזאי יותר." מבקרים אחרים ראו בסרט את התמקדותו של פליני בנשים הבאה לביטוי גם בסרטיו המוקדמים. המבקר אורי קליין, לדוגמה, אשר טוען כי פליני נכשל בסרט בהבעת עמדותיו וכי רעיון המפתח שעמד במרכז סרטו הידוע "שמונה וחצי" על היוצר שאין לו מה לומר, הפך למטבע שחוק החוזר על עצמו בסרטיו האחרונים.‏[6]

סרטים ופרויקטים מאוחרים (1990-1981)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1982 ארגנה ההוצאה לאור השווייצרית, דיוגנס ורלג (Diogenes Verlag) תערוכה של 63 ציורים של פליני. התערוכה התקיימה בפריז, בריסל ובגלריית פייר מאטיס בניו יורק, והציגה רישומים שעשה פליני לפני ובמהלך תהליך יצירת סרטיו השונים. התערוכה כללה ציורי רעיונות, דמויות, תלבושות ותפאורה. לאחר התערוכה יצא לאור ספר תחת הכותר: "I disengi de Fellini" (עיצובים של פליני) בו נכללו 350 ציורים של פליני שצוירו בעיפרון, צבעי מים ועטים.

ב-1983 יצא למסכים סרטו, "והספינה שטה" (E la nave va), שעסק במסע בדיוני של ספינת פאר בים התיכון המפליגה ערב מלחמת העולם הראשונה. על הספינה נאספו כל המי ומי בחוגים הגבוהים של התרבות והפוליטיקה האיטלקית, כדי לחלוק כבוד לזמרת אופרה נערצת שנפטרה והם מתכוונים לפזר את אפרה ליד אי הולדתה. הדמויות הגרוטסקיות ומלאות החיים שעל הספינה, מנהלות שיחות חסרות משמעות הכוללות רכילות ודברי הבל ומעורבות בהתרחשויות מוזרות. מאורעות המלחמה שפרצה מגיעים ומשפיעים על הספינה. המוזיקה בסרט נכתבה על ידי ג'אנפרנקו פלניציו וכללה מוזיקה אופראית המשובצת בקטעים אופראים של מלחינים מפורסמים. הסופר אלברטו מוראביה ראה בסרט "ביקורת אינטואיטיבית על החברה האירופאית לפני מלחמת העולם הראשונה. ההברקה היא בראיה שהחברה האירופאית בתקופת הבל אפוק רוקנה עצמה מההומניזם ונותרה רק עם פורמליזם מתיש ומלאכותי. התוצאה הייתה חברה המושתתת על מלודרמה מתמשכת אך בזויה. הרעיון החביב האחר ששרר אז, של אחדות בסיסית של העולם, היה רעיון בורגני לחלוטין. רעיון זה מודגם בצורה נפלאה בסצנה שבה קבוצת זמרי אופרה הלבושים ללא רבב, שרים תוך כדי הישענות על גדר הברזל של חדר המכונות בשעה שהמכונאים המיוזעים עוצרים לרגע מהעמסת הפחם כדי להאזין לקולות הנפלאים."

בספטמבר 1985 זכה פליני בפרס אריה הזהב למפעל חיים בפסטיבל ונציה ה-42. באותה שנה, היה לאמן החוץ-אנגלו-סקסי הראשון שזכה בפרס השנתי של אגודת הקולנוע של מרכז לינקולן עבור הישגים קולנועים.

ב-1986 יצא סרטו "ג'ינג'ר ופרד". בסרט כיכבו מרצ'לו מסטרויאני וג'ולייטה מזינה, שגילמו דמויות של צמד רקדני קברט איטלקי ותיק, שבשנות הזוהר שלו חיקה את ג'ינג'ר בייקר ופרד אסטר, ועתה, לאחר 30 שנות פרישה, שב להופעה חד-פעמית בתוכנית בידור טלוויזיונית ראוותנית, ביזארית ווולגרית. הסרט מוקיע את הטלוויזיה העכשווית, התלויה לחלוטין בפרסום מסחרי, ומקהה את יכולתם של הצופים להעריך נושאים מורכבים או מעוררי מחשבה. המבקרת הישראלית עירית שמגר ראתה בסרט זה, כמו גם ב"והספינה שטה" סרט פרידה של פליני לתרבות שאבדה ולעולם לא תחזור.‏[7]

פליני הוקסם במשך מספר שנים מספרו של קרלוס קסטנדה, "משנתו של דון חואן" (1968). לאחר שנפגש לראשונה עם קסטנדה ברומא באוקטובר 1984, הוא התלווה אליו למסע לחצי האי יוקטן כדי להעריך את היתכנות הפקה קולנועית על פי יצירתו המיסטית של הסופר הפרואני. פליני כתב תסריט יחד עם פינלי שכותרתו הייתה "Viaggio la Tulum" (המסע לטולום). המפיק אלברטו גרימלדי, תכנן לקנות את הזכויות על מכלול יצירתו של קסטנדה ושילם עבור תחקיר קדם-הפקתי שבמסגרתו טסו באוקטובר 1985 פליני וצוותו מרומא ללוס אנג'לס ולג'ונגלים של מקסיקו. כשקסטנדה נעלם באופן בלתי מוסבר והפרויקט נפל, עובדו ההרפתקאותיו של פליני לתסריט על ידי פינלי והתפרסמו במגזין קוריירה דלה סרה במאי 1986. פרשנות סאטירית בלתי מוסתרת על יצירתו של קסטנדה, על בסיס התסריט של פליני ופינלי, יצאה ב-1989 כרומן גרפי של המאייר האיטלקי מילו מנארה בשם "Viaggio a Tulum".

בסרטו "אינטרוויסטה" (Intervista), שהופק על ידי איברהים מוסא ורשת הטלוויזיה RAI ויצא למסכים ב-1987, עסק בהגות על טבע הזיכרון ועל הקולנוע ויצירת סרטים. כשהוא מטשטש את הגבולות בין בדיון ותיעוד, רקם פליני סרט אחד מארבעה סרטי משנה. בסרט שילב פליני את זיכרונותיו (האמיתיים או בדויים) מהפעם הראשונה שביקר באולפני צ'ינצ'יטה ב-1938, יחד עם תמונות עדכניות שלו עצמו עובד על תסריט לעיבוד קולנועי של "אמריקה" מאת פרנץ קפקא. הסרט זכה בפרס המיוחד של פסטיבל קאן ה-40 ובפרס הראשון בפסטיבל מוסקבה ה-15. מאוחר יותר באותה שנה, בבריסל, פאנל של 30 מומחים מתחום הקולנוע, משמונה עשרה מדינות אירופאיות, הכריזו על פליני כבמאי הטוב ביותר בעולם ועל ½8 כסרט האירופאי הטוב בכול הזמנים.

בתחילת 1989 החל פליני את ההפקה על "קולו של הירח" (La voce della luna), שעלילתו התבססה על הנובלה מאת ארמנו קבצוני (Ermanno Cavazzoni), בשם "הפואמה של המשוגעים" (Il poema dei lunatici). תפאורת עיירה קטנה נבנתה באולפני אמפייר בוויה פונטינה שמחוץ לרומא ושימשה רקע לעלילותיהם של פאולו וילאג'ו, שגילם קצין משטרה שפוטר עקב פראנויה ורוברטו בניני שגילם דמות פואטית ואימפולסיבית שאך זה השתחררה ממוסד לחולי נפש. יחד הם חוקרים "קונספירציות פראיות" המתרחשות סביבם. הדמות אותה גילם בניני, היא שילוב של ג'לסומינה מ"לה סטרדה", פינוקיו, והמשורר האיטלקי ג'אקומו ליאופרדי. פליני, שאילתר בזמן הצילומים ונעזר בתסריט גלמי שכתב עם פינלי, יצר בסרט אלגוריה על לחישות הנשמה שאותן רק מטורפים ונוודים מסוגלים לשמוע. הביקורת וההצלחה המסחרית של הסרט באיטליה היו צנועות. למרות האהדה החמה לה זכה מהביקורת בצרפת, לא הצליח הסרט לעניין מפיצים באמריקה הצפונית.

ב-1990 זכה פליני בפרימיום אימפריאל, פרס יוקרתי המוענק מדי שנה (החל מ-1989) על ידי האקדמיה היפנית לאמנות. קדם לו בזכייה בפרס לאמנות הקולנוע והתיאטרון, מרסל קרנה, ובשנים שלאחר מכן הוענק הפרס לאינגמר ברגמן ואקירה קורוסאווה.

שנים אחרונות (1993-1991)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1991 ובאפריל 1992, עבד פליני בשיתוף פעולה הדוק עם הקולנוען הקנדי, דמיאן פטיגרו כדי ליצור את "השיחות הארוכות והמפורטות ביותר שאי פעם הוקלטו בסרט", שתוארו על ידי הביוגרף שלו, טוליו קזיץ', כ"דרשה הרוחנית של המאסטרו". קטעים נבחרים מהשיחות הללו שימשו כבסיס לסרט הדוקומנטרי של פטיגרו: "פליני: אני שקרן מלידה" (2002) ולספר, "אני שקרן מלידה: לכסיקון פליני". פליני נתקל בקשיים הולכים וגוברים להשיג מימון לסרטיו, ופיתח מערכת של פרויקטים טלוויזיונים שכותרתם שיקפה את נושאיהם: Attore, Napoli, L’Inferno, L’opera Lirica ו-L’America.

באפריל 1993 קיבל פליני את פרס האוסקר החמישי שלו, על מפעל חיים, "כהוקרה להישגים הקולנועיים שלו שריגשו ובידרו קהלים בכל רחבי העולם". ב-16 ביוני באותה שנה, הוא אושפז בבית חולים בציריך כדי לעבור אנגיופלסטיה של עורק הירך. לאחר חודשיים לקה בשבץ מוחי במלון "גרנד" ברימיני. משותק חלקית, הוא הועבר לפרארה לשיקום ולאחר מכן לקליניקה אומברטו ברומא להיות לצד אשתו, שגם היא אושפזה באותו מוסד. הוא עבר שבץ נוסף ונכנס למצב של תרדמת בלתי הפיכה. פדריקו פליני מת ברומא ב-31 באוקטובר בגיל 73, יום אחרי יובל הנישואים שלו. טקס ההשכבה שלו התקיים בסטודיו 5 בצ'ינצ'יטה, מול כ-70,000 איש. לבקשתה של רעייתו, ג'ולייטה מזינה, במהלך טקס ההלוויה, שנערך בבזיליקת סנטה מריה דלי אנג'לי דיי מרטירי (Santa Maria degli Angeli e dei Martiri) ברומא, ניגן החצוצרן מאורו מאור את "Improwiso dell’Angelo", מאת נינו רוטה. חמישה חודשים לאחר מכן, ב-23 במרץ 1994, מתה ג'ולייטה מזינה מסרטן ריאות.

פליני, מאזינה ובנם פיירפדריקו קבורים בקבר ברונזה שפוסל על ידי ארנלדו פומודורו. הקבר מעוצב כחרטום של ספינה, וממוקם בכניסה הראשית לבית הקברות של רימיני.

נמל התעופה הבינלאומי פדריקו פליני ברימיני קרוי על שמו.

דעות פוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שחלק לא מבוטל מהשחקנים והבמאים האיטלקיים בזמנו אהדו את המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, פליני לא נטה לצד השמאלי של המפה הפוליטית. הוא תמך במפלגה הדמוקרטית-נוצרית באיטליה, התנגד לתנועת המחאה ב-1968 והיה מיודד עם ראש ממשלת איטליה, ג'וליו אנדראוטי. חוץ מהחצים הסאטיריים ששלח לכיוון סילביו ברלוסקוני ולטלוויזיה המסחרית ב"ג'ינג'ר ופרד", רק לעתים נדירות ביטא פליני בציבור את דעותיו הפוליטיות ומעולם לא ביים סרטים פוליטיים. עם זאת, הוא יצר בתחילת שנות ה-90 שני תשדירי בחירות עבור המפלגה הנוצרית דמוקרטית ועבור המפלגה הרפובליקנית האיטלקית. סיסמתו: "Non si interrompe un'emozione" (אל תקטע רגש) נוצרה על ידו כנגד השימוש המופרז בפרסומות בטלוויזיה ונעשה בה שימוש גם על ידי מפלגת השמאל הדמוקרטית במשאל עם ב-1995.

השפעה ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט הקדשה לפליני בוויה ונטו ברומא: "לפדריקו פליני, שהפך את ויה ונטו לבמת "החיים המתוקים", עיריית רומא, 20 בינואר 1995

סרטיו של פליני מאופיינים בדרך התבוננות ייחודית על דמותה של החברה וכוללים שילוב יוצא דופן של זכרונות, חלומות, פנטזיות ותשוקות. שם התואר "פלינאי" הוא "שם נרדף לתמונות ראוותניות, דמיוניות ואפילו סגנון בארוקי בקולנוע ובאמנות בכלל". סרטו, "לה דולצ'ה ויטה" תרם את המושג פפראצי לשפה אנגלית (נשאב מהשם פפראצו, הצלם - חברו של העיתונאי גיבור הסרט (מרסלו מאסטרויאני)).

במאים בולטים בעשורים שלאחר לכתו של פליני, כמו טים ברטון, טרי גיליאם, אמיר קוסטוריצה, דייוויד לינץ', צוטטו כמי שהושפעו מעבודתו של פליני בסרטיהם.

הבמאי הפולני, וויצק הס (Wojciech Has), ששניים מסרטיו הבולטים, "כתב היד של סרגוסה" (1965) ו"בית ההבראה של שעון החול" (1973), הם דוגמאות לפנטזיות מודרניות, הושווה לפליני בשל "תמונותיו העשירות והשופעות".

סרטו, "הבטלנים" (I Vitelloni), נתן השראה לבמאים אירופאים, חואן אנטוניו ברדם, מרקו פררי ולינה ורטמילר והיווה, בין היתר, השראה לסרט של מרטין סקורסזה, "רחובות זועמים" (1973), "אמריקן גרפיטי" של ג'ורג' לוקאס (1974), "חברים" של ג'ואל שומאכר (1985) ו"דיינר" של ברי לוינסון (1987). כשהמגזין האמריקאי "סינמה" שאל ב-1963 את סטנלי קובריק, מה הם הסרטים האהובים עליו, תייג הבמאי את "הבטלנים" כראשון ברשימת ה-10 האהובים עליו.

"לילות כביריה" עובד בברודוויי למחזמר "צ'ריטי המתוקה" (Sweet Charity) ולסרט באותו שם (1969) מאת בוב פוסי בכיבובה של שירלי מקליין. "עיר הנשים" עובד למחזה תיאטרון על ידי פרנק קסטורף והוצג בברלין ב-1992.

הסרט "½8" נתן השראה, בין היתר, ל"מיקי אחד" (ארתור פן, 1965), "אלכס בארץ הפלאות" (פול מזורסקי, 1970), "היזהר מזונה קדושה" (ריינר ורנר פסבינדר, 1971), "לילה אמריקאי" (פרנסואה טריפו, 1973), "כל הג'אז הזה" (בוב פוסי, 1979), אבק כוכבים (וודי אלן, 1980), "Sogni d’oro" (נני מורטי, 1981), "פרד פלאנט" (ואדים אבדרשיטוב, 1984), "La pericula del rey" (קרלוס סורין, 1986), "רעש מצלמים" (תום דיצ'ילו, 1995), "שמונה וחצי נשים" (פיטר גרינוויי, 1999), בדרך למטה (ג'ואל שומאכר, 1993), כמו גם, המחזמר "תשע" (מורי ייסטון וארתור קופיט, 1982) שעובד לסרט בכיכובו של דניאל דיי לואיס ונובלה בספרדית, "יו-יו בואינג" (1998), שנכתבה על ידי הפורטוריקנית ג'יאנינה בראסקי, ומציגה רצף קולנועי של חלום עם פליני שהושפע מסרטו "שמונה וחצי".

לעבודתו של פליני ישנה התייחסות באלבומו של מוזיקאי הרוק המתקדם פיש, "Fellini Days" (2001), באלבומו הרביעי של בוב דילן, "Another Side of Bob Dylan", (בשיר "Motorpsycho Nitemare",‏ 1964), באלבום "Funplex" (2008) של להקת The B-52's (בשיר "Juliet of the Spirits"), ובסצנת פקק התנועה שפותחת את הקליפ של להקת R.E.M בשיר "Everybody Hurts". המוזיקאית והזמרת האמריקאית, לנה דל ריי, ציינה את השפעתו של פליני על יצירתה. יצירתו היוותה השראה לשתי סדרות טלוויזיה אמריקאיות בולטות, "חשיפה לצפון" ו"מפגשים מהסוג האישי". סרטו הקצר של וס אנדרסון, "Castello Cavalcanti" (2013), שהופק על ידי בית האופנה פראדה, הוא במידה רבה מחווה ישירה לעבודתו של פליני.

חלק מסוים מחומרי הסרטים ומניירות העבודה של פליני נמצא בארכיון הקולנוע של אוניברסיטת וסליאן שבקונטיקט, המאפשר גישה מלאה ללומדי וחוקרי קולנוע ברחבי העולם. באוקטובר 2009, נפתחה בגלריה הלאומית ז'ה דה פום בפריז, תערוכה שהוקדשה לפליני, שהוצגה עד ינואר 2010 וכללה טיוטות של פליני, ראיונות טלוויזיה, תמונות מאחורי הקלעים, וקטעים מתוך "לה דולצ'ה ויטה" ו"שמונה וחצי". בנוסף, הוצג "ספר החלומות" שהתבסס על שלושים שנים של איורי והערות לחלומות שנרשמו על ידי פליני.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Liceo "Giulio Cesare" - "Manara Valgimigli", באתר בית הספר (באיטלקית)
  2. ^ וינסנט קנבי, Il Casanova di Federico Fellini (1976), ניו יורק טיימס, 12 בפברואר 1977
  3. ^ אהרון דולב, איזו אורקסטרה!, מעריב, 22 ביולי 1980
  4. ^ גידי אורשרכתובת על הקיר, מעריב, 20 ביולי 1980
  5. ^ גדעון קוץהאישה ההרסנית בקולנוע, דבר, 30 ביוני 1980
  6. ^ אורי קלייןפליני בארץ הפלאות, דבר, 11 באוקטובר 1981
  7. ^ עירית שמגר, פליני שירת הברבור, מעריב, 5 בדצמבר 1986