מוחמד רזא שאה פהלווי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מוחמד רזה שאה פהלווי
محمدرضا شاه پهلوی
Mohammad Reza Pahlavi.png
לידה 26 באוקטובר 1919
טהראן, איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 27 ביולי 1980 (בגיל 60)
קהיר, מצרים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איראן
מקום קבורה מסגד א-ריפאעי עריכת הנתון בוויקינתונים
דת אסלאם שיעי עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג פארה דיבה
שושלת פהלווי
אב רזה שאה פהלווי
אם תאג' אלמלוכ עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים

רזא כורש עלי פהלווי
פארנאז פהלווי
עלי רזא פהלווי

ליילה פהלווי
יורש העצר רזא כורש עלי פהלווי
שאה איראן ה-2 של שושלת פהלווי
תקופת כהונה 19411979 (כ־38 שנים)
הקודם רזה שאה פהלווי
הבא רוחאללה ח'ומייני
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מוחמד רזא שאה פהלוויפרסית: محمدرضا شاه پهلوی, תעתיק מדויק: מחמדרצ'א שאה פּהלוי; 26 באוקטובר 1919 - 27 ביולי 1980) היה השאה האחרון של איראן, שלט בשנים 1941-1979. הוא ירש את השלטון מאביו, רזא שאה (18771944), ומשל במדינה בשלטון אוטוקרטי בסגנון של שושלת אימפריאלית שראתה באומה האיראנית כממשיכה של האימפריה הפרסית הקדומה. הוא הודח מהשלטון בעת המהפכה האיראנית בשנת 1979.

בתקופת שלטונו התפתחו מאוד יחסי איראן-ישראל וקשר טוב נוצר בין המדינות עד להדחתו מהשלטון, עת התהפכו היוצרות ובין המדינות החלה לשרור עוינות רבה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע, נעורים ותחילת דרכו כשאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו מוחמד רזא החל את שושלת פהלווי בת שני הדורות. ראשית כהונתו בתואר שאה הייתה ב-1925, כאשר הממלכה הפרסית (שהפכה לאיראן רק ב-1935), ניצבה על פרשת דרכים. במאה ה-19 מצפונה, סיפחה רוסיה הצארית את חלקיה הצפוניים של המדינה והפכה אותם למה שידוע כיום כטג'יקיסטן, מהמזרח נלחצה פרס על ידי האימפריה הבריטית. זאת השתמשה בעוצמתה הצבאית והדיפלומטית דרך שלטונה האימפריאלי בהודו כדי להטיל סנקציות על פרס, ועל תעשיית הנפט המתעוררת שלה.

בשנת 1941, בעקבות הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן הודח מהשלטון מוחמד רזא, אביו של מוחמד רזא שאה פהלווי. זאת לאחר עשורים של ניסיונות לכרות ברית עם האיטלקים והגרמנים, שהגיעו לשיא במלחמת העולם השנייה, וחייבו נקיטת פעולה מטעם בעלות הברית. למרות שאיראן הכריזה על נייטרליות במהלך מלחמת העולם השנייה, השאה הצעיר התיר לאמריקנים להוביל כוחות דרך ארצו כדי לסייע למאמץ הסובייטי במלחמה בנאצים במה שכונה "המסדרון הפרסי". במערב גברו הציפיות כי מוחמד רזא הבן יהיה פתוח יותר למערב.

בשנת 1951 נבחר לראש ממשלת איראן ד"ר מוחמד מוסאדק. הבחירות היו דמוקרטיות והתבצעו לפי חוקת המדינה. אך אחד המהלכים הראשונים של ראש הממשלה הנבחר היה הלאמת תעשיית הנפט האיראנית. המערב הגיב בחרם על מוצרי הנפט מאיראן, דבר שהכביד על הכלכלה. כדי להשיג שליטה על עתודות הנפט המולאמות של איראן, מימן ה-CIA הפיכה צבאית שהדיחה את ראש הממשלה מהשלטון. המהלך היה חלק ממבצע שכונה מבצע אייג'קס. המהלך נכשל בתחילה, והיה על השאה לברוח מאיראן לתקופה קצרה, אך לאחר מכן בוצע ניסיון שני מוצלח יותר, ראש הממשלה הודח בשנת 1953 - והשאה חזר.

שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאה ביטל את שיטת המפלגות באיראן ועבר לשלוט בה דרך מפלגה בודדת (ראסטחיז). השאה גם ייסד משטרה חשאית, שהייתה ידועה בשיטותיה האימתניות - הסאוואכ (ראשי תיבות בפרסית של "הארגון למודיעין ולביטחון המדינה"). הארגון, שאומן הן על ידי ה-CIA והן על ידי המוסד הישראלי, פעל נמרצות כדי לדכא התנגדות פוליטית, במיוחד מצד השמאל הפרו-קומוניסטי בתחילה ובהמשך מצד התנועות האסלאמיות העצמאיות. עם זאת, השאה פעל לחילון המדינה, מה שכונה אחר כך "מהפכה הלבנה". הוא החל להעניק זכויות לנשים, לדרוש לבוש חילוני, ולפעול ללימודים מעורבים בבתי ספר. אנשי הדת התנגדו למהלכים הללו, אך קולם דוכא על ידי המשטר. כדי למשול בעולם הדת, הוביל השאה למנגנון בחינות הסמכה לתפקיד איש הדת: המולא. בכך הוא שבר מסורת עתיקה של הסמכה קהילתית מסורתית לתפקידי המולות, ויצר התמרמרות נוספת.

בשנת 1921 נחתמה אמנה רוסית-איראנית שאפשרה לסובייטים להעביר כוחות באיראן תחת תנאים מסוימים, ומכאן גבר החשש בארצות הברית לחבירה איראנית-רוסית במסגרת המלחמה הקרה. לכן העמידו האמריקאים את מבצע אג'קס. אולם האנליסטים האמריקאים טענו כי אם ה-CIA ינסה מבצע שכזה בשנית, הם יהיו חייבים להיות בטוחים שהעם והצבא האיראנים רוצים את שה-CIA רוצה, אחרת עדיף לתת את העבודה למארינס. בספרו "איראן: הסיפור שלא סופר" מוחמד חוסיין היכל מודה כי לאחר מלחמת ששת הימים החלו קשרים הדוקים במיוחד בין מצרים לאיראן דבר שהוא עצמו לקח בו חלק, ואף כי זכה למספר הזמנות אישיות מהשאה לביקור באיראן. לטענת היכל רבים מהערבים הרגישו כי יש צורך ליצור מאזן כוחות עם ישראל ולכן חזרו לברית בגדאד עם איראן, אשר הקשרים עמה התחזקו רבות לאחר מותו של נאסר ב-1970. כמו כן טוען היכל כי המניע העיקרי לנפילת "האימפריה העות'מאנית" היה כי מנהגיה בגדו במסורת הדתית שלהם. ומכאן השאה השתדל מאוד להתחבר לדת ולבקר כל שבוע במסגד אחר. השאה האמין כי העם האיראני עודנו בור ואינו מוכן לדמוקרטיה ולכן מוטל על עצמו לשלוט בכל אספקט בחיהם וזאת לטובתם - עד אשר יצברו חינוך הולם ויהיו מוכנים לדמוקרטיה. בעקבות השת"פ האיראני-מצרי ישראל, בדומה לארצות הברית החלה להאמין כי זה עניין חיוני ביותר לשמור על איראן מחוסנת מהשאיפה לאיחוד וברית בין הלאומיות הערביות, שכן איראן היא קשר חיוני בין מדינות ערב לתת היבשת ההודית. הקשר הראשון בין ישראל לאיראן נעשה בימיו של בן-גוריון, ובסיוע ה-CIA נשלח ראש המוסד מאיר עמית לקיים שת"פ ישראלי-איראני. השאה של איראן לא היה זקוק להרבה שכנוע, ולא רק בתתחום המודיעין. שכן מדובר ב-2 מדינות לא ערביות המופרדות בים של מדינות ערביות לאומיות, שזה האלמנט שלשני המדינות היה סיבה מוצדקת לחשוש מפניו. במסיבת עיתונאים שנתן השאה ב-23 בדצמבר 1973 בטהראן אמר כי על המערב ללמוד לחיות עם אמצעיה שלה וכן כי עליה לחפש מקורות אנרגיה נוספים מלבד הנפט. אם אנשי המערב רוצים לייצר היפים ולייצר שיחות שמאלניות, עליהם לעשות זאת על חשבון עצמם ולא על חשבון מדינות אחרות כדוגמת איראן. עוד הוא טען כי המערב מתנוון וכי לאיראן אין מה ללמוד מהם. שכן הם מעוניינים לייצא את רעיונותיהם המנוונים, הנקראים דמוקרטיה, אך כי זהו דבר שהאיראנים אינם יכולים לקבל. בנוסף השאה החל לדבר על העתיד ועל איך איראן תהפוך למדינה התעשייתית ה-5 בגודלה בעולם, כמו על כח גרעיני וצבאי ועל האפשרויות הבלתי מוגבלות וללא גבול שיש למדינתו ולחלומותיו. בשאלת הגרעין ענה השאה כי איראן לא תהיה האחרונה להיות מעצמה גרעינית באזור. בהתאם ל"דוקטרינת ניקסון", לפיה, מעבר לווייטנאם, על ארצות הברית לשמר את האינטרסים שלה בעולם, חיפשה ארצות הברית גורם אזורי שישמש כ"שוטר אזורי" שלה ללא מעורבות ישירה, ואיראן הייתה המועמדת הטובה ביותר לתפקיד זה באזור המפרץ.[1]

פהלווי התרשם מההישגים הישראליים בתחום הטכנולוגי והגרעיני, ראה בהם כמעודכנים ואפקטיביים במיוחד, והיה מוכן ללמוד מהם, ובמיוחד בענייני ביטחון - וכך שלח חלק מאנשי מפתח גם מהמשמר המלכותי להכשרה בישראל. לפי ספרו של קרמיט רוזוולט, כבר בשנת 1953 היחסים בין ישראל לאיראן היו מעולים, והם התחממו עם הצטרפותם של חלק מהישראלים ל-CIA, וכחלק מתוכנית ההכשרה של כוחות הסאוואכ. איראן בתקופת השאה הגדילה מאוד את תקציב ההתחמשות הצבאית, מכוון שכל ממשל זקוק לגב של כוח צבאי. השימוש בכוח הצבאי נעשה נגד כל איום, מכל צד שיגיע; וזאת על מנת להגיב לכל איום מכל צד שיגיע, בין אם חלש או שווה לה. אך אם האיום ייעשה מכוח חזק ממנה, הכוח הצבאי שלה אולי יוכל לספק זמן לחברי איראן לספק סיוע. בנוגע לשאלה קשרי סוואכ-מוסד טען השאה כי בישראל התקשורת מנהלת נגדו תעמולה אישית וזאת לאחר שאמר לישראלים שביקרו אותו כי בנושא השטחים הכבושים, שאם הם רוצים לעשות את זה עליהם קודם כל להיות אומה של 20-30 מיליון, במקום להוות 2%-3% מהאוכלוסייה. השאה אף הציע פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני; וזה דרך קיום מאזן כוחות הדורש חבירה משולשת של איראן-מצרים ואלג'יריה.[1]

בשנות ה-70 ביטל השאה את פגישותיו השבועיות עם ראש ה-CIA וביקש להוציא מאיראן את כל עובדי ה-CIA שהוכנסו למשרדים האיראנים אחרי 1953. להמשך תכנן וביצוע ביטול כל התקשרות בין איראן לוושינגטון תוך מתיחת קו ישיר בין נשיא ארצות הברית לארמון האיראני. מהלכים אלו בוצעו לאחר הידוק הקשרים בין איראן למדינות ערב - תפקיד שאיראן שמחה לקחת. בנוסף טען השאה כי הוא חבר קרוב לאנואר סאדאת וכי ליבו עמו. כמו כן, כי לאיראן קיימת יחסים טובים עם ברית המועצות והסדרת בסיס לשיתוף-פעולה.[1]

בשנת 1973 ניקולאה צ'אושסקו הידק את הקשרים בין רומניה לאיראן והקים את תעלת דנובה-הים השחור והזרים נפט איראני גולמי במחיר מוזל מאיראן, בתיווך טורקיה, לזיקוק ברומניה לצורך מכירתו באירופה.[2]

בשנת 1973 היו לאיראן חובות על סך 3 ביליון דולר. אך עם עליית מחירי הנפט, כנראה בעקבות יסוד אופ"ק ב-1960, שנה לאחר מכן החזירה איראן את כל חובותיה והחלה להרוויח 19 ביליון דולר לשנה מהנפט. לטענתו של היכל היה זה בעקבות חרם הנפט של מדינות ערב כלפי המערב, וזאת בעקבות מלחמת יום הכיפורים - חרם בו איראן לא השתתפה. איראן העלתה את מחירי הנפט, דבר שהיה גם לטובת ארצות הברית. שכן באותו הזמן הנפט נסחר בדולרים, כך ששער הדולר גם עלה וסייע לכלכלת ארצות הברית. השאה טען כי הנפט הוא קפיטל ולא הכנסה וכי הוא עתיד לבקש מהמערב למצוא מקורות אנרגיה/נפט חלופיים. השאה פרס בפני היכל כי הוא מאמין בשימוש וקידום טכנולוגי, גם בתעשייה הפטרו-כימית. וכי איראן תוך 10 שנים תגיע לרמה התעשייתית של אירופה ותוך 20 שנה תעקוף את ארצות הברית. לשאה היו שאיפות גבוהות ביחס לאיראן, ואף גבוהות בהרבה מארצות הברית. 2 הבעיות היחידות שהיו לו היו כי ראה בקומוניזם איום עיקרי וכי עדין לא בטח באנשי הפוליטיקה של מדינתו.[1]

הוא היה פרנקופיל והמלכה פארה, שאהבה את אהבתו של בעלה לתרבות הצרפתית ולשפה, התיידדה עם שר התרבות אנדרה מאלרו, שקבע את החלפת חפצי התרבות בין מוזיאונים וגלריות לאמנות צרפתית ואיראנית, מדיניות שנותרה מרכיב מרכזי בדיפלומטיה התרבותית של איראן עד 1979. רבים ממנגנוני הלגיטימציה של הכלל, כגון השימוש המתמיד במשאל עם, עוצבו על פי שלטונו של שארל דה גול. פרנקופילים אינטנסיביים, מוחמד רזא ופארה העדיפו לדבר צרפתית ולא פרסית לילדיהם. מוחמד רזא בנה את מתחם ארמונות ניאווראן, וסגנונו היה תערובת של אדריכלות פרסית וצרפתית.

אחרית דבר - ההדחה והבריחה מאיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – המהפכה האיראנית, תאוריית הקשר על הדחת השאה מאיראן

הרפורמות שביצע השאה הובילו לצמיחה כלכלית ולשגשוג בכלכלת המדינה בשנות ה-60 וה-70. היחסים עם ארצות הברית ועם מדינת ישראל התהדקו והובילו לעסקים כלכליים בין המדינות, לרבות חילופי ידע וציוד צבאי. עם זאת, במהלך תקופה זאת גברה ההתנגדות הדתית ותחושת ההתמרמרות על ידי אנשי המסורת והדת באיראן. ב-16 בינואר 1979, פרצה לבסוף המהפכה האיראנית, שהובילה את השאה לצאת אל הגלות. בעלי בריתו של השאה הפרסי במערב בגדו בו והוא נאלץ לעזוב למצרים, אחר כך המשיך למרוקו, המשיך לאיי בהאמה, ולבסוף הגיע למקסיקו. גידול סרטני שהחל להתפשט בגופו אילץ אותו לקבל טיפול רפואי דחוף, שבוצע במאיו קליניק שבארצות הברית, שם שהה השאה תקופה קצרה, בתקופת הנשיא ג'ימי קרטר. התוצאה של המהלך הייתה זעם בקרב אנשי המהפכה האיראנית. הזעם הוביל אותם בין היתר לבצע מהלך חטיפה אלים של אנשי השגרירות האמריקנית בטהראן. כך נוצר משבר בני הערובה באיראן. השאה אולץ לעזוב את ארצות הברית לשהות קצרה בפנמה, ולאחר מכן נפטר במצרים ב-27 ביולי 1980.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאה נישא שלוש פעמים. ב-1939 התחתן עם הנסיכה פאוזיה פואד, בתו של פואד הראשון, מלך מצרים. ב-1940 נולדה בתם הנסיכה שהנאז פהלווי. הנישואים הפוליטיים התפרקו ב-1945 לאחר שפאוזיה לא העמידה בן זכר לשאה. ב-1951 התחתן עם סוראיה אספנדיארי בח'תיארי, בתו של שגריר איראן במערב גרמניה, שהייתה קתולית. הזוג התגרש ב-1958 בעקבות כשלונה של סוראיה להרות. ב-1959 התחתן עם פארה דיבה ולהם ארבעה ילדים: רזא כורש עלי פהלווי (נולד ב-1960), פארנאז (נולדה ב-1963), עלי רזה (נולד ב-1966, התאבד ב-2011), וליילה פהלווי (נולדה ב-1970, מתה ממנת יתר ב-2001).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 pp.10-11, 22-23,63-64,67,70-73,97-101,108-112.(Heikal, Mohamed. "Iran: The Untold Story (New York." Pantheon 13 (1982
  2. ^ Gonchar, Mikhail, and Alexander Moskalets. "TRANSIT OF CASPIAN OIL AND GAS TO THE WORLD MARKETS: VIEW FROM UKRAINE."‏