תנועה חברתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפגנה רבת משתתפים בעיר ברזיליה, 2013

תנועה חברתית היא צורת פעולה קולקטיבית המכוונת לשינוי חברתי. מבחינה מחקרית, תנועה חברתית הוא מונח בעל משמעות רחבה במדעי המדינה וסוציולוגיה, וכולל בתוכו פעילויות קבוצתיות רבות בנושאים הקשורים לחברה ולפוליטיקה. חקר התנועות החברתיות שם דגש הן על תנועות חברתיות פופולריות אשר רעיונותיהן זוכים לתמיכה של דעת קהל בקרב אוכלוסיות בחברה, והן על קבוצות חוץ פרלמנטריות קטנות כגדולות הבאות להשפיע על פעילות פוליטית. המחקר בוחן את כול מהלך חיי התנועות מהיווצרות עד דעיכה, ושואל על דרכי השפעתן ושיטות פעילותן לגיוס ודיאלוג עם הסביבה.

היסטוריה והתפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות עבודה או תנועות סוציאליסטיות בראשית המאה ה-19 נחשבות כמעין מודל מודרני ראשוני לתנועות חברתיות, כאשר תנועות אלו הובילו ליצירתן של מפלגות וארגונים דמוקרטים וקומוניסטים.

מ-1815 ואילך, בריטניה לאחר ניצחון במלחמות הנפוליוניות נכנסה לתקופה של שינויים חברתיים, אשר נגרמו כתוצאה מחזרת החיילים ואבטלה גואה. יחד עם מדינות אירופאיות אחרות, כדוגמת צרפת נצפו יותר ויותר תנועות חברתיות ופוליטיות במאה ה-19. תנועות אלו הכינו את הרקע לחקירה רבה יותר של תאוריות חברתיות, אשר אחת מהבולטות שבהן היא התאוריה של קרל מרקס על המעמדות.

ב-1861 תנועת הרפורמות ברוסיה החלה לצבור תאוצה, עקב ביטולה של השיטה הפאודלית. המועצות המפכניות החלו להיווסד במעבה מהפכת 1905 וקראו למוטט את שלטון הצאר במדינה. הלחץ מצד מפלגות האופוזיציה והתנועות החברתיות ברוסיה הביאו לבסוף למהפכת אוקטובר ויצרו לחץ להמשך הרפורמות.

ב-1945 בריטניה שוב נכנסה לתקופה של מהפכים חברתיים שנבעו מסיום מלחמת העולם השנייה. מה שגרם לכך שתנועות חברתיות לזכויות עובדים הפכו דומיננטיות בפוליטיקה הבריטית עד לבחירתה של מרגרט תאצ'ר ב-1979.

בשנות השבעים של המאה ה-20 חלה פריחה נוספת בצמיחתן של תנועות חברתיות, כגון תנועות שלום, התנועה לזכויות האדם, וכנגזרות שלה התנועות לזכויות נשים והומוסקסואלים, או תנועות למען איכות הסביבה, שיצרו לאחר מכן גל של מפלגות ירוקות.

יש המציינים את סוף שנות התשעים של המאה העשרים כתחילתן של תנועות חברתיות חדשות, שעיקרן הוא האנטי גלובליזציה.

מיונים של תנועות חברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועה חברתית כשלעצמה יכולה להיות ארגון ממוסד כמפלגה או עמותה או לפעול באופן א-פורמלי, כהתארגנות ספונטנית או מתוכננת אך בלתי רשמית, לחתור ליחסי גומלין עם גורמים רשמיים במדינה או לנסות להתכנס למעין תרבות פנימית משל עצמה, להעמיד תנאים נוקשים להצטרפות אליה או לפתוח שעריה לכול החפץ בכך, כאשר האמצעים הטכנולוגיים הקיימים כיום (בהם אינטרנט ובעיקר רשתות חברתיות מקוונות) מאפשרים גיוס מהיר של תמיכה או פעילים.

תנועות פתוחות מול סגורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאלד ואש (1966 Zald&Ash) מציגים מיון של תנועות חברתיות, על פי רמת דרישותיהן מן החברים. הם מבחינים בין תנועות פתוחות לכול' הדורשות רמה נמוכה ביחס של מחויבות תחילית, לתנועות סגורות המציבות דרישות קבלה מחמירות. בעוד תנועות פתוחות פונות לציבור הרחב במטרה לגייס אותם לפעילות, תנועות סגורות בודקות את עברם הרעיוני והארגוני של המועמדים ואף יכולות לדרוש תקופת חונכות או תקופת ניסיון. תנועות פתוחות וסגורות שונות זו מזו גם ברמת ההשתתפות השוטפת.[1] תנועות פתוחות לא דורשות מחויבות גבוהה. תנועות חברתיות הפעולות בעיקר ברשתות החברתיות המקוונות נוטות להיות תנועות פתוחות. כמו כן בתנועה פתוחה רשאים להשתייך במקביל גם לארגונים אחרים. לעומת זאת התנועה הסגורה תובעת אחריות גבוהה מהחברים בה, ולעתים חבריה נדרשים להשתייך אליה בלבד. חוגי אוהדים מסוימים של קבוצות כדורגל מסוימות מציגים פעמים רבות מאפיינים של תנועה סגורה.

מיון לפי מוקד, היקף[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוציולוג אברלה (Aberle 1966) בנה שיטת מיון על פי שני ממדים: מוקד השינוי הרצוי (האם המטרה היא לערוך שינוי חברתי או אישי) והיקף השינוי שהתנועה מבקשת לחולל (האם השאיפה היא לשינוי מוחלט או מוגבל). הצלבת הממדים יוצרת ארבע קטגוריות:

ההבחנה בין תנועות טרנספורמציה לתנועות רפורמציה תלויה בפעמים רבות בסוג המשטר. לדוגמה, בעוד במשטר דמוקרטי תנועות למען זכויות שוות לקהילה הגאה מהוות תנועות רפורמציה, תחת משטר הלכה דתי הן יהוו תנועות טרנספורמציה המבקשות שינוי כולל של הסדר החברתי. כאשר שאיפות התנועה החברתית מצטמצמות להשפעה על היחיד, גם אז הן מתחלקות להשפעה כוללת או נקודתית.

  • תנועות לגאולת הנפש מבקשות לערוך שינוי מקיף בכול דרך החיים של היחיד. תנועות אלה הן בדרך כלל רוחניות.
  • תנועות לשינוי מוגבל עבור היחיד למעשה מציגות לו חלופה דרך פנייה אישית, ועל כן הן נקראות תנועות אלטרנטיבה. אברלה מונה פה את תנועות התנגדות להפלה כתנועה אלטרנטיבית.[1]

גישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנהגות הקולטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניתוח של תנועות חברתיות באמצעות המושגים של פסיכולוגיה חברתית שלט בסוציולוגיה האמריקנית עד סוף שנות השישים. המיקוד היה בתהליכים הפסיכולוגיים והתנועות נתפסו כפועלות לשחרור לחצים נפשיים. הפעולה נתפסה כתגובה מתקנת למתחים שעלו במערכת החברתית, שמטרתה השבת האיזון וההרמוניה למערכת פגועה. הביקורת על תאוריות אלו החלה כבר באותה התקופה והתמקדה בעיקר בעובדה שהתאוריות לא ייחסו כל חשיבות לאידאולוגיה ולערכים. בניתוח את "תאוריית השחרור" שרווחה באמריקה הלטינית במאה ה-20, הסוציולוג ויליאם גמסון קושר בינה לבין ההתנהגות קולקטיבית כתהליך בעל שלושה שלבים: השלב הראשון נשען לפיו על הנחות נאו-מרקסיסטיות ועיקרו הטבע העימותי שבתהליכים הכלכליים חברתיים. התנהגות קולקטיבית מניחה כי מציאות זו מובילה לתחושת קיפוח מצד קבוצות וזו מתבטאת בהתפרצות ספונטנית. בשלב השני ההתנהגות הקולקטיבית מניחה שלב של התגבשות רעיונית, שהוא השלב המרכזי בו יחידים עוברים תהליך חינוכי ופסיכולוגי מעמיק. אם ההתגבשות ראויה בשלב השלישי חברי הקבוצה מזדהים זה עם זה ומתגבשים לתנועה אחת. לפי גמסון, הקו המנחה את התוצאה הרצויה של התנהגות קולקטיבית מצויה בכתבי המחנך הבריזלי פאולו פריירה.[2]

גיוס המשאבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כראקציה לניתוחים הפסיכולוגיים של גישת ההתנהגות הקולקטיבית קמה אסכולת גיוס המשאבים (Resource mobilization), שהעמידה במרכז הניתוח מושגים מעולם הכלכלה. גישה זו הדגישה את הארגון ואת רשתות הגיוס כתשתית לצמיחה. מייצגה העיקרי הוא מנקור אולסון שטען כי האדם הוא יצור רציונלי המשקלל את מעשיו לפי חישובים של רווח ותגמול לעומת ההשקעה של המשאבים. ההחלטה אם להצטרף לפעילות חברתית שיש בה אמירה אידאולוגית מסוימת, תהיה אם כן, פועל יוצא של תפיסת היחיד את יכולתו להשפיע על תוצאות הפעולה וכן את מידת הלגיטימציה הסביבתית למעורבותו בפעילות. סוציולוגים נוספים שתמכו באסכולה זו טענו כי הציפיות להצלחה מהוות תמריץ חשוב להשתתפות בקבוצות החברתיות וכי הקבוצה מעניקה למשתתפים בה תגמולים אישיים כגון סיפוק אישי והרחבת מושג העצמי, הנובעים מהזדהות עם הקבוצה ומהסולידריות הקבוצתית.

אסכולת גיוס המשאבים הדגישה לראשונה את חיוניותם של המשאבים הארגוניים לקיומה של פעילות חברתית. ההנחה הייתה כי מצוקה קיימת תדיר בחברה, אך היא לא תתורגם לכלל פעולה קולקטיבית אם אין בידי האנשים משאבים מספיקים להתארגנות ואם אין תשתית קודמת להתארגנות, כלומר, פעילות קולקטיבית אינה ספונטאנית ונעדרת ארגון.
הביקורת על אסכולת ניהול המשאבים עוסקת בעיקר בכך שהאסכולה מתעלמת מחשיבותן של אידאולוגיה, זהות ותרבות בהבנת משמעותן של התנועות החברתיות. ההנחה היא כי נושאים חברתיים שונים מונחים לפתחם של יזמים חברתיים והבחירה ביניהם נוגעת לרוב בהזדהות עם המטרות או הנושאים הרלוונטיים ליחיד.

על הצורך להחזיר את תחושת ההשתייכות למוקד הניתוח, במיוחד להתארגנויות על בסיס קהילתי, עמדו חוקרים רבים החל מסוף שנות השישים ואילך. הפעילות הקבוצתית מוסברת פעמים רבות על ידי המניעים הפסיכו-חברתיים של יחידים, הפונים לפעילות יזמית קהילתית בשל הופעתן של מצוקות חדשות, אשר נובעות משינויים מבניים בחברה המודרנית. הבחירה בפעולה נובעת בעיקרה מרצונו של היחיד המנוכר לחוש חלק מקבוצה פעילה, במיוחד אם היא קוראת תיגר על המבנים הפוליטיים-חברתיים שהוא מרגיש מנוכר להם או פועלת למען אידאולוגיות שהוא מזדהה עמן.

בשנים האחרונות מתפתחת בארצות הברית, גישה המנסה לשלב בין גישת הפסיכולוגיה החברתית לגישת גיוס המשאבים. הגישה טוענת לצורך בקולקטיביזציה של הצורך האישי והפיכתו לתודעה קבוצתית ייחודית. צורך שבמפורש, שוב אינו רק או אפילו בעיקר, כלכלי, אלא פרוש על פני תחומי חיים רבים ומגוונים. היחיד היוזם מרגיש בצורך להיות חלק מקבוצה אשר תחלוק איתו את האידאולוגיה המשותפת.

כאשר באים לחקור את המניעים להצטרפות לתנועה או לקבוצה חברתית, מוסכם כיום, כי מעבר למניע הקשור בפעילות הספציפית ניתן לומר כי במהלך הפעילות האקטיביסטית מתבצע לרוב, תהליך העצמה ההופך את הפעיל לאדם בעל תחושת ערך, לאזרח אסרטיבי בעל יכולת סוציו-פוליטית המִתרגמת לשיתופי פעולה לשם השגת השפעה על הסביבה. תחושת ערך זו, אינה מתמצה בתחום הפעילות בלבד, אלא מתרחבת ממנו אל תחומי מעורבות נוספים בקהילה. לכן, ניתן לרוב למצוא כי אקטיביזם הוא תופעה הצטברותית. כלומר, מי שנוטה להשתתף בפעילות מסוג מסוים לא יסתייג גם מהשתתפות חברתית מסוג אחר.

התנועות החברתיות החדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישה שהתפתחה באירופה בדגש על הנסיבות והשורשים התרבותיים של התנועה החברתית, היוצרת זהויות קולקטיביות עדכניות היא התנועות החברתיות החדשות (New Social Movements). גישת מחקר זו פועלת בזיקה לניתוח יחסי הייצור בחברה. החוקרים בה טוענים כי התנועות החדשות, בעיקר מאמצע המאה ה-20, שונות מהותית מתנועות המאה ה-19. בניגוד לרוב התנועות החברתיות בעבר, שנאבקו למען רווחה חומרית של מגזר מעמדי, מגדרי או מקצועי, התנועות החברתיות החדשות עוסקות ב"מצרכים ציבוריים" כמו הגנה מפני מזהמים, פירוק מנשק גרעיני, פעילות קהילתית, חופש מידע ופעילות סביבתית. התוצאה המידית היא שלעתים קרובות תביעותיהן מתנגדות עם אלו של תנועות סביבתיות מהדור הישן.[1] דוגמה ישראלית מוכרת לכך הן ה הטענות כלפי הסתדרות, אשר בהיותה תנועה חברתית וותיקה דואגת לקבוצות אינטרס אחדות ולא למכלול העובדים במשק.[3][4] יש הרואים בעימות זה מקביל לעימות בין קבוצות קידום לקבוצות אינטרס.

לפי אליין טוריין (Touraine) ההבדל טמון בכך שתנועות חברתיות חדשות אינן מאורגנות עוד סביב עיקרון עליון אחד, דתי, הומאנסטי או מטריאליסטי. לפיכך הן פועלות בתחומים רחבים יותר מאי פעם, ובעלות מבנה מבוזר יותר שמצד אחד מאפשר להן חופש פעולה ומצד שני מקשה עליהן להיות אפקטיביות. לפי מחקרו על החברה האירופאית, טוריין מתריע שהתנועות החברתיות החדשות מבטאות גם ירידה במעמד המדינה כעיקרון מסדר והפרדה בינה לבין החברה. את זאת ניתן לקשור למגמת הירידה הקיימת, גם בישראל, במעמד המפלגות הפוליטיות המסורתיות[5] יש הקושרים בין הטרמינולוגיה הזו עם עליית הפוסט מודרניזם. תנועות חברתיות חדשות שואפות לקדם פעילות מצומצמת, קהילתית, ובעיקר נושאים פרטיקולריים, לרוב "פוסט-מטריאליים", שהמשותף להם הוא המאבק על זהות. אנשים יבחרו בהשתתפות בקבוצות אלו מתוך חיפוש אחר שייכות במציאות פוסט-מודרנית בה הזהות הקולקטיבית במתקפה מתמדת של ספקנות ואי-ודאות. התפוררותן של הזהויות קודמות, מביאה לעלייה בביקוש אחר זהות קולקטיבית חיובית יציבה ומהודקת אשר נותנת ביטוי ערכי חדש בעולם ללא עיקרון מארגן. תנועות העידן החדש והתחדשותן של תנועות דתיות מבטא מענה לצורך זה, בהבליטו ממדים חברתיים-רוחניים על פני ממדים החומריים וייחוס חשיבות להגשמה עצמית.[6]

תחושתם של אזרחים שאפיקי ההשתתפות הממסדיים חסומים בפניהם, או שכללי המשחק במדינה לקויים כך שלא ניתן להשפיע מבפנים, מניעה אותם לבחור בהשתתפות חוץ-ממסדית. עם זאת, חשוב להדגיש כי אף על פי שמדובר בתנועות חוץ-ממסדיות אין הכוונה, ברבים מהמקרים, לתנועות היוצאות נגד הנורמות החברתיות הכלליות. נהפוך הוא. תנועות אלה נובעות מתוך נורמות חברתיות קיימות. מחקרים מראים כי ככל שהאסטרטגיות של התנועה תואמות לנורמות הרווחות בסביבה הקרובה והרחוקה שבה היא פועלת, סיכוייה לזכות בתשומת לב ציבורית ואף להצלחה פוליטית גבוהים יותר. הביקורת וההסתגרות לא מופנים לתרבות אלא למוסדות הממשל והמדינה. בנוסף, התנועות החברתיות החדשות, משמאל ומימין גם יחד, מאופיינות בדרך כלל בניסיון להנהיג דמוקרטיה ישירה כלפי פנים כאשר הן מתנגדות לשלטון, ולכול היותר דמוקרטיה רדיקלית כאשר הן מנוכרות ממנו.

יחסי התנועות ומוסדות אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות חברתיות באות באינטרקציה מתמדת עם סביבתן. אחד המושגים המתרכזים ביחסים אלה ומדגיש את ההקשר הכללי שהתנועה החברתית פועלת בו הוא "מבנה ההזדמנויות הפוליטיות". לתנועות חברתיות יש טווח של הזדמנויות המוכתב בידי גורמים ממסדיים ותרבותיים. כאשר חל שינוי במבנה, והוא "נפתח" או "נסדר" בהתאמה, טווח האפשרויות של התנועה "גדל" ו"קטן" בהתאמה ומשנה את יחסיה עם סביבתה.

במובנו הרחב מושג זה כוללני ולא פוסח על יחסי התנועה uהתקשורת ואף יחסי התנועות בינן לבין עצמן. לכן טארו מדגיש כי מבנה ההזדמנויות מתייחס בראש בראשונה לאופי מערכת קבלת ההחלטות. משטרים שונים בונים מבנה הזדמנויות שונה. גם בתוך המשטר הדמוקרטי שיטת הבחירות הקיימת, רמת הפילוג התוך חברתית, מידת היענות של רשויות השלטון לתביעות הציבור משפיעות על מבנה ההזדמנויות הפוליטי. לפי שיטת הסתכלות זו התנהגותן של קבוצות אינה פועל יוצא אך ורק של המשאבים הזמינים להן, כפי שגורסת גישת גיוס המשאבים, אך גם אינה תוצאה הכרחית של בניית מערכת פוליטית חדשה, כפי שמרמזת גישת התנועות החברתיות החדשות. היא מושפעת מהיחס שבין יכולותיה לבין מאפייני המערכת החברתית פוליטית בזמן נתון. (Tarrow 1998)

סוגים ודוגמאות לתנועות חברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gamson, W.A. "Commitment and agency in social movements". pp. 27-50. In Sociological Forum, Vol. 6, No. 1 (Mar., 1991). [1]
  • Sidney Tarrow, Power in Movement: Social Movements and Contentious Politics, Cambridge: Cambridge University Press, second edition, 1998.
  • Quintan Wiktorowicz, Islamic Activism: A Social Movement Theory Approach, Bloomington: Indiana University Press, 2004.
  • Joan Neff Gurney and Kathleen J. Tierney, 1982, "Relative Deprivation and Social Movements: A Critical Look at Twenty Years of Theory and Research." The Sociological Quarterly 23, 1: 33-47.
  • Melucci Alberto, 1985: “The Symbolic Challenge of Contemporary Movements”, Social Research, 52 (4): 789-815.
  • Ann Swidler, 1995, “Cultural Power and Social Movements,” Pp. 25-40, in Hank Johnston and Bert Klandermans (Eds.) Social Movements and Culture. Minneapolis: University of Minnesota Press.
  • David Snow and Robert Benford, 1988: “Ideology, Frame Resonance, and Participant Mobilization”, International Social Movement Research, Vol. 1, pp. 197-217.
  • Alain Touraine, 1985, An Introdaction to the Study of Social Movements. pp 749-787. Social Reserach. Vol. 52. no 4

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]