טלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גבר מתפלל עטוף בטלית.
יהודי בטלית בשלהי המאה ה-19.
יהודיות עטופות בטלית בתפילה של נשות הכותל.
יהודי בחוף הים לבוש טלית קטן.

טלית היא בגד בצורה מלבנית, אשר בארבע פינותיו שזורים חוטי הציצית. את הטלית לובשים יהודים בזמן התפילה בבית הכנסת (בדרך כלל בתפילת שחרית ומוסף), וטלית הנקראת טלית קטן נלבשת באופן קבוע מעל או מתחת לבגדים הרגילים, כדי לקיים את מצוות ציצית בכל שעות היום. מבחינת מעמדה ההלכתי, הטלית היא תשמיש מצווה. משמעות המונח היא "בגד" בשפה הארמית, ולכן יהודים נהגו בעבר להתייחס לכל בגד בשם זה.

טלית מקופלת

הטלית נעשית בדרך כלל מצמר מכיוון שעל פי השולחן ערוך, רק בגד מצמר או פשתן חייב בציצית מן התורה, בעוד חיוב הטלת הציצית בבגדים מבד אחר יש דעות שהוא דרבנן (דעה זו היא בניגוד לדעת הרמ"א שסובר שכל בגד חייב בציצית מן התורה). עם זאת, יש העושים טליתות ממשי או מחומרים אחרים.

מקור המצווה ומטרתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ציצית

מקור המצווה מן הנאמר בתורה:

"....וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם....."

מטרת המצווה כפי שהיא משתקפת בתורה, היא לגרום לאדם לזכור את כל המצוות, ולהרחיק אותו מלתור אחרי הלב והעיניים, זאת אומרת להרחיק אותו מהליכה אחרי יצר הרע.

הטלית מבודדת את המתפלל מסביבתו ומקלה עליו את הריכוז בתפילה.

זמן החיוב וזמן ההתעטפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוב בתורה (במדבר טו לט) "וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ" ולמדים מכאן שזמן מצות ציצית הוא בשעה שבאופן טבעי בני אדם מסוגלים לראות, שזהו הזמן שיש בו אור יום. לעומת זאת, בלילה בגד בעל ארבע כנפות פטור מן הציצית (מנחות מג, א). אך ישנם שני פֵרושים שונים, האחד מתייחס אל הזמן והשני מתייחס אל הבגד ומכאן נובעים חיובים שונים.

שיטה א׳ קובעת שלמשך כל היום יש להטיל ציציות בכל בגד בעל ארבע כנפות הנלבש ובכל שעות הלילה אותו בגד יהיה פטור מן הציצית. שיטה זאת נפסקה על ידי הרמב"ם ובעקבותיו על ידי השלחן ערוך של רבי יוסף קארו.

שיטה ב׳ רואה בסוג הבגד את הקובע ומבדילה בין בגדי יום לבין בגדי לילה. בגד יום הוא בגד הנועד ליום ויש חיוב להטיל בו ציצית אף בשעות הלילה אם הוא נלבש. לעומת זאת, בגד לילה ככתונת לילה פטור ממצות ציצית אפלו אם הוא נלבש ביום. הרא"ש פסק כשיטה זאת.

אצל חלק מהחסידים (חסידות קרלין, חסידות תולדות אהרן, חסידות סלונים והאדמו"רים בחסידות צאנז) ומקובלים ורבים מיהודי תימן נהוג להתעטף בטלית גם בזמן תפילת ערבית בשבת ובתפילת קבלת שבת. יהודי תימן וגם חלק מיהודי אשכנז נוהגים ששליח ציבור תמיד מתעטף בטלית - בכל התפילות ללא יוצא מן הכלל.

תלמידי חכמים רבים לומדים יום שלם כשהם עטופים בטלית. אבי הבן בזמן המילה מתעטף בטלית, אצל הספרדים חתן ביום חופתו, וכן נהוג לקבור בטלית ללא ציציות.

הליכה בטלית לבית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשולחן ערוך כותב המחבר שלובשים את הטלית רק בבית הכנסת[1]:

"מי שהוא זהיר בטלית קטן ילבשנו ויניח תפלין בביתו וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לבית הכנסת ושם יתעטף בטלית גדול."

על כך כותב הרמ"א:

"והעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול קודם ולברך עליו ואחר כך מניח התפילין והולך לבית הכנסת."

ערוך השולחן כותב שהם אינם חלוקים[2]:

"בזמנו [של הרמ"א] היו היהודים דרים בפני עצמם והיו יכולים לילך גם בטלית גדול לבית הכנסת ... ובזמנינו בעונותינו הרבים אי אפשר לעשות זה כלל ואנו מניחים הטלית והתפילין בבית הכנסת."

בדורות מאוחרים יותר פסק המנהג ללכת לבית הכנסת מעוטפים ברוב המקומות. הרב שלמה גנצפריד כותב בקיצור שולחן ערוך[3]:

"בקהילות שיש ליהודים רחובות בפני עצמן, מצווה להתעטף בציצית ולהניח תפילין בביתו, וילך כך לבית הכנסת. ובמקום שדרים בין האומות, או שצריך לעבור דרך מבואות מטונפות, יש להתעטף בציצית ולהניח תפילין בפרוזדור של בית הכנסת, כי הוא עניין גדול לכנוס לבית הכנסת מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין."

על יומו הראשון בארץ ישראל, ביפו, מספר דב נתן ברינקר[4]:

"היה זה בשבילנו מחזה בלתי שכיח לראות יהודים הולכים ברחובות עטופי טלית ואין פוגע בהם. באותם הימים לא נראו כבר דברים שכאלה גם ברוסיא, ועל אחת כמה וכמה באנגליא שמשם עלינו לארץ ישראל."

ובספר כף החיים כתוב[5]:

"במקום שנמצאים שם עכו״ם הולכים ברחובות, וחושש שילעיגו עליו אם ילבוש ציצית ותפילין בביתו והולך לבית הכנסת, ראיתי חכמים מתחכמים שלובשים טלית גדול ותפילין דרש"י ודרבינו תם בביתם, ואחר כך כשהולכים לבית הכנסת מכסים התפילין תחת הכובע שבראשם, והטלית מניחים אוחו על כתפיהם תחת הגלימא, ואחר כך כשבאים לבית הכנסת מוציאים הטלית מתחת הגלימא ומניחים אותו על ראשיהם ועל גופם והתפילין מתחת הכובע, כדי לכסותו בטלית. אמנם פה עיר עז לנו ירושת״ו (=ירושלים תבנה ותכונן) לא יש לא יוהרא ולא הלעגה מן העכו״ם, שהולכים האשכנזים וגם יש מן הספרדים מתעטפים בציצית ומתעטרים בתפילין בשוקים וברחובות נגד העכו״ם ללכת אל כותל מערבי ואין פוצה פה ומצפצף. תהלי״ת (=תהילה לאל יתברך)"

על הרב יעקב קמינצקי מסופר שהוא התנגד לכך שיהודים הלכו מלובשים בטלית בחוצות העיר בארצות הברית ואמר שצריך לזכור שעדיין מצויים בגלות. לעומת זאת, על הרב שלמה זלמן אוירבך מסופר שבשלב מסוים בחייו החל להקפיד על הליכה בלית הכנסת מלובש בטלית ועטור בתפילין[6].

מי מתעטף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות האורתודוקסית יש מהאשכנזים הנוהגים להתעטף בטלית רק אחרי החתונה. לפי מנהג זה, לפני החתונה מתעטפים בטלית רק במקרים מיוחדים, כגון שליח ציבור, בעלייה לתורה, או ברכת כהנים. מקורו של המנהג, הוא לימוד מן סמיכות הפרשיות של "גדילים תעשה לך" ו"כי יקח איש אשה". אמנם, דווקא המשנה ברורה, אשר אומץ בחיבה רבה אצל מרבית גדולי פוסקי אשכנז, יצא נגד מנהג זה וכתב ש"הוא מנהג תמוה: דעד שלא ישא אשה יהיה יושב ובטל ממצות ציצית?!" (סי' י"ז ס"ק י'). ומשום כך נוהגים הבחורים להתעטף בטלית קטן.[7]

מנהג בני עדות המזרח הוא להתעטף מגיל בר מצווה ואפילו קודם לכן. ביהדות תימן גם ילדים נוהגים להתעטף בטלית מגיל חינוך (גיל 5 לערך). בתימן עצמה התעטפו כל היהודים בטלית כל היום, כשמחוץ לביתם הייתה הטלית מקופלת בקיפול צר ומונחת על כתפם, והשתמשו בה לשימושים שונים. בארץ התבטל המנהג לחלוטין. בקהילת יהודי גאורגיה המנהג הוא, שילדים מגיל 5 ומעלה, גם מתעטפים בטלית.

ביהדות הקונסרבטיבית והרפורמית גם נשים מתעטפות בטלית.

שיעור טלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברייתא, המובאת בתלמוד במסכת מנחות (מ' ע"א-ע"ב), קובעת את גודל הטלית החייבת בציצית: "טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו והגדול יוצא בה דרך עראי חייבת בציצית, אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אף על פי שהגדול יוצא בה עראי פטורה". שיעור זה הוא הקובע את גודל הטלית שבה נוהגים להתעטף בתפילה.

יש שסברו שטלית קטן אינה צריכה לעמוד בגודל המתואר במסכת מנחות ויש שראו גם אותה כטלית הצריכה לעמוד בגודל האמור בברייתא. בסוגיה זו ישנן דעות רבות בפוסקים, ולהלן חלקן: אין צריך בה כל שיעור כלל,[8] רוחב חצי אמה ואורך שלשת רבעי אמה,[9] רוחב אמה ואורך אמה,[10] רוחב אמה ואורך אמה וחצי,[11] רוחב אמה ואורך שתי אמות (בית הצוואר אינו מן המניין - דהיינו שיהיה רוחב פתח הצוואר קטן מרוחב הבד בכתף ויתבטל לו).[12] לגבי שיעורה של אמה האמורה לעיל נחלקו הדעות: 45.6 ס"מ לדעת הרמב"ם; 48 ס"מ לדעת ר"ח נאה; 57.6 ס"מ לדעת חזון איש.

בעניין רוחב פתח הצוואר יש שסברו שאין נקב הצוואר נחשב לאוויר החוצץ ואין צורך להוציאו מן המניין.[13]

מיקום הנקב שבו מטילים את הציצית: עד ג' אגודלין משפת הבגד,[14] ולא פחות מקשר אגודל סוף הציפורן.[15] יש הנוהגים להטיל את הציצית דרך נקב אחד, יש שבשני נקבים אופקיים ויש שבשני נקבים באלכסון (שיטת חב"ד).

בחב"ד השתרש המנהג בהוראתו של הרבי מליובאוויטש שמעל הטלית קטן מתחת לחולצה חוגרים גרטל כדי שהעלית קטן תקיף את כל הגוף.

טלית שכולה תכלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעותו הנפוצה של הביטוי טלית שכולה תכלת היא אירוניה כביכול טוהר מוחלט. כלומר, שלא רק פתיל אחד צבוע אלא כל הטלית כולה ומקורו בשאלה הקנטרנית המיוחסת לקורח, ששאל את משה: "האם טלית שכולה תכלת זקוקה לציצית?", כלומר האם כלי שכולו קדוש צריך את תוספת הקדושה של חוטי הציצית, ובנמשל: "האם עם שכולו קדוש - צריך אתכם, משה ואהרון, שתהיו סממני הקדושה שלו?" ("כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'"). טלית זו פסולה ללא חוטי הציצית בכנפות, ולכן המשמעות הנפוצה הפוכה לחלוטין מן המשמעות המקורית אך טעות זו השתרשה בשפה המדוברת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן כ"ה, סעיף ב'
  2. ^ ערוך השולחן, סימן כה, סעיף ב'
  3. ^ הלכות הכנת הגוף לתפלה ומקומות שראוי להתפלל שם, סימן יב, סעיף יא
  4. ^ לימים הנוראים בירושלים, הצופה, 5 בספטמבר 1937
  5. ^ כף החיים על אורח חיים כה, סעיף טז
  6. ^ הליכה לבית הכנסת בטלית ובתפילין, שו"ת סמס הרב אבינר
  7. ^ הרב שלמה אבינר, טלית גדול לרווק, באתר "ספריית חוה", י בכסלו תשע"ה
  8. ^ דעת ערוך השולחן (או"ח, סט"ז, סק"ה)
  9. ^ דעה ראשונה בקיצור שלחן ערוך לר' שלמה גנצפריד (סי' ט, סק"א) ודעת פרי הארץ בשם דרך חכמה (הובא בבאר היטב, או"ח, סי' ט"ז, סק"א)
  10. ^ ר' שלמה קרוגר (שו"ת האלף לך שלמה, או"ח, ד') ודעה שנייה בקיצור שלחן ערוך לר' שלמה גנצפריד (סי' ט, סק"א)
  11. ^ דעת הבן איש חי (לך לך, יא-יב)
  12. ^ דעת המשנה ברורה (סי' טז, סק"ד)
  13. ^ שאלות יעב"ץ, ח"א, סי' ד'
  14. ^ לדעת ר"ח נאה עד 6 ס"מ, לדעת החזו"א 7.2 ס"מ
  15. ^ 3-4 ס"מ לדעת הגר"ח נאה ו-4.8-3.6 לחזו"א