תמר מצוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןתמר מצוי
نخلة على الشاطىء الرملى.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: חד פסיגיים
סדרה: דקלאים
משפחה: דקליים
תת־משפחה: Coryphoideae
סוג: תמר
מין: תמר מצוי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Phoenix dactylifera
ליניאוס, 1753
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תמר (מג'הול)
ערך תזונתי ל-100 גרם
מים 21.32 ג'
קלוריות 277 קק"ל
חלבונים 1.81 ג'
פחמימות 74.97 ג'
שומן 0.15 ג'
כולסטרול 0 מ"ג
ויטמינים
 ‑ ויטמין A 7 מק"ג
 ‑ ויטמין B1 0.05 מ"ג
 ‑ ויטמין B2 0.06 מ"ג
 ‑ ויטמין B3 1.61 מ"ג
ברזל 0.9 מ"ג
סידן 64 מ"ג
אשלגן 696 מ"ג
נתרן 1 מ"ג
סיבים תזונתיים 6.7 ג'
מקור: משרד החקלאות האמריקני
מבנה עם גג עשוי מכפות תמרים בנאות סמדר
עץ דקל.jpg

תמר מצוי (שם מדעי: Phoenix dactylifera) הוא מין בסוג תמר שבמשפחת הדקליים. התמר בארץ ישראל הוא עץ תרבות (וליתר דיוק דמוי עץ) הגדל בעיקר באזורים חמים. כל חלקיו משמשים את האדם. התמר נמנה עם שבעת המינים.

עץ התמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדם עושה שימוש בכל חלקיו של עץ התמר: העלים משמשים כגג לסוכות (הן בחג והן אצל נוודים במדבר) הפירות משמשים לאכילה ולהכנת יין תמרים ודבש תמרים, סנסיני התמר (שעליהם תלויים הפירות) משמשים לטאטוא וקליעת סלסלות, הגזע משמש לבניין וקירוי ואף ניתן להשתמש בו כשוקת לצאן, לאחר שתוכו מרוקן. הזן "דרי" ידוע בלולבים המהודרים שלו, המשמשים למצוות ארבעת המינים בחג הסוכות.

מטע התמרים הגדול בישראל נמצא בקיבוץ טירת צבי, בעמק בית שאן. גם בעמק הערבה יש מטעי תמרים גדולים. בימינו מרוכזים רוב שטחי תמר מג׳הול לייצוא, כ-20 אלף דונם, בבקעת הירדן.

פרי התמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרי התמר נאכל לח או יבש, טעמו מתוק מאוד וצורתו מאורכת. הסירופ המופק ממנו נקרא סילאן ומשמש בעיקר לתיבול מנות אחרונות ועוגות. איסוף הפירות מהעצים נקרא "גדיד תמרים". טיפוס הפרי הוא ענבה, שבתוכה זרע אחד.

פרי התמר לא נזכר במפורש בשבעת המינים.[1] עם זאת, הפרשנים המסורתיים של התלמוד מפרשים את ה"דבש" השביעי שבשבעת המינים כדבש תמרים.

בארצות ערב נהוג לטחון את זרע פרי התמר ולהכין ממנו תבלין. במרוקו נהוג לחלוט זרע תמר טחון לשתייה.

ישנם זנים שונים של תמרים, רובם יובאו (הוברחו) לארץ מעיראק, על ידי בן ציון ישראלי מקבוצת כנרת. בין הזנים נמנים הברהי - התמר הצהוב, חיאני - תמר לח בצבע אדום, והמג'הול - תמר גדול ממדים, יבש, הזן החשוב ביותר מבחינה מסחרית. עוד זנים הקיימים בארץ: דקל נור, חלאווי, חדראווי, זהידי, דרי ואמרי.

בישראל מגדלים מטעי תמרים כגידול מסחרי רק לאורך השבר הסורי-אפריקאי, מבקעת כנרות בצפון ועד לדרום הערבה. כעץ נוי נפוץ התמר בכל רחבי הארץ. בשנת 2005 הונבט בישראל גלעין תמר שנמצא בחפירות במצדה, כנראה בן הזן הנכחד "תמר מדבר יהודה".[2] העץ גדל בעציץ עד שבשנת 2011 הגיע לגובה של כ-2.5 מטר וניטע בקיבוץ קטורה.[3] זה היה עד לשנת ל-2012, הזרע העתיק ביותר שהונבט בהצלחה אך הנבת פרי תיתכן רק אם העץ הוא ממין נקבה.[4][5]

התמרים של ארץ ישראל בספרות היוונית-רומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות היוונית-רומית של העת העתיקה יש כמה אזכורים לתמרים של ארץ ישראל.

הפילוסוף היווני תאופרסטוס (המאה ה-4 לפנה"ס) כתב בחיבורו "מחקרים על הצמחים" על התמרים הגדלים בבקעת הירדן: "בחילת-סוריה, היכן שנמצאים רוב הדקליים, רק בשלושה מחוזות, כך אומרים, היכן שהאדמה מליחה, גדלים תמרים שניתן לשמר... אולם יש אומרים כי תושבי סוריה אינם משתמשים בעיבוד, מלבד גיזום עצים והשקיה, וגם שעץ התמר זקוק למים נובעים ולא למים מהשמיים; ושמים כאלה נמצאים בשפע בעמק שבו חורשות הדקלים. והם מוסיפים שעמק זה נמשך דרך ארץ ערב עד לים האדום... ושזה בחלק הנמוך ביותר שלו שעצי התמר גדלים... התמרים היחידים שיישמרו, כך אומרים, הם אלה הגדלים בעמק סוריה, בזמן שאלה הגדלים במצרים, קפריסין או במקומות אחרים הם בשימוש רק כשהם טריים".[6]

גם ההיסטוריונים דיודורוס סיקולוס,[7] פומפיוס טרוגוס[8] וטקיטוס[9] סיפרו על עצי התמר המגודלים בסביבת ים המלח ועמק יריחו. המלומד הרומאי וארו כתב: "עצי התמר של סוריה נושאים פירות ביהודה, אבל אינם יכולים להוציא פרי באיטליה".[10] המלומד היווני סטראבון סיפר על "המנהג הממולח של היהודים, שהמציאו במקרה של עץ הדקל" – הם לא נותנים להם לגדול במקומות רבים, ובגלל נדירותם הם קובעים להם מחיר גבוה וכך מגדילים את ההכנסות.[11] המשוררים הרומיים ורגיליוס ומארטיאליס כינו את דקליה המפורסמים של ארץ יהודה "דקלי אדום",[12] גם המשורר הרומי סטאטיוס הזכיר בסילוויי שלו את "הפירות המפורסמים" של "המדרונות הפוריים של אדום" ואת מטעי הדקלים שלה.[13] מאוחר יותר ציין גם סולינוס את אדום "העשירה בדקלים".[14] המשורר הרומי הורטיוס הזכיר את "חורשות הדקלים השופעות של הורדוס".[15]

הסופר הרומאי פליניוס הזקן (המאה ה-1 לספירה) טען כי עוד יותר מהבלסם, ארץ יהודה מפורסמת בשל עצי התמר שלה. הוא ציין שהתמרים המפורסמים ביותר מזן הקריוטי (caryotae) נמצאים בשפע ביהודה, במיוחד ביריחו, אולם גם אלה הגדלים בעמקים של ארכילאיס, פצאליס וליוויאס נחשבים משובחים. הוא ציין לשבח גם את מתיקותו של "תמר ניקולאוס", ש"איכות טעמו היא 'אחותו' של הקריוטי ועקב כך נקרא ביוונית 'התמר האחות'" (adelphides). תמר ניקולאוס נקרא על שם ניקולאוס איש דמשק, שעל פי אתנאיוס, אוגוסטוס קרא אותו על שמו, מכיוון שניקולאוס היה שולח לו אותו.[16] מבין התמרים היבשים יותר, פליניוס ציין את תמר-האצבע (dactyli): "תמר צר וארוך מאד, לעיתים בעל צורה מעוקלת. מינו של הסוג הזה, שאותו אנו מציעים כמנחה לאלים נקרא 'כידאוס' (chydaeus) על ידי היהודים". עוד הוא מציין, ש"הסוגים הטובים ביותר לשימור הם אלה הגדלים בקרקעות מלוחות וחוליות, למשל ביהודה".[17] תמרי ה-Dactyli הם ודאי ה"דקל טב", הנזכר במשנה לעיל. השם התפשט אחר כך על כל התמרים, וה"דקל" הפך שם נרדף לעץ-התמר בכלל.

הגאוגרף היווני פאוסניאס (המאה ה-2 לספירה) הזכיר את "התמרים של פלשתינה" כ"אכילים לגמרי".[18] הנואם היווני אייליוס אריסטידס הזכיר את "התמרים המפורסמים" הגדלים ב"פלשתינה-סוריה" ובמספר נאומים ציין שהשתמש בעסיס שלהם למטרות רפואיות.[19] הרופא היווני גלנוס הזכיר זן של תמרים "רכים לחים ומתוקים" בשם "קריוטוי" (Caryotoi), שהם "יפים מאד וגדלים ביריחו".[20]

כל הזנים שנמנו לעיל ודאי גדלו גם ב"עיר התמרים" צוער. גידולי התמרים בצוער במאה הרביעית לספירה מוכח גם מן האונומסטיקון לאבסביוס[21][22] (340-260) לספירה, בישוף העיר קיסריה: "בצוער גדלים הצרי (אפרסמון) והתמר, הם מעידים על פוריותה הקדומה". היום אין בצוער זכר לא לדקל ולא לאפרסמון.[23]

יצוא תמרים מישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצוא התמרים מישראל עומד על כ־12.5 אלף טון, כאשר מחציתו מתרכז לקראת חודש הרמדאן. קהל היעד העיקרי של היצוא הישראלי הוא האוכלוסייה המוסלמית באירופה, לה מסורת של אכילת תמר בסעודת האפטאר, בסיומו של כל יום צום רמדאן.[24] במקביל ליצוא הרב קמו קולות מוסלמים שקראו לחרם צרכנים על התוצרת הישראלית.[25]

מזיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חדקונית הדקל האדומה

חדקונית הדקל האדומה (שם מדעי: Rhynchophorus ferrugineus) היא מין של חיפושית חוטם הידוע גם בכינויו "חדקונית דקל אסיה" או "חדקונית דקל סאגו". חיפושיות בוגרות הן גדולות יחסית, אורכן נע בין שתיים לחמישה סנטימטרים, והן בדרך כלל בצבע אדום חלוד אבל קיימות גרסאות צבע רבות ולעיתים קרובות הן מזוהות בטעות כמינים שונים (לדוגמה, Rhynchophorus vulneratus). זחלי חדקונית יכולים לחפור חורים עד אורך של מטר בגזעי עצי דקל ובכך להחלישם כך שבסופו של דבר הורגות החיפושיות את הגזע המארח. כתוצאה מכך, חדקונית נחשבת מזיק עיקרי במטעי דקליים, קוקוס ותמרים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איתן אילון (עורך), התמר - "עץ החיים" סגולותיו ושימושיו, מוזיאון ארץ ישראל, 1987.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבל מוזכר במקרא כמה פעמים: ספר שמות, פרק ט"ו, פסוק כ"ז, ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ', ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק ט', ספר שופטים, פרק ד', פסוק ה', ספר ירמיהו, פרק י', פסוק ה', ספר יואל, פרק א', פסוק י"ב, ספר תהילים, פרק צ"ב, פסוק י"ג, מגילת שיר השירים, פרק ז', פסוקים ח'-ט', ספר נחמיה, פרק ח', פסוק ט"ו ועוד
  2. ^ עפרי אילניבקרוב נדע: האם התמרים מהמקרא היו מתוקים?, באתר הארץ, 25 בפברואר 2007
  3. ^ אלכס דורון, אחרי 2,000 שנה: הגלעין מהמרד הגדול הפך לעץ, באתר nrg‏, 25 בנובמבר 2011
  4. ^ Methuselah" Tree Grew From 2,000-Year-Old Seed", באתר הנשיונל ג'יאוגרפיק, 12 ביוני 2008 (באנגלית)
  5. ^ 32,000-Year-Old Plant Brought Back to Life—Oldest Yet, באתר הנשיונל ג'יאוגרפיק, 21 בפברואר 2012 (באנגלית)
  6. ^ Theophrastus, Historia Plantarum, II, 6:2, 5, 8
  7. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 19, פרק 98.
  8. ^ פומפיוס טרוגוס, ספר 36, פרק 3.
  9. ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ו.
  10. ^ Varro, Res Rusticae, II, 1:27
  11. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 17, פרק 1, סעיף 15.
  12. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I: XLIII. Virgil; Georgica, III, 12-15; pp. 316-317; Martialis, Epigrammata, X, 50
  13. ^ Silvae, I, 6:9-16; III, 2:131-141; V, 1:132-139
  14. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CXXVII. Solinus, no. 449, pp. 417-419; Solinus, Collectanea Rerum Memorabilium, 34:1
  15. ^ Horace, Epistulae, II, 2 :189
  16. ^ Athenaeus, Deipnosophistae, XIV, 66, p. 652 A; Plutarchus, Quaestiones Convivales, Book VIII, chapter 4, section 1, p. 723 D
  17. ^ Pliny the Elder, The Natural History, Book XIII, Chapters 6, 9
  18. ^ Pausanias, Graeciae Descriptio, IX, 19:8
  19. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXI. Aelius Aristides, pp. 218-219
  20. ^ Galenus, De Alimentorum Facultatibus, II, 26:2
  21. ^ ספר האונומטיקון לאבסביוס, הוצאת המכון ליהדות זמננו, מכון שפרינצק
  22. ^ האנומסטיקון לאבסביוס וראשית הנצרות בארץ-ישראל, אריאל/ כתב העת לידיעת הארץ, נצרות ונוצרים בארץ ישראל
  23. ^ יוסף ברסלבי, הידעת את הארץ - ים המלח סביב סביב, כרך ג', הוצאת הקיבוץ המאוחד, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, תשט"ז, 1956, פרק 14 : "ישוב החקלאות בנאות ים המלח לפנים", עמוד 388-389
  24. ^ על תמרים, רמדאן, יצוא ולוגיסטיקה, אתר התאחדות חקלאי ישראל
  25. ^ דורון פסקין, לקראת הרמדאן: קמפיין ערבי נגד התמר הישראלי, באתר ynet, 11 באוגוסט 2010