שיינדי מילר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שיינדי מילר, אוקטובר 2021
יומנה של שינדי

שיינדי מילר-ארנוולד (נולדה בשנת 1929) היא ניצולת השואה, שגרה בצעירותה בעיר גלנטה שבצ'כוסלובקיה. היא חוותה בעצמה את הגירוש למחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו. היא כתבה יומן אישי בשנת 1944, בתקופת שואת יהודי הונגריה. היומן מתאר מזווית המבט שלה כנערה את החיים תחת הכיבוש הנאצי, ההידרדרות הקיצונית במצבם של יהודי העיר, ושליחתם המהירה למחנות ההשמדה. יומנה פורסם בשנת 2012 בשם "יומנה של שיינדי".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיינדי ארנוולד נולדה בגלנטה בשנת 1929 למשפחה יהודית חרדית. הוריה היו יהודה אריה לייב וצורטל ארנוולד. לשיינדי היו שישה אחים וחמישה אחיות והיא נולדה העשירית במשפחה שלושה מאחיותה נפטרו ממגפה עוד לפני שנולדה. במרץ 1944 השתלטו הגרמנים על הונגריה ושואת יהודי הונגריה הואצה. הם גורשו על ידי המשטר הנאצי ממקום למקום וכך הם שהו בחמישה מקומות בזמן קצר: בחווה, בגטו שהגרמנים הקימו בסביבת בית הכנסת הגדול. חווה נוספת, בית חרושת ללבנים. מבית חרושת ללבנים שלחו את יהודי העיר ברכבות המוות למחנה ההשמדה אושוויץ, הנסיעה ארכה 4 ימים, וכל המשפחה נרצחה שם, מלבד שיינדי, אחותה ייטי, ואחיה חזקל(חזקי) שנלקח לפני לעבוד במחנות בעבודות חשמל. הוריה לא זכו להוביל לחופה אפילו אחד מ 12 ילדיהם. לאחר שגורשו לאושוויץ היהודים מחלק של סלובקיה שהיה תחת שלטון הונגרי במלחמת העולם השנייה, ועברו את הסלקציה הראשונה, נלקחה שיינדי יחד עם 200 בנות צעירות לפטרסוולדו לעבוד בבית חרושת לתחמושת וחלקים למטוסי קרב. בית החרושת היה בבעלותו של קרל דיהל. מגורי בנות אלה היו במבצר סמוך, מרחק של כשלושה ק"מ מבית החרושת, כל יום הלכו הבנות ברגל מהמבצר לבית החרושת ולאחר העבודה, חזרה למבצר. הבנות עבדו בשתי משמרות, כאשר כל משמרת הייתה של 12 שעות. העבודה הייתה ללא הפסקה. בבית החרושת היו מחלקות שונות: מסגריה, הלחמה, ריתוך, מכשירים ובקרה. הבנות מסלובקיה מצאו שם כ-1,000 בנות מפולין, שהובלו לשם כשנה לפני כן[1]. בתקופה זו שיינדי הייתה חולה בטיפוס, ואחותה ייטי הגנה עליה. הבנות מסלובקיה, שהו במחנה כשנה, ממאי 1944 ועד 8 במאי 1945, יום סיום המלחמה והשחרור. שיינדי עלתה לישראל ביחד עם יטי וחזקי בשנת 1949 ומתגוררת בשיכון פאג"י בירושלים, יחד עם שני אחיה וניצולי שואה וגרה קרוב הונגרים נוספים שהתגוררו בשכונה. שיינדי נישאה לאמיל ולהם 3 ילדים. בנם יצחק אהרון התגייס לצה"ל ובפברואר 1973 נפל תוך כדי מילוי תפקידו.

יומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיינדי כתבה את יומנה בהונגרית והתחילה לכותבו ב 19 במרץ 1944 היום הראשון לכיבוש הונגריה על ידי הגרמנים, כשהייתה נערה בת 15, והפסיקה לכותבו כשעלתה לרכבת שהובילה אותה לאושוויץ. היומן מתאר את תיאור ילדותה וקורות בני משפחתה וקרוביה, חיי הקהילה עם הגירוש, תיאור הכיבוש ההונגרי ב-1938, והכיבוש הגרמני ב-1944 ואת טלטוליה עם שאר היהודים בתחנות השונות אותן עברו ממקום למקום עד הגעתם לאושוויץ. היא כתבה אותו על דפי נייר ששמרה עליהם באדיקות בכל מסע הגירוש שעברה, אך במהלך טלטוליה דפי היומן הושחתו, ובדצמבר 1944 כשעבדה במחנה העבודה פטרסוולדו בשלזיה, העתיקה את היומן במאמץ רב על 54 כרטיסיות של המפעל ליצור נשק שעבדה בו, ובמהלך העתקת היומן היא הוסיפה וכתבה את קורותיה וקורות אחיותיה וחברותיהן מהרגע שעלו לרכבת ועד שהוסרו מהן שערותיהן ובגדיהן. בינואר 1945 היא סיימה להעתיק את דפי היומן לכרטיסיות של מפעל הנשק והסתירה את הדפים מתחת לקש שהייתה שוכבת עליו בדרגשים שבמחנה. שיינדי כתבה ביומן בצורה אינטנסיבית מאוד, ועל כן הוא תיעוד עשיר לחייה (גם אלה שקדמו לזמן כתיבת היומן) ולאירועים הנוראיים שחוותה, מזווית מבט של נערה צעירה. הטקסט לאורך היומן כולו מתהווה בצילה של השואה. כבר בתחילת היומן ניכרת השפעת מלחמת העולם השנייה.

פרסום היומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיינדי שמרה על הכרטיסיות של היומן בכל השנים והראתה אותו רק לכמה אנשים בודדים במשך כל השנים, ורק בשנת 2008 תרגמה את היומן מהונגרית לעברית. היומן התפרסם במקור בעברית כשישים וחמש שנה לאחר כתיבתו, תחת השם יומנה של שיינדי - גאלאנטא 1944[2]. לאחר מכן תורגם היומן לאנגלית ולגרמנית[3]. דפי היומן המקורי הוצגו בינואר 2020 בברלין במוזיאון הגרמני להיסטוריה[4] במלאת 75 שנה לשחרור מחנה אושוויץ[5].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]