שונא מתנות יחיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שונא מתנות יחיה הוא ביטוי מקראי לפיו למי שמתרחק מקבלת מתנות תהיה תוספת חיים.

מקור הביטוי והיחס אליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של הביטוי בפסוק בספר משלי, פרק ט"ו, פסוק כ"ז המבטא הנגדה בין מי שיש לו תאוות בצע לבין מי ששונא מתנות: "עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה."

הביטוי הובא ברמב"ם[1] כדרגת צדיקים גדולים: "הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו לא בנדיבים, והרי נאמר ושונא מתנות יחיה:"

כעין זאת הובא הביטוי בשולחן ערוך[2] כמידת חסידות: "מדת חסידות שלא לקבל מתנה, אלא לבטוח בהשם שיתן לו די מחסורו, שנאמר: ושונא מתנות יחיה."

כך מובא, למשל, בתלמוד על רבי זירא, שנהג לסרב לקבל מתנות בטענה שזו סגולה להאריך ימים שהרי שונא מתנות יחיה, אבל כאשר קראו לו לבית ריש גלותא היה מסכים לבוא, והסביר שבני ביתו של ריש גלותא מתכבדים בכך שהוא מגיע לביתם, וכבוד זה נחשב כתשלום[3].

המעשה של "ארעא קמייתא"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסופר על האמורא, רבי אבא, שהקדים את רב גידל בקניית קרקע שרב גידל כבר התעסק בקנייתה. המקרה הגיע לידיעתו של רבי יצחק נפחא, והוא שאל את רבי אבא: אם עני מהפך בחררה (עוגת קמח צלויה על גחלים), ובא אחר ולוקחה ממנו, מה הדין? רבי אבא ענה: הוא נקרא רשע. רבי אבא הסביר לרבי יצחק שהוא לא ידע שרב גידל כבר התחיל להתעסק בקניית קרקע זו, ועכשיו שהוא יודע את הרקע הוא מסכים לתת לו אותה במתנה אך לא למכרה לו, משום שמכירת הקרקע הראשונה ("ארעא קמייתא") נחשבת לסימן רע. רב גידל סירב לקבלה במתנה, על פי הפסוק במשלי "שונא מתנות יחיה". מאחר ששניהם סירבו להשתמש בקרקע, היא נשארה הפקר, והייתה מכונה "ארעא דרבנן" (הקרקע של הרבנים)[4].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]