תמר מצוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgתמר מצוי
Nakheel-Aliskandaria.JPG
מיון מדעיעריכה
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: חד פסיגיים
סדרה: דקלאים
משפחה: דקליים
תת־משפחה: Coryphoideae
סוג: תמר
מין: תמר מצוי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Phoenix dactylifera
ליניאוס, 1753
תמר (מג'הול)
ערך תזונתי ל-100 גרם
מים 21.32 ג'
קלוריות 277 קק"ל
חלבונים 1.81 ג'
פחמימות 74.97 ג'
שומן 0.15 ג'
כולסטרול 0 מ"ג
ויטמינים
ויטמין A 7 מק"ג
ויטמין B1 0.05 מ"ג
ויטמין B2 0.06 מ"ג
ויטמין B3 1.61 מ"ג
ברזל 0.9 מ"ג
סידן 64 מ"ג
אשלגן 696 מ"ג
נתרן 1 מ"ג
סיבים תזונתיים 6.7 ג'
מקור: משרד החקלאות האמריקני
מבנה עם גג עשוי מכפות תמרים בנאות סמדר

תמר מצוי (שם מדעי: Phoenix dactylifera) הוא מין בסוג תמר שבמשפחת הדקליים. התמר בארץ ישראל הוא עץ תרבות הגדל בעיקר באזורים חמים. כל חלקיו משמשים את האדם. התמר נמנה עם שבעת המינים.

עץ התמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדם מוצא שימוש לכל חלקיו של עץ התמר: העלים משמשים כגג לסוכות (הן בחג והן אצל נוודים במדבר) הפירות לאכילה ולהכנת יין תמרים ודבש תמרים, סנסיני התמר (שעליהם תלויים הפירות) משמשים לטאטוא וקליעת סלסלות, הגזע משמש לבניין וקירוי ואף ניתן להשתמש בו כשוקת לצאן, לאחר שתוכו מרוקן. הזן "דרי" ידוע בלולבים המהודרים שלו, המשמשים למצוות ארבעת המינים בחג הסוכות.

מטע התמרים הגדול בישראל נמצא בקיבוץ טירת צבי, בעמק בית שאן. גם בעמק הערבה יש מטעי תמרים גדולים. כיום רוב היצוא של תמר מג׳הול גדל בבקעת הירדן כ-20 אלף דונם, הם ידועים באיכות הגבוהה שלהם.

פרי התמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרי התמר נאכל לח או יבש, טעמו מתוק מאוד וצורתו מאורכת. הסירופ המופק ממנו נקרא סילאן ומשמש בעיקר לתיבול מנות אחרונות ועוגות. איסוף הפירות מהעצים נקרא "גדיד תמרים".

פרי התמר לא נזכר בשבעת המינים[1]. הפרשנים המסורתיים של התלמוד מפרשים את ה"דבש" השביעי שבשבעת המינים כדבש תמרים.

בארצות ערב נהוג לטחון את גלעין פרי התמר ולהכין ממנו תבלין. במרוקו נהוג לחלוט גלעין תמר טחון לשתייה.

ישנם זנים שונים של תמרים, רובם יובאו (הוברחו) לארץ מעיראק, על ידי בן ציון ישראלי מקבוצת כנרת. בין הזנים נמנים הברהיתמרי - התמר הצהוב, חיאני - תמר לח בצבע אדום, והמג'הול - תמר גדול ממדים, יבש, הזן החשוב ביותר מבחינה מסחרית. עוד זנים הקיימים בארץ: דקל נור, חלאווי, חדראווי, זהידי, דרי ואמרי.

בישראל מגדלים מטעי תמרים כגידול מסחרי רק לאורך השבר הסורי-אפריקאי, מבקעת כנרות בצפון ועד לדרום הערבה. כעץ נוי נפוץ התמר בכל רחבי הארץ. בשנת 2005 הונבט בישראל גלעין תמר שנמצא בחפירות במצדה, כנראה בן הזן הנכחד "תמר מדבר יהודה".[2] העץ גדל בעציץ עד שבשנת 2011 הגיע לגובה של כ-2.5 מטר וניטע בקיבוץ קטורה.[3] זה היה עד לשנת ל-2012, הזרע העתיק ביותר שהונבט בהצלחה אך הנבת פרי תיתכן רק אם העץ הוא ממין נקבה.[4][5]

התמרים של ארץ ישראל בספרות היוונית-רומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות היוונית-רומית של העת העתיקה יש כמה אזכורים לתמרים של ארץ ישראל.

הפילוסוף היווני תאופרסטוס (המאה ה-4 לפנה"ס) כתב בחיבורו "מחקרים על הצמחים" על התמרים הגדלים בבקעת הירדן: "בחילת-סוריה, היכן שנמצאים רוב הדקליים, רק בשלושה מחוזות, כך אומרים, היכן שהאדמה מליחה, גדלים תמרים שניתן לשמר... אולם יש אומרים כי תושבי סוריה אינם משתמשים בעיבוד, מלבד גיזום עצים והשקיה, וגם שעץ התמר זקוק למים נובעים ולא למים מהשמיים; ושמים כאלה נמצאים בשפע בעמק שבו חורשות הדקלים. והם מוסיפים שעמק זה נמשך דרך ארץ ערב עד לים האדום... ושזה בחלק הנמוך ביותר שלו שעצי התמר גדלים... התמרים היחידים שיישמרו, כך אומרים, הם אלה הגדלים בעמק סוריה, בזמן שאלה הגדלים במצרים, קפריסין או במקומות אחרים הם בשימוש רק כשהם טריים".[6]

גם ההיסטוריונים דיודורוס סיקולוס,[7] פומפיוס טרוגוס[8] וטקיטוס[9] סיפרו על עצי התמר המגודלים בסביבת ים המלח ועמק יריחו. המלומד הרומאי וארו כתב: "עצי התמר של סוריה נושאים פירות ביהודה, אבל אינם יכולים להוציא פרי באיטליה".[10] המלומד היווני סטראבון סיפר על "המנהג הממולח של היהודים, שהמציאו במקרה של עץ הדקל" – הם לא נותנים להם לגדול במקומות רבים, ובגלל נדירותם הם קובעים להם מחיר גבוה וכך מגדילים את ההכנסות.[11] המשוררים הרומיים ורגיליוס ומארטיאליס כינו את דקליה המפורסמים של ארץ יהודה "דקלי אדום",[12] ומאוחר יותר ציין גם סולינוס את אדום "העשירה בדקלים".[13] המשורר הרומי הורטיוס הזכיר את "חורשות הדקלים השופעות של הורדוס".[14] הגאוגרף היווני פאוסניאס (המאה ה-2 לספירה) הזכיר את "התמרים של פלשתינה" כ"אכילים לגמרי".[15] הרופא היווני גלנוס הזכיר זן של תמרים "רכים לחים ומתוקים" בשם "קריוטוי" (Caryotoi), שהם "יפים מאד וגדלים ביריחו".[16]

פליניוס הזקן אומר על התמר הקורייטי (karyotos phoinix) שהוא החשוב בתמרים הן מבחינת התזונה וכן מבחינת העסיס שבו. גם הרופא קלאודיוס גאלונס , בן המאה השניה אחרי הספירה המדבר על התמר הקורייטי הגדל ביערות התמרים של יריחו מגדיר אותו כפרי רך, עסיסי ומתוק. עם תמרי יריחו מונה פליניוס גם את תמרי ה- Dactyli שהם ודאי ה"דקל טב", הנזכר במשנה לעיל. ה- Dactyli היו תמרים מוארכים, דקים ועקומים קצת. הרומאים היו מגישים אותם מנחה לאליליהם, השם התפשט אחר כך על כל התמרים, וה"דקל" הפך להיות שם נרדף לעץ-התמר בכלל.

עם זני התמרים ביריחו מונה פליניוס גם את תמרי ה-Adalphides ("האחיות" ביוונית) שהיו דומים ל- Dactyli , וכן את תמרי ה- Patetas שהצטיינו בעסיסם הרב. חסרונם האחד של התמרים האלה היה התפעקותם בעודם על העץ. כל הזנים המנויים לעיל ודאי גדלו גם ב"עיר התמרים" צוער (עיר מקראית). גידולי התמרים בצוער במאה הרביעית לספירה מוכח גם מן האונומסטיקון לאבסביוס [17] [18] (340-260) לספירה, בישוף העיר קיסריה, : "בצוער גדלים הצרי (האפרסמון) והתמר, הם מעידים על פוריותה הקדומה". היום אין בצוער זכר לא לדקל ולא לאפרסמון. [19].

פליניוס הזקן

מזיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חדקונית הדקל האדומה

חדקונית הדקל האדומה (שם מדעי: Rhynchophorus ferrugineus) היא מין של חיפושית חוטם הידוע גם בכינויו "חדקונית דקל אסיה" או "חדקונית דקל סאגו". חיפושיות בוגרות הן גדולות יחסית, אורכן נע בין שתיים לחמישה סנטימטרים, והן בדרך כלל בצבע אדום חלוד אבל קיימות גרסאות צבע רבות ולעתים קרובות הן מזוהות בטעות כמינים שונים (לדוגמה, Rhynchophorus vulneratus). זחלי חדקונית יכולים לחפור חורים עד אורך של מטר בגזעי עצי דקל ובכך להחלישם כך שבסופו של דבר הורגות החיפושיות את הגזע המארח. כתוצאה מכך, חדקונית נחשבת מזיק עיקרי במטעי דקליים, קוקוס ותמרים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבל מוזכר במקרא כמה פעמים: וַיָּבֹ֣אוּ אֵילִ֔מָה וְשָׁ֗ם שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֪ה עֵינֹ֥ת מַ֖יִם וְשִׁבְעִ֣ים תְּמָרִ֑ים וַיַּחֲנוּ־שָׁ֖ם עַל־הַמָּֽיִם (שמות, ט"ו, כ"ז): וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֪י ה' אֱלֹהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים (ויקרא, כ"ג, מ'): וְאֶת־הַנֶּ֗גֶב וְֽאֶת־הַכִּכָּ֫ר בִּקְעַ֧ת יְרֵח֪וֹ עִ֥יר הַתְּמָרִ֖ים עַד־צֹֽעַר (דברים, ל"ד, ג'):
  2. ^ עפרי אילני, בקרוב נדע: האם התמרים מהמקרא היו מתוקים?, באתר הארץ, 25 בפברואר 2007
  3. ^ אלכס דורון, אחרי 2,000 שנה: הגלעין מהמרד הגדול הפך לעץ, באתר nrg‏, 25 בנובמבר 2011
  4. ^ Methuselah" Tree Grew From 2,000-Year-Old Seed", באתר הנשיונל ג'יאוגרפיק, 12 ביוני 2008 (באנגלית)
  5. ^ 32,000-Year-Old Plant Brought Back to Life—Oldest Yet, באתר הנשיונל ג'יאוגרפיק, 21 בפברואר 2012 (באנגלית)
  6. ^ Theophrastus, Historia Plantarum, II, 6:2, 5, 8
  7. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 19, פרק 98.
  8. ^ פומפיוס טרוגוס, ספר 36, פרק 3.
  9. ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ו.
  10. ^ Varro, Res Rusticae, II, 1:27
  11. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 17, פרק 1, סעיף 15.
  12. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I: XLIII. Virgil; Georgica, III, 12-15; pp. 316-317; Martialis, Epigrammata, X, 50
  13. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CXXVII. Solinus, no. 449, pp. 417-419; Solinus, Collectanea Rerum Memorabilium, 34:1
  14. ^ Horace, Epistulae, II, 2 :189
  15. ^ Pausanias, Graeciae Descriptio, IX, 19:8
  16. ^ Galenus, De Alimentorum Facultatibus, II, 26:2
  17. ^ ספר האונומטיקון לאבסביוס, הוצאת המכון ליהדות זמננו, מכון שפרינצק
  18. ^ האנומסטיקון לאבסביוס וראשית הנצרות בארץ-ישראל, אריאל/ כתב העת לידיעת הארץ, נצרות ונוצרים בארץ ישראל
  19. ^ יוסף ברסלבי, הידעת את הארץ - ים המלח סביב סביב, כרך ג', הוצאת הקיבוץ המאוחד, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, תשט"ז, 1956, פרק 14 : "ישוב החקלאות בנאות ים המלח לפנים", עמוד 388-389