שחף אפור-ראש

שחף אפור-ראש
	שחף אפור-ראש, מוסל ביי, דרום אפריקה
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	עופות
סדרה:	חופמאים
תת־סדרה:	שחפאיים
משפחה:	שחפיים
סוג:	כרויקוצפלוס
מין:	שחף אפור-ראש
תת-מינים
	C. c. cirrocephalus; C. c. poiocephalus
שם מדעי
	Chroicocephalus cirrocephalus; ‏וייו, 1818
תחום תפוצה
	מפת התפוצה של שחף אפור-ראש יציב משוטט

שַׁחַף אֲפֹר-רֹאשׁ (שם מדעי: Chroicocephalus cirrocephalus) הוא מין של שחף, בעל שתי אוכלוסיות מובחנות באמריקה הדרומית ואפריקה שמדרום לסהרה. הוא נודד באופן מצומצם, ומתפשט במעט מתפוצת הקינון שלו במהלך החורף. הוא מזדמן נדיר ביותר לאמריקה הצפונית, ספרד, איטליה וישראל; עם תצפיות בודדות בלבד.

בישראל הוא מזדמן נדיר ביותר, עם שלוש תצפית בלבד; שלושתן מאילת בשנת 1989.^[1]

טקסונומיה ואטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה למקרה של מיני שחפים אחרים, הוא הוצב באופן מסורתי בסוג שחף (Larus), אך כיום הוא מסווג לרוב בסוג נפרד, כרויקוצפלוס (Chroicocephalus).^[2] השם המדעי הוא מיוונית עתיקה. שם הסוג Chroicocephalus הוא הלחם של המילים khroizo, "לצבוע", ו-kephale, "ראש"; ושם המין הספציפי kirrhos "חום בהיר"; ו-kephalos "-הראש".^[3]

תת-מינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם שני תת-מינים מוכרים:^[4]^[5]

C. c. cirrocephalus (לואי-פייר וייו, 1818) - התת-מין הטיפוסי (על-פיו תואר המין לראשונה), דרום אמריקה
C. c. poiocephalus (ויליאם ג'ון סווינסון, 1837) - אפריקה שמדרום לסהרה ומדגסקר

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

השחף אפור-הראש הוא שחף בינוני גדול במעט משחף אגמים; אורכו 38–45 ס"מ, מוטת כנפיו 100–105, ומשקלו 255–360 גרם (התת-מין C. c. poiocephalus) או 440–460 גרם (C. c. cirrocephalus). לבוגר בלבוש קיץ מראה ייחודי: יש לו ראש אפור שנתחם בקו שחור צר מהכיפה האחורית לגרון התחתון; עיניים בהירות עם טבעת-עין צרה ואדומה, ומקור ורגליים אדומים. הגב אפור בינוני ולכנפיים יש נוצות תעופה כהות. בעונת החורף הוא מאבד את מכסה הראש האפור, אשר מוחלף בכתם לחיים כהה. לצעירים יש מקורים בהירים יותר וכנפיים וגב מנומרים בחום. הצעירים דומים לצעירי שחף אגמים, אך נבדלים מהם בקצה כנף שחור, תת-כנף כהה יותר ופס-זנב כהה וצר יותר; הגב, השכמות וסוככות הכנף חומות עם קצוות בהירים לנוצות וסוככות היד כהות. ניצוי החורף הראשון מזכיר את זה של הצעיר אך הראש והגוף דומים לבוגר בלבוש חורף.^[6]

קולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריאות מגוונות ו"מצחקקות", דומות לאלו של שחף אגמים אך עמוקות וצרודות יותר.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התת-מין הטיפוסי C. c. cirrocephalus מצוי בחופי אקוודור ופרו; חופי דרום ברזיל עד לארגנטינה (דרום בואנוס איירס), ופנימה דרך אגני הנהרות פרגוואי ופרנה עד סנטה פה (אגם מלינקו). מתפזר בחורף לצפון ברזיל ומרכז ארגנטינה. התת-מין C. c. poiocephalus מצוי בחופים ונהרות בפנים היבשת של מערב אפריקה בכיסים מקומיים מפוזרים מאוד מסודאן ואתיופיה ועד מלאווי ואפריקה הדרומית, כולל אגמים בעמק הבקע (נאיוואשה, מניארה, אלמנטייטה, נקורו, טורקאנה); ומדגסקר. מתפזר בחורף ברחבי אפריקה שמדרום לסהרה.^[7]

בית גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך עונת הקינון המין מאכלס חופים טרופיים וסובטרופיים, איים סלעיים, דיונות חוף, דיונות חוף, שפכי נהרות ונמלים (אפריקה), כמו גם אגמים יבשים טריים ואלקליים גדולים (אפריקה), נהרות, מלחות וביצות (ארגנטינה). מחוץ לעונת הקינון המין נשאר לאורך חופי בתי הגידול החופים (למשל איים סלעיים בחופים), שוברי גלים, דיונות חוף ושפכי נהרות, אך נצפה גם ביישובים, מכלאות בקר ונמלי דייגים (באפריקה).^[8]

קינון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת הקינון מתרחשת באפריל-מאי במערב אפריקה (לפני העונה הגשומה), או בתחילת מאי בפרו.^[7] המין מקנן במושבות, כאשר הקנים ממוקמים לרוב במרחקים של פחות ממטר זה מזה. הקנים ממוקמים על אדמה חשופה, בחישות של קנים ופפירוס, על איים או על צמחייה צפה, לעיתים קרובות מוסווים בצמחייה גבוהה ועבותה. הקן עצמו משתנה בין שקע רדוד לכוס בנוי היטב מעשבים וגבעולי סמריים בהתאם למיקום, למרות שקנים צפים הם תמיד בנויים יותר.^[8] התטולה מכילה 2–3 ביצים.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא אופורטוניסטי, אוכל בעיקר דגים וחסרי חוליות, לעיתים טרמיטים; מלקט ביצי פלמינגו שבורות ודגים מתים. במאוריטניה הוא נצפה טורף ביצים של אנפות וקורמורנים. נוהג לחמוס לעיתים קרובות ממגון עופות כמו קורמורנים בקונגו, שלצדפים אמריקניים בארגנטינה ושחפיות. בחורף הוא ניזון מפסולת, נבלות, דגים מתים ושאריות דגים. מסוגל לצוד בצלילה; תופס חסרי חוליות קטנים מפני המים בזמן שחייה; ומלקט חרקים מהאוויר.^[7]

סטטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

למין זה טווח תפוצה נרחב, מגמות אוכלוסייה יציבות, ואוכלוסייה עולמית גדולה. בשל כך המין אינו מוגדר כמתקרב לסף פגיעות, ומסווג ברמת סיכון "ללא חשש" על-ידי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN).^[8]

גודל האוכלוסייה העולמית אינה ידועה במדויק, אך מוערכת בטווח של 455,000–940,000 פרטים ונחשבת ליציבה. האוכלוסיות הגדולות ביותר נמצאות באפריקה המשוונית, עם 200,000–400,000 פרטים במרכז ומזרח אפריקה, עד 30,000 באפריקה המערבית, ועוד 200,000–400,000 בחופי דרום אפריקה ועד 10,000 במדגסקר. אם יאומתו, הערכות אלו עולות בהרבה על הערכות קודמות; לדוגמה, האוכלוסייה בדרום אפריקה גדלה אך נאמדה בכ-2000 זוגות בלבד בשנות השמונים. באפריקה המשוונית נמצא ריכוז גדול, עם כמה מושבות הגדולות מ-2000 זוגות בסנגל, קניה וטנזניה; נפוץ בעונתיות בימת צ'אד; מצוי במאסמבווה (אגם ויקטוריה). סובל מבעיות חמורות של שדידת ביצים באזורים מסוימים, כמו למשל במערב אפריקה. המקננים הצפוניים ביותר באפריקה נמצאים בבנק ד'ארגן, מאוריטניה, אך המושבה הקטנה שם ירדה מ-60–70 זוגות בשנים 1959–1965 עד ל-10–50 זוגות בשנים 1974–2004.^[7]

האוכלוסייה הדרום אמריקאית מוערכת בכ-25,000–100,000 פרטים, אם כי ישנם מעט יחסית אזורי קינון ידועים. לאחרונה המין הפך ליותר ויותר נפוץ בחוף הברזילאי, שבו היה נדיר בעבר, במדינות ריו גרנדה דו סול וריו דה ז'ניירו, עם תצפיות ראשונות עדכניות ממדינות סאו פאולו (אפריל 2009), אלגואס (מרץ 2010) ופרנמבוקו (אוקטובר 2011); בצפון ריו דה ז'ניירו הוא נפוץ במיוחד במהלך העונה היבשה, כאשר הוא מתועד בלהקות של עד 800 פרטים, והוא גם קינן שם לאחרונה. האוכלוסייות המקננות העיקריות בדרום אמריקה הדרומית הן בצפון ארגנטינה. בעבר היה נדיר באורוגוואי, שם הוא גם מתרבה כיום. בחופי האוקיינוס השקט הוא הפך נפוץ רק מאז שנות העשרים ולא תועד שם בסקרים קדומים יותר; הוא נצפה לראשונה במערב האנדים ב-1967, בפרו בלגונה גרנדה (איקה); ישנם רק אתרי קינון ידועים בודדים, אבל משערים כי מקננים כ-1000 זוגות בפרו.^[7]