רבי זירא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רבי זירא
דור שלישי, לאמוראי בבל וארץ ישראל
רבותיו רב הונא, רב יהודה, רבי יוחנן
חבריו רבה בר נחמני, רב יוסף, רבי יצחק בר אבא
תלמידיו רבי ירמיה, רבי אבא בר זבינא, רבי יצחק עטושיא

רב זירא (כשמוזכר בתלמוד הבבלי, קודם סמיכתו) רבי זירא (בבבלי, לאחר סמיכתו, לפי רש"י. לפי תוספות אלו שני חכמים שונים) או רבי זעיראתלמוד הירושלמי) - אמורא בבלי, ואחר כך ארץ ישראלי, בדור השלישי. מעתיקים שונים החליפו בטעות בינו לבין רבי זירא השני שחי בדור החמישי לאמוראים.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי זירא נולד למשפחה שהתייחסה ככהנים, אביו של רבי זירא היה מוכס, ומוזכר בגמרא כאדם כשר וישר במיוחד[1].

בהיותו בבבל, למד בסורא ובפומפדיתא, אצל רב הונא ורב יהודה בר יחזקאל. מסופר כי הוא השתוקק לעלות לארץ ישראל, אותה חיבב מאוד והפליג בשבחיה ("אוירא דארץ ישראל מחכימא", "שיחתן של בני ארץ ישראל תורה" ועוד), ולבסוף אכן עלה אליה, למרות התנגדות רבו, רב יהודה, שטען כי אסור לעלות לארץ ישראל מבבל. לפני עלייתו צם 100 תעניות כדי לשכוח את התלמוד הבבלי וללמוד תלמוד ארץ ישראל ביישוב הדעת ודעה צלולה.[2] כשעלה לארץ ישראל התיישב בטבריה ולמד אצל רבי יוחנן, ריש לקיש ותלמידיהם: רבי אמי, רבי אסי ורבי אלעזר. בר הפלוגתא העיקרי שלו היה רבי אבא בר ממל. רב שמואל בר יהודה כינה אותו ואת רב שמואל בר רב יצחק "גדולי הדור".[3]

הכינוי "זעירא" (קטן בארמית) ניתן לו בשל קומתו הנמוכה, והוא שונה בהמשך לזירא. היה מכונה בפי חבריו 'קטינא חריך שקי' בארמית- 'הקטן חרוך השוקיים'. שרבי זירא היה מופלג בחומרות וסגפנות, והקפיד שלא למלא פיו שחוק מחשש קלות ראש[4]. ומסופר שהיה בודק את גופו באש התנור אם שולטת בו האש עד שפעם אחת משום הקפדת החכמים נחרכו שוקיו מהאש[5] הוא אהב להתעסק בחיפוש נוסחאות קדומות לדברי חכמים וגם בקירוב רחוקים. מסופר שקירב את בריוני טבריה על מנת להחזירם בתשובה, דבר שהחכמים בדורו לא ראו בעין יפה, אולם אחרי שנפטר, חזרו אותם בריונים בתשובה מפחדם שאין מי שיתפלל עליהם כעת ויצילם מעונש בעולם הבא.[6] רבי זירא זכה לאריכות ימים, ונפטר בשיבה טובה.

במסכת מגילה מתואר גורלו המופלא של רבי זירא כאשר קיים מצוות סעודת פורים עם חברו רבה:

רבה ורבי זירא עבדו (=עשו) סעודת פורים בהדי הדדי (=ביחד). איבסום (=התבסמו). קם רבה שחטיה לרבי זירא (=קם רבה ושחט את רבי זירא). למחר בעי רחמי ואחייה (=למחרת התפלל עליו והחיה אותו). לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי (=בשנה הבאה אמר לו: יבוא כבודו ונסעד יחד סעודת פורים). אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (=אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס)

הוא סירב לקבל מתנות בטענה שזו סגולה להאריך ימים שהרי "שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה", אבל כאשר קראו לו לבית הריש גלותא הוא הסכים לבוא והסביר שבני הריש גלותא מתכבדים בכך שהוא מגיע לביתם, וכבוד זה נחשב כתשלום[7].

בנו, חכם בשם אהבה, מוזכר בתלמוד[8].

חבריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על חבריו נמנה רב נחמן, עמו דן. אחת הסוגיות הידועות במסכת בבא מציעא היא סוגיית "תקפה אחד בפנינו"[9], הוא בדין "שנים אוחזין בטלית" שניים התופסין בידם בגד וכל אחד מהם טוען שהבגד שייך לו. במקרה כזה נפסק הדין במשנה[10], כי מכיוון ששניהם תופסים בטלית חשובים שניהם מוחזקים, וכל אחד ישבע שאין לו פחות מחצייה ויחלוקו. על כך מסתפק רבי זירא מה תהיה ההלכה במקרה שבעוד ששני בעלי הדין עומדים לפני בית הדין, התגבר אחד על חבירו ומשך מידיו על חציה השני של הטלית והנגזל לא מחה, ורק לאחר שכבר יצאה מידו חציה השני של הטלית החל צווח בפני בית הדין על הגזילה שהתרחשה לנגד עיניהם, כשהוא טוען שהוא לא מחה על התפיסה מכיוון שראה שבית הדין צופה במעשה הגזילה ואינו צריך למחות. השאלה היא האם אנו אומרים שהיה עליו למחות בפני בית הדין על הגזילה כדי שלא תראה שתיקתו כהודאה, או שמא טענתו נכונה - שאינו צריך למחות במקרה שבית הדין עצמו רואה כי השני התגבר עליו ולקח ממנו את הטלית בחזקה. רב נחמן הביא ראיות שונות כדי להשיב על שאלה זו, ממשניות וברייתות.

חבר אחר שלו היה רבי אבא בר פפא שעלה לפניו לארץ ישראל[11].

תלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרוב ביותר מבין תלמידיו הוא רבי ירמיה שהרבה פעמים הקשה ושאל ממנו, חבבו עד שקרא לו 'ירמיה בני'[12]. במסכת נידה מובא ששאלו רבי ירמיה שאלה היפותטית שהייתה על גבול הגיחוך, אך רבי זירא שהיה מחמיר מאד וסגפן לא היה ממלא פיו שחוק ולא צחק[13].

מתורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אהרן ‬ארנד, "סעודת הפורים של רבה ור’ זירא בראי פרשני התלמוד",‫ בד"ד - בכל דרכיך דעהו 8 (תשנ"ט), עמ' 65-75 ‬
  • אברהם גולדברג, "ר’ זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", תרביץ לו (תשכ"ז), עמ' 319-341 ‬
  • יהודה לייב פישמן מימון (עורך), "רבי זירא", יחוסי תנאים ואמוראים, ירושלים, תשכ"ג 1963, עמודים קל"ז-קנ"ב

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מסכת סנהדרין כה, ב.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ה, עמוד א'. ראו גם: דברי רש"י בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קכ"ב, עמוד א'. אמנם בכתב יד פירנצה של התלמוד כתוב שהוא התענה כדי לא לשכוח את תלמודה של בבל (המילה "לא" מחוקה בקו, אולם ברור שזה הנוסח המקורי). ראה את כתב היד כאן.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף כ"ג, עמוד ב'.
  4. ^ נדה כג וראה שם עוד בחי' חת"ס
  5. ^ בבא מציעא פה
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ז, עמוד א'.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ח, עמוד א'.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ל"ב, עמוד א'.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ו', עמוד א'.
  10. ^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק א', משנה א'.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מ"ג, עמוד ב'.
  12. ^ מו"ק ד' ע"א. לרוב הפירושים. אך הריטב"א מפרש שם ברי כמו בריא-ודאי.
  13. ^ נדה כ"ג ע"א עד כאן הביאו ר' ירמיה לר' זירא לידי גיחוך ולא גחיך. ורש"י שם