שיזף סיני
 שיזף סיני
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | צמחים וסקולריים |
| סדרה: | ורדנאים |
| משפחה: | אשחריים |
| סוג: | שיזף |
| מין: | שיזף סיני |
| שם מדעי | |
 Ziziphus jujubaמילר, 1768 | |
| |
שיזף סיני או שיזף תרבותי (שם מדעי: Ziziphus jujuba; שמות נוספים: תמר סיני, צ'ופפס, ענאב, סופפיה) הוא מין של עץ או שיח נשיר בסוג שיזף ממשפחת האשחריים, המתנשא לגובה של עד 12 מטרים.[2] בעל נוף צר ונמוך, עליו מבריקים ומשוננים המגיעים לאורך של שמונה ס"מ, ענפיו דלי קוצים ופירותיו הם ענבה מוארכת בגודל 2 עד 6 ס"מ, אשר בהבשלתם הם בעלי צבע אדמדם-חום וטעמם מתוק מאוד. הפירות נאכלים טריים, יבשים או בתוספת לתבשילים שונים. יש שמכינים מהפירות סירופ, יין או חומץ.[3]
מוצאו של העץ מסין והוא הופץ בידי האדם גם למזרח התיכון, לרבות לישראל שבה הוא צמח מוגן. במדגסקר נחשב לצמח פולש המופץ על ידי בעלי החיים.[3]
עצי השיזף הסיני מצליחים לשרוד גם בתנאים קשים בכל הארץ ולאחר התבססותם ניתן לגדלם גם כמעט ללא השקיה.[4] עיקר תקופת ההבשלה של הפירות היא בעונת הקיץ.
הפרי משמש ברפואה סינית מסורתית (ומכאן שמו). משמעות שמו הסיני Da Zao היא "תמר גדול", אף על פי שאין לפרי זה כל קשר בוטני לתמר.[2][3][4]
בספרד עושים שימוש בעץ להכנת כלי נגינה כגון הדולזאינה (ספ').
מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיזף תרבותי הוא עץ פרי נשיר שמגיע לגובה 5 עד 9 מ' ופחות קוצני.
הגזע חום או חום-אפור. הענפים היוצאים ממנו שמוטים וארוכים. הענפים החדשים סגולים-אדומים או אפורים-חומים, גמישים, חלקים, עם 2 קוצים או בלעדיהם; הלוואים קטנים ולעיתים קרובות הופכים לקוצניים על ענפים ישנים. הענפים הקטנים דקים ונראים לעיתים קרובות כעלים מנוצים[5]. שני הלוואים בכל מפרק של גבעול ותיק הופכים בדרך כלל לעוקצים, האחד ארוך חד ואורכו עד 3 ס"מ, השני מעוקל, אלה שאינם הופכים לעוקץ נושרים במהרה.
העלים מסורגים, פשוטים, ירוקים, קירחים בצידם התחתון ונישאים על פטוטרת באורך 2 ס"מ[5]. הטרף דמוי ביצה או דמוי אזמל שקודקודו קהה מסתיים בחוד או מפורץ, אורכם 2.5 עד 7.5 ס"מ ורוחבם 1.5 עד 4 ס"מ. הטרף עם 3 עד 5 עורקים בולטים היוצאים מן הבסיס[5]. שפת העלה משוננת קלות כעין המשור ובסיסם א-סימטרי.
התפרחות צפופות, חיקיות מסיומות (תִּפְרַחַת מְסֻיֶּמֶת) עם עוקץ תפרחת קצר[5]. בכל תפרחת פרח בודד או 2 עד 8 פרחים.
הפרחים דו-מיניים, נכונים, ריחניים, ירקרקים, נישאים על עוקץ, קטנים, קוטרם כ-5 מ"מ. המצעית דמוית חרוט הפוך (דמוית גביע). הגביע בעל צינור קטן ומשתייר בפרי ו5 עלי גביע 5 שנושרים.
הכותרת בעלת 5 עלי כותרת (או חסרים, אבל לא באפריקה הטרופית) דמויי ברדס.
האבקנים 5, יוצאים מתחת לשוליו של הדיסקוס והם ארוכים מעלי הכותרת. הדיסקוס צופני, שטוח ומכסה את המצעית ומקיף את השחלה, שוליו מפורדים ובעלי 5 אונות או לעיתים רחוקות תמים.
השחלה עילית ושקועה בדיסקוס ומעורה במצעית, והיא בת 2 מגורות לעיתים רחוקות 3 או 4[5]; ביצית אחת בכל מגורה; לדעת אחרים השחלה תחתית או תחתית למחצה מעת פתיחת הפקעית (ניצן הפרח) ועילית עם הבחלת הפרי. לדעת אחרים השחלה תחתית או תחתית למחצה ויש אומרים שהיא שחלה תחתית מעת פתיחת הפקעית (ניצן הפרח) ועילית עם הבחלת הפרי.
עמוד השחלה מפוצל ל-2 אונות לעיתים רחוקות ל-3 או 4.
הפרי הוא בית גלעין (פרי שיש בו גלעין (זרע אחד עטוי במעטה קשה)) בשרני ראוי למאכל[5]. צבעו אדום כהה או חום, מוארך או דמוי ביצה, קליפתו חלקה ואורכו 2 עד 3.5 ס"מ. עם ציפה בשרנית לבנבנה ועסיסית וגלעין מעוצה וחזק, בעל 2 מגורות קשות דופן שבכל אחת זרע אחד או 2 זרעים. לענבות הצעירות צבע ירוק בהיר וכשהן מבשילות הקליפה מקבלת צבע חום-אדמדם מקומטת. עוקץ הפרי בדרך כלל קצר, 2 עד 5 מ"מ.
הזרעים עם קליפה מבריקה, מגובששת ודקה.
תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוצאו של שיזף תרבותי הוא מצפון סין ומזרחה ועד דרום קוריאה, בארצות: סין צפון-מרכז, סין דרום מזרח, מונגוליה הפנימית, קוריאה, מנצ'וריה, שינג'יאנג. עץ זה הוכנס למדינות רבות סביב ארצות הים התיכון ומערב אסיה ואף ליבשת אפריקה.
תמונות להמחשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
עלי השיזף הסיני (הציפפס) ופירותיו -
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שיזף סיני, באתר ITIS (באנגלית)
- שיזף סיני, באתר NCBI (באנגלית)
- שיזף סיני, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- שיזף סיני, באתר Tropicos (באנגלית)
- שיזף סיני, באתר GBIF (באנגלית)
- שיזף סיני, באתר The Plant List (באנגלית)
- שיזף סיני, באתר IPNI (באנגלית)
