רכס שקלטון
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| על שם |
ארנסט שקלטון  |
| גובה |
1,875 מ' |
| שטח |
14,000 קמ"ר |
| מיקום | אזור הברית האנטארקטית, |
| רכס הרים |
ההרים הטראנס-אנטארקטיים |
| אורך הרכס |
240 ק"מ |
| קואורדינטות | 80°30′S 25°00′W / 80.5°S 25°W |
|
(למפת אנטארקטיקה רגילה) | |
  | |
רכס שקלטון הוא רכס הרים באנטארקטיקה המתנשא לגובה של 1,875 מטר ונמתח ממזרח למערב לאורך של 160 ק"מ מקרחון סלסור ועד קרחון ריקברי.
משלחות סקר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1956 צפתה המשלחת הטרנס-אנטארקטית של חבר העמים (CTAE) ברכס מהאוויר, ושנה אחר כך ב-1957 ערכה סקר בגובה פני הקרקע של חלקו המערבי. הרכס צולם מהאוויר על ידי הצי של האמריקאי ב-1967. בשנים 1968–1969 ו-1969–1970, נערכו סקרים קרקעיים נוספים על ידי הסקר האנטארקטי הבריטי (שיושב בתחנת האלי), בסיוע מטוסי C-130 הרקולס של הצי האמריקאי. [1] שמו של הרכס ניתן לו על שמו של סר ארנסט שקלטון (1874–1922), מוביל המשלחת הבריטית הטרנס-אנטארקטית האימפריאלית (או "המשלחת של שקלטון") בשנים 1914–1916, שניסתה ללא לחצות ברגל את היבשת ושקדמה למשלחת הטרנס-אנטארקטית של חבר העמים (CTAE).[1]
גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרכס נמצא בקצה הצפון מערבי של הקרטון האנטארקטי המזרחי. ההרים הטרנס-אנטארקטיים שנוצרו לפני כ-500 מיליון שנה נמצאים ממערב לרכס שקלטון ועוברים מצפון לדרום. שני הרכסים נבדלים במבנה שלהם ובסוגי הסלעים שבהם. משערים שרכס שקלטון נוצר כתוצאה מהתנגשות בין הקרטון המזרחי של אנטארקטיקה וקלהארי שסגרה את האוקיינוס המוזמביק.[2]
היסטוריה טקטונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרכס כולל שלוש פיסות קרום נפרדות עם היסטוריות שונות. ניתוח של נתונים גיאוכרונולוגיים בפיסות אלו מרמז שמזרח אנטארקטיקה התאחדה לבסוף במהלך האירוע הפאן-אפריקאי, ומרכיביה היו נפרדים קודם לכן בתקופת המזופרוטרוזואיקון.[3]
טופולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רכס שקלטון נמתח על פני 170 קילומטרים (110 מיל) ממזרח-למערב ומגיע ברוחבו עד ל 70 קילומטרים (43 מיל).[4] הוא משתרע ממדף הקרח רון-פילכנר מזרחה עד שהוא מכוסה במלואו בגובה של כ 2,000 מטרים (6,600 רגל) ליד שכבת הקרח האנטארקטית. הרכס הוא רמה מכוסה קרח בגובה של בין 1,200 ו 1,600 מטרים (3,900 ו 5,200 רגל) שמתנשאת בין שני קרחונים גדולים.[5] הרמה בדרך כלל משתפלת צפונה, כך שרוב הקרח מהרכס זורם דרך קרחונים רחבים אל קרחון סלסור, והרבה פחות זורם דרומה אל קרחון ריקברי. מסיבה זו קיימת כנראה השחיקה גבוהה יותר בצפון הרכס.[6]
רכס שקלטון הוא הורסט מלבני המתנשא מעל אזורי שבר מרכזיים שמצויים תחת לקרחוני סלסור וריקברי.[7] כיפת קרח מכסה את מרכז הרכס, ומשתרעת מכיפת פוקס במערב ועד שדה השלג שוטון במזרח, ותחומה בצוקים ברום של עד 400 מטרים (1,300 רגל). הרי ריד בקצה הדרום מזרחי של הרכס הם הגבוהים ביותר, ומתנשאים לגובה של 1,800 עד 1,950 מטרים (5,910 עד 6,400 רגל), בעוד שבקצה הצפוני מצויות פסגות נמוכות יותר בגובה של 700 עד 900 מטרים (2,300 עד 3,000 רגל).[4]
פעילות קרחונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגאולוגיה והמקור של סלעים תועים, והעדויות לשחיקה תת-קרחונית ברכס שקלטון מראים שכל הרכס היה פעם מכוסה בקרח מדרום או מדרום מזרח. הסלעים התועים נישאו ככל הנראה צפונה בסביבות סוף המיוקן במהלך ההתרחבות הגדולה האחרונה של מעטפת הקרח האנטארקטית.[4] עומק הקרח היה 1,000 מטרים (3,300 רגל) יותר מהיום, והקרח זרם צפונה ללא הפרעה.[8] בתקופת הקרח האחרונה, התרחב מדף הקרח של פילכנר וחסם את קרחון סלסור.[4]
הקרח ברכס זורם ברובו צפונה אל קרחון סלסור. עם זאת, קרח מאזור קטן בדרום מערב שדה השלג זורם דרומה בין הרי ריד ובסטיון סטפנסון אל קרחון ריקברי, וקרחונים קטנים נושאים קרח דרומה מהרי ריד ומבזיון סטפנסון.[6]
הרוחות השוררות בהרי השולחן הגבוהים בדרום תורמות לכך שהם נקיים מקרח במשך זמן רב וחווים בליה רבה יותר מההרים הנמוכים מצפון.[9] הרי ריד כנראה היו נקיים מקרח מלפני תור הרביעון.[8] למעט יוצאים מן הכלל, הרי השולחן נקיים ממרבצי קרחונים, אם כי יש עדויות שהם היו נתונים לפעילות קרחונית בעבר. ההנחה היא שבמהלך התקופה הארוכה ללא קרח המרבצים נשחקו.[10]
מאפיינים טופוגרפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
כיפת פוקס נמצאת בחלק המערבי של הרכס, שממנו משתרע שדה השלג של שוטון מזרחה. בקצהו המערבי של הרכס מצויות רמות אוטר בין קרחוני סלסור וריקברי.
כיפת פוקס[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיפת פוקס היא כיפת קרח המתנשאת לגובה של יותר מ-1,500 מטר בין קרחון סטרטון וקרחון גורדון בחלקו המרכזי של הרכס. הכיפה מופתה לראשונה ב-1957 על ידי המשלחת הטראנס-אנטארקטית של חבר העמים הבריטי ונקראה על שם החוקר הבריטי ויוויאן פוקס.
שדה הקרח שוטון[עריכת קוד מקור | עריכה]
שדה קרח גדול בין הרי הרברט בצפון והרי ריד בדרום. תצלומי אוויר של הצי האמריקאי נעשו במקום ב-1967 והוא נסקר בשנים 1968–1971. השדה קרוי של שמו של הגאולוג הבריטי פרדריק שוטון.
רמות אוטר[עריכת קוד מקור | עריכה]
רמות אוטר הן קבוצה של פסגות ורכסים הנמשכים מצפון מערב אל דרום מזרח על פני 31 ק"מ מהר לאו ועד הרי וייאת'. ב-1957 נערך סקר במקום בידי המשלחת הטראנס-אנטארקטית של חבר העמים הבריטי. שמן של הרמות ניתן להן ב-1972 בידי הוועדה המייעצת לשמות אנטארקטיים של בריטניה על שמו של מטוס דה הבילנד אוטר.
רמות האסקארד[עריכת קוד מקור | עריכה]
רמות האסקארד הן קבוצת של פסגות ורכסים בין קרחון בלייקלוק וקרחון סטרטון בצפון מערב רכס שקלטון המגיעות לגובה של 1,210 מטר בהר וסטון. המקום מופה לראשונה ב-1957 ותצלומי אוויר שלו נאספו בידי הצי ב-1967.
נונאטאקי לגראנז'[עריכת קוד מקור | עריכה]
נונאטאקי לגראנז' (La Grange Nunataks) הם נונאטאקים נמצאים בצפון מערב הרכס.
הרי הרברט[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרי הרברט (Herbert Mountains) הם קבוצה של פסגות סלעיות בצד המזרחי של קרחון גורדון.
מתלול החלוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתלול החלוצים (Pioneers Escarpment) מתלול מלא שלג ברובו בין קרחון סלסור בצפון ושדה הקרח שוטון בדרום.
הרי ריד[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרי ריד הם פסגות סלעיות שהגבוהה שבהם היא פסגת הולמס המתנשאת לרום של 1,875 מטר. הרי ריד מצוין ממזרח לקרחון גלן במרכז-דרום רכס שקלטון.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Alberts, Fred G., ed. (1995), Geographic Names of the Antarctic (PDF) (2 ed.), United States Board on Geographic Names, נבדק ב-2023-12-03
- Höfle, Hans-Christian; Buggisch, Werner (1993), "Glacial Geology and Petrography of Erratics in the Shackleton Range, Antarctica" (PDF), Polarforschung, vol. 63, no. 213, pp. 183–201, נבדק ב-2023-12-05
- "Holmes Summit", SCAR Composite Gazetteer
- Laird, M.G. (1991), Thomson, M.R.A.; Crame, J.A.; Thomson, J.W. (eds.), Lower-mid-Palaeozoic sedimentation and tectonic patterns on the palaeo-Pacific margin of Antarctica, in Geological Evolution of Antarctica, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 178–179, ISBN 9780521372664
- Shackleton Range, United States Geological Survey, 1983, נבדק ב-2023-12-04
- Skidmore, Michael J.; Clarkson, Peter D. (1972), "Physiography and Glacial Geomorphology of the Shackleton Range" (PDF), Antarctic Survey Bulletin, no. 30, נבדק ב-2023-12-06
- Will, Thomas; Zeh, A.; Gerdes, Axel; Frimmel, Hartwig; Millar, I.L.; Schmädicke, E. (2009), "Palaeoproterozoic to Palaeozoic magmatic and metamorphic events in the Shackleton Range, East Antarctica: Constraints from zircon and monazite dating, and implications for the amalgamation of Gondwana", Precambrian Research, doi:10.1016/j.precamres.2009.03.008
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Alberts 1995, p. 607.
- ^ Will et al. 2009, p. 26.
- ^ Will et al. 2009, p. 25.
- ^ 1 2 3 4 Höfle & Buggisch 1993, p. 183.
- ^ Skidmore & Clarkson 1972, p. 69.
- ^ 1 2 Höfle & Buggisch 1993, p. 184.
- ^ Skidmore & Clarkson 1972, p. 70.
- ^ 1 2 Höfle & Buggisch 1993, p. 191.
- ^ Höfle & Buggisch 1993, p. 185.
- ^ Höfle & Buggisch 1993, p. 187.
| בקרת זהויות |
|
|---|