קדרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. וכן ההיסטוריה של הקדרות. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
קדר יוצר כלי מחומר על אובניים
בית מלאכה לקדרות מסורתית בעיירה מרג'ינאה שבדרום בוקובינה, רומניה

קדרות היא אומנות של יצירת כלים העשויים מחרס. את הצורה מקנים ליצירה כאשר החומר כיורי (פלסטי) ולאחר ייבוש מלא מכניסים אותו לשרפה בתנור, בחום גבוה הגורם להתחרסותו. מקור המונח הוא מהמילה "קדרה". אדם העוסק בקדרות נקרא "קדר". מקום בו עוסקים בקדרות נקרא "בית יוצר".

ישנן טכניקות רבות ליצירה בחומר. ניתן להשתמש באובניים, מכשיר המסובב את היצירה ומאפשר לאומן לעצב אותה תוך כדי סיבוב. אפשרות אחרת היא עיצוב החומר בידיים או בעזרת כלי עבודה שונים, כמו כליה[1], חוט דיג, מסורית, גלגלת, סכין, מחט, שיפוד, מכחול וכו'.

תהליך העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קדרות נעשית על ידי יצירת אובייקטים מחומר, וחימום שלהם בטמפרטורות גבוהות בתוך הכבשן הגורם לתגובות כמו; הגדלת כוחם, התקשותם, וקביעת הצורה שלהם. ישנן וריאציות רבות של חומרי גלם המשמשים לייצור כלי חרס, וערבוב חומרי גלם לצורך קבלת חומר עם תכונות ייחודיות הוא נפוץ מאוד.

לפני העיצוב, יש צורך לסלק כיסי אוויר הלכודים בחומר. ניתן לעשות זאת במכבש ואקום ("ואקום פאג") או באופן ידני על ידי לישה. לישה יכולה לעזור ליצור תכולת לחות אחידה בגוף החומר. לאחר מכן מתבצע עיצוב על ידי מגוון רחב של טכניקות. לאחר העיצוב מייבשים את גוף החומר. ישנם מספר שלבים בתהליך הייבוש:

  • Leather-hard ("עור קשה") הוא מצב בו גוף החומר מכיל כ 15% לחות.
  • גופי חומר יבשים לחלוטים הנקראים "Bone-dry" ("עצמות יבשות").
  • וגם גופי חומר לא שרופים הנקראים באנגלית "Greenware". גופי חומר בשלב זה הם רגישים מאוד, ולכן יכולים להישבר בקלות.

לאחר ייבוש הכלי באוויר ניתן לעטרו בצבעים מיוחדים, לדוגמה: צבעי אנגוב וגלזורות צבעוניות. לאחר מכן הוא נשרף בשרפה ראשונה, הנקראת גם "שריפת ביסק". שרפה זו מתבצעת בטמפרטורה שבין 900 ל-1000 מעלות צלזיוס. בתהליך השרפה החומר משנה את מבנהו המולקולרי ומתגבש לחרס. שינוי זה הוא בלתי הפיך.

תהליך השרפה הראשונה נמשך בממוצע כ-8 שעות, לאחריהן נותנים לכלים ולתנור להתקרר כ-12 שעות טרם פתיחתו. תהליך זה צריך להתבצע בהדרגתיות ובקצב מבוקר ואיטי. לצורך כך מצוידים מרבית התנורים בווסת ממוחשב המאפשר שליטה בטמפרטורה הכללית, בקצב עליית החום בשעה, בקביעת היעד הסופי אליו רוצים להגיע, ובזמן ההשהיה בטמפרטורה המבוקשת. לאחר שהכלים התקררו, ועקב השינוי המולקולרי שעברו בתהליך השרפה, הם הופכים לעמידים ביותר, וניתן לאחוז בהם ללא חשש שישברו.

ניתן לזגג את הכלים בתהליך הנקרא גלזורה. הגלזורה מעניקה לכלים מרקם חלק כמו גם צבעים וטקסטורות שונות. אם הכלים מיועדים להכיל מזון ושתייה הזיגוג הוא חיוני, לפחות בחלקם הפנימי הבא במגע עם המזון. הגלזורה מאפשרת גם ניקוי קל יותר של הכלים.

קיימות גלזורות צבעוניות ושקופות; בגלזורה השקופה צובעים בצבעי אנגוב או אחרים, ובגלזורה צבעונית לא מתבצעת צביעה אלא מברישים את הגלזורה על הכלי ב-3 שכבות, ולאחר מכן שורפים בשרפה רגילה.

ישנם מגוון רחב של תנורים לשרפה; לדוגמה, תנורים חשמליים ותנורים של שרפה מעץ ואש חיה. שרפה זו נקראת "מנהרה" או "אנגמה".

לאחר שהגלזורה מוכנה לשימוש היא במצב נוזלי. טובלים בה את הכלים ומניחים אותם לייבוש האורך מספר דקות. כאשר החומר יבש, מסירים עם נייר שיוף את שאריות הגלזורה המיותרת, בעיקר מתחתית הכלי ומכניסים לתנור לשרפה שנייה. השרפה השנייה מתבצעת בטמפרטורה שבין 1000 ל-1300 מעלות. בסיום השרפה מתקבל הכלי המוגמר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רבקה גונן, כלי חרס עתיקים, ספרייה ארכאולוגית, הוצאת כתר, 1979

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כלי שצורתו מזכירה כליה
P culture.png ערך זה הוא קצרמר בנושא אמנות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.