שורש סלרי
 שורש סלרי
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | צמחים וסקולריים |
| סדרה: | סוככאים |
| משפחה: | סוככיים |
| סוג: | כרפס |
| מין: | סלרי |
| שם מדעי | |
 Apium graveolens var. rapaceumקנדול, 1830 | |
| |
שורש סלרי (מכונה גם "ראש סלרי") הוא ירק שורש (אנ'), זן של סלרי שנהוג לאכול את ההיפוקוטיל המעובה שלו, אליו מחוברים שורשים קטנים רבים.
גידול שורש הסלרי נפוץ באגן הים התיכון ובצפון אירופה, ובמידה פחותה יותר בצפון אפריקה, סיביר, דרום-מערב אסיה ואמריקה הצפונית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורם של הסלרי ושורש הסלרי באגן הים התיכון. הוא מוזכר באיליאדה ובאודיסיאה בשם "סלינון". שורש הסלרי שימש כצמח מרפא בתרבויות קדומות. הוא מכיל אפיגנין (אנ'), תרכובת אורגנית ששימשה ברפואה הסינית המסורתית כחומר אנטי דלקתי, וכן עשיר בוויטמין K[1].
שימוש קולינרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדרך כלל שורש סלרי נקטף כאשר קוטרו מגיע ל-10 עד 14 סנטימטרים. ניתן לאכול אותו כפי שהוא, לאחר קילוף, או לבשל אותו ולהגישו צלוי, בתבשיל או כמחית. טעמו דומה במקצת לגבעולי סלרי.
חיי המדף של הסלרי הם כשישה עד שמונה חודשים בתנאי אחסון נאותים.
שורש סלרי כגורם אלרגני[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיעוט קטן באוכלוסייה רגיש לאכילת סלרי ושורש סלרי. האלרגן בסלרי עלול לגרום אצלם לתגובה אלרגית קשה, עד כדי אנפילקסיס והלם.
בשורש הסלרי כמות האלרגן עולה על זו שבגבעולי סלרי, ונראה כי האלרגן אינו נהרס בבישול. בישראל ובמדינות האיחוד האירופי, מזונות שמכילים או עלולים להכיל סלרי או מרכיביו חייבים להיות מסומנים ככאלו.[2][3]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שורש סלרי, באתר ITIS (באנגלית)
- שורש סלרי, באתר Tropicos (באנגלית)
- שורש סלרי, באתר GBIF (באנגלית)
- שורש סלרי, באתר IPNI (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ סלרי, באתר יעל טוקצ'ינסקי
- ^ לימור אלמוג, סלרי - צמחי מרפא
- ^ עדי כץ, סודות הסלרי, באתר מוט'קה, 21 במאי 2018
