שניים אוחזין בטלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שנים אוחזין בטלית)

שניים אוחזין בטלית היא סוגיה נודעת בתלמוד ובמשפט העברי, העוסקת בחלוקת רכוש מטלטל ששני צדדים טוענים לבעלות עליו, ושניהם אוחזים בו בפועל, אך ללא הוכחות ממשיות לאף אחד מהצדדים.

מקור סוגיה זו במשנה הראשונה במסכת בבא מציעא, הדנה בשאלה כיצד יש לחלק טלית (בגד) הנמצאת במחלוקת בין שני אנשים. לסוגיה זו יש השלכות מעבר לשאלת חלוקת הטלית, מאחר שהטלית היא רק דוגמה לכל רכוש מטלטל הנתון במחלוקת. בסוגיה זו נקבעו כללים שהורחבו לאחר מכן למקרים נוספים, הקשורים בחלוקת רכוש שהבעלות עליו נתונה במחלוקת, וללא הוכחות על הבעלות.

ההלכה במשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה הראשונה במסכת "בבא מציעא" דנה בשאלת חלוקת טלית, הנמצאת במחלוקת בין שני אנשים:

שניים אוחזין בטלית, זה אומר: "אני מצאתיה", וזה אומר: "אני מצאתיה"; זה אומר: "כולה שלי", וזה אומר: "כולה שלי" - זה יישבע שאין לו בה פחות מחציהּ, וזה יישבע שאין לו בה פחות מחציהּ, ויחלוקו. זה אומר: "כולה שלי", וזה אומר: "חציהּ שלי" - האומר "כולה שלי", יישבע שאין לו בה פחות משלושה חלקים, והאומר "חציהּ שלי", יישבע שאין לו בה פחות מרביע. זה נוטל שלושה חלקים, וזה נוטל רביע

ביאור: (לצורך ההסבר נניח ששני הצדדים נקראים 'ראובן' ו'שמעון') אם כל אחד מהצדדים טוען טענה זהה, שהטלית כולה שלו, וללא הוכחות - תחולק הטלית שווה בשווה בין שני האנשים. אם ראובן טוען שהטלית כולה שלו, ואילו שמעון טוען שחצי הטלית שלו - ההלכה היא כי ראובן יקבל שלשה רבעים מהטלית, בעוד שמעון יקבל רבע בלבד מהטלית.

ביאור ההלכה על פי רש"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

רש"י, מבאר את הסברא שמאחורי ההבדל בין שני המקרים: כאשר ראובן ושמעון טוענים לבעלות מלאה על הטלית, אין הבדל בין שניהם - לכן תחולק הטלית שווה בשווה. לעומת זאת, כאשר ראובן טוען לבעלות מלאה על הטלית, בעוד שמעון טוען רק לבעלות על חצי ממנה, הרי שמעון בעצם מודה שאין לו חלק בחצי השני של הטלית, וחצי זה עובר בשלמותו לראובן. כעת המחלוקת היא על החצי שנותר, שעליו שניהם טוענים לבעלות מלאה. על פי הכלל הראשון, כל אחד מהם יקבל חצי של חצי טלית זו, כלומר רבע טלית, כך שלבסוף, יש בידי ראובן שלשה רבעים מהטלית, בעוד שמעון זוכה ברבע מהטלית בלבד.

ביאורו של ישראל אומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מי שהיה נשוי שלוש נשים

פרופסור ישראל אומן הציע לבאר את החלוקה שבמשנה באופן אחר, על ידי ניסוח הכלל הבא:

כל אחד מהטוענים לחלק מהטלית יקבל חלק כזה, באופן שההפסד של שניהם מול התביעה שלהם יהיה זהה. כלומר, אם שניהם תובעים טלית שלמה, כל אחד יקבל חצי טלית, היינו לכל אחד מהם יש הפסד חצי טלית לעומת תביעתו המקורית. אם אחד תובע טלית שלמה, והשני תובע חצי טלית, הראשון יקבל שלושה רבעים מהטלית, היינו יש לו הפסד של רבע טלית מול תביעתו המקורית, והשני יקבל רבע טלית, היינו שוב יש לו הפסד זהה של רבע טלית לעומת תביעתו המקורית. אם הראשון תובע טלית שלמה, והשני אינו תובע דבר, הראשון יקבל טלית שלמה, כלומר הפסדו הוא אפס, והשני לא יקבל דבר, כלומר גם הפסדו הוא אפס.

נוסחה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסבר ההלכה בשיטה הדמוקרטית עשוי להיות מורחב לכלל הבא: חלוקת הטלית תיעשה כך ששני הצדדים יפסידו באופן זהה לעומת תביעתם המקורית, או ירוויחו באופן זהה לעומת תביעתם המקורית. באופן זה נוכל להגדיר נוסחה כללית לחלוקת הטלית. יהי גודל הטלית. היא תביעתו של הראשון. תביעתו של השני. יהיה חלקו הסופי של הראשון. יהיה חלקו הסופי של השני. תחילה נקזז כל תביעה כך שלא תהיה גדולה מ-. הנוסחה היא:

ההפסד של הראשון הוא

ההפסד של השני הוא

ואכן יישום הנוסחה דואג להפסד או רווח שוים לשני הצדדים.

דוגמה:

מהנוסחה נובע: , כמבואר במשנה.

נוסחה זו הנה הכרחית ליישום שיטת החלוקה המבוארת במאמר של ישראל אומן ומיכאל משלר מי שהיה נשוי שלוש נשים.

חלוקה תואמת שניים אוחזין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופסור אומן בביאורו למשנה במסכת כתובות,[1] העוסקת בחלוקה של נכסי הבעל בין שלוש נשיו על פי כתובותיהן, הציג טענה לפיה החלוקה במשנה שם מתאימה לחלוקה במשנה של "שניים אוחזין" במקרה השני - זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי. כשם שכאן שני בעלי הדין חולקין רק את החלק עליו הם רבים (כלומר, חצי הטלית), כך גם במשנה בכתובות - הנשים חולקות רק את החלק עליו הם רבות.

סוגיה נוספת המתאימה (לשיטתו של אומן) לחלוקת שניים אוחזין מופיעה במסכת יבמות (דף ל"ח, עמוד א') שם דנה הברייתא במקרה בו אדם הוא ספק, שלא ידוע מי אביו, והוא בא לחלוק בנכסים של סבו ביחד עם אחיו או בני דודיו. גם שם החלוקה היא רק בחלקים עליהם הם לא מודים אחד לשני.

תקפה אחד בפנינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הסוגיות בדין שניים אוחזין בטלית היא שאלת "תקפה אחד בפנינו",[2]. רבי זירא מסתפק מה תהיה ההלכה במקרה שבעוד ששני בעלי הדין עומדים לפני בית הדין, התגבר אחד על חברו ותפס מידיו את חציה השני של הטלית, והנגזל לא מחה, אלא לאחר שיצא מידו. כשהוא טוען שהסיבה שלא מחה תוך כדי שהלה חוטף ממנו הוא מכיוון שראה שבית הדין צופה במעשה הגזילה ואינו צריך למחות, שהרי הם רואים שמה שנוטל השני הוא בכוח ולא בזכות. הספק הוא האם אנו אומרים שהיה עליו למחות בפני בית הדין על התפיסה כדי שלא תראה שתיקתו כהודאה, או שמא אינו צריך למחות שהרי בית הדין עצמו רואה כי השני התגבר עליו ולקח ממנו את הטלית בחזקה. רבו של רבי זירא, רב נחמן, הביא ראיות שונות כדי להשיב על שאלה זו, ממשניות וברייתות. משאלה זו מסתעפות שאלות רבות של ספקות שהאחד היה מוחזק, והשני תפס מידו את החפץ השנוי במחלוקת, סוגיא זו מכונה תקפו כהן.

כללי חלוקת ממון הנתון במחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשונים מסבירים שכללי חלוקת ממון השינוי במחלוקת הם כדלהלן.

  • אם הוויכוח הוא כששניהם תופסים את הממון, והחלוקה באופן תאורטי הייתה יכולה להיות אמיתית (לדוגמה שניים אוחזין בטלית, אפשרי ששניהם תפסו ביחד את הטלית ולכל אחד מגיע חצי מהטלית) ויכול להיות שהוויכוח ביניהם מבוסס על טעות, ולא שאחד מהם רמאי (אפשרי במציאה כשכל אחד חושב שהוא מצא קודם) - הדין הוא יחלוקו בשבועה.
  • אם הוויכוח הוא כששניהם תופסים את הממון, והחלוקה יכולה להיות אמיתית, אך ודאי אחד הצדדים מרמה (לדוגמה, בוויכוח מי יצר חפץ, שהחלוקה תהיה אמיתית, יש אפשרות - כאשר היוצר מכר לחבירו חצי מהחפץ, כך שהחפץ שייך לשניהם בשווה. אך וודאי אחד הצדדים מרמה, שהרי לא יכול להיות ששניהם יצרו את אותו חפץ) - רש"י סובר שהדין הוא יהא מונח עד שיבוא אליהו[3][4] ורבינו תם וריב"א סוברים כי גם במקרה הזה יחלוקו בשבועה[5]
  • אם הוויכוח הוא כששניהם תופסים את הממון, אך החלוקה אינה יכולה להיות אמת (לדוגמה, כששניים הפקידו סכומים שונים אחד גדול ואחד קטן ולבסוף כל אחד טוען לבעלות על הגדול המחלוקת ביניהם היא על היתרה - והנפקד מחזיק בשביל שניהם וודאי יש אחד רמאי) - הדין הוא שיהא מונח עד שיבוא אליהו[5].
  • אם הוויכוח הוא כשאין לאף אחד מהם חזקה על החפץ - הדין הוא כל דאלים גברר"ת, אך ריב"א חולק בחלק מהמקרים[6]).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף צ"ג, עמוד א'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ו', עמוד א'.
  3. ^ בבא מציעא ב. רש"י ד"ה "במקח וממכר"
  4. ^ הנחלת משה כותב כי גם רש"י סובר שהדין יחלוקו (כמו שניים אדוקין בשטר) אלא שכאן כותב רש"י אליביה דר' יוסי (שסובר שאם יש רמאי אין דין יחלוקו).
  5. ^ 1 2 בבא מציעא ב. תוספות "ויחלוקו" ובבא בתרא לד: תוספות "ההוא ארבא"
  6. ^ ריב"א סובר שהמשנה של מנה שלישי (יתרה מהגדול) מדברת במקרה שאין להם חזקה (שהנפקד לא תופס בשביל המפקידים) ולכן המשנה של שניים אוחזין בטלית נאמרה גם במצב שאין חזקה ולכן כשאין חזקה הדין מתחלק: א. יכול להיות שאין רמאי (שניים אוחזין בטלית) - יחלוקו בשבועה. ב. וודאי יש רמאי (כגון ספינה כלומר לא דבר מציאה אלא דבר שהיה שייך לטוען מקדמת דנא) - כל דאלים גבר. ג. וודאי יש רמאי אך החפץ נתפס (ארבא כשנתפסה על ידי בית דין או מנה שלישי שנתפס על ידי הנפקד) - יהא מונח עד שיבוא אליהו.