תאוריית ניהול האימה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תיאוריית ניהול האימה היא תיאוריה בפסיכולוגיה חברתית העוסקת בהשפעת תודעת המוות על החשיבה ועל ההתנהגות האנושית. על פי תיאוריה זו ישנו קונפליקט פסיכולוגי בסיסי בין הרצון לחיות לבין המודעות לכך שהמוות הינו בלתי נמנע. הקונפליקט מייצר אימה, שבתורה מנוהלת באמצעות מערכות סמליות כדי להשיג תחושת נצחיות ולאפשר חיים בעלי ערך ומשמעות.[1] התיאוריה הוצעה לראשונה על ידי החוקרים ג'ף גרינברג, שלדון סלומון וטום פיסצ'ינסקי בשנת [1]1986 ועבודתם הינה מבוססת על עבודותיו של האנתרופולוג ארנסט בקר, במיוחד ספרו "הכחשת המוות" אשר הוצא בשנת 1973 וזכה לפרס פוליצר בשנת 1974. בקר טען כי בני אדם שונים מכל בעל חיים אחר בכך שהם מודעים למותם הבלתי נמנע. על כן הם זקוקים למבנים תרבותיים שיתנו לחיים טעם ומשמעות. מתוך תפיסה זו, פותחה תיאוריית ניהול האימה שרעיונה המרכזי הוא שחשיבותה הפסיכולוגית של הערכה עצמית היא ביכולתה לתמוך בהכחשה של המוות, על ידי הקניית ערך שאינו בן חלוף לאדם.[1]

ממצאים אמפיריים רבים בתחום זה מלמדים ש:[2]

  1. כאשר מבליטים למשתתפים בניסוי את עובדת היותם בני תמותה, הם נעשים קנאים יותר לערכיהם התרבותיים, מחפשים דרכים להעלות את ערכם העצמי, ומחפשים אחר קשרים קרובים.
  2. איומים על הערך העצמי, השקפות העולם התרבותיות וקשרינו הקרובים יגרמו לנגישות גבוהה יותר של מחשבות הקשורות למוות.
  3. חיזוק הערך העצמי, השקפות העולם התרבותיות וקשרינו הקרובים מפחיתים את החרדה וחרדת המוות שעולות עקב העלאתה של עובדת המוות הבלתי נמנע למודעות.

תאוריית ניהול האימה קנתה לעצמה מקום בפסיכולוגיה, אך היא עדיין שנויה במחלוקת. אף שהיא מציגה עצמה במידה רבה כנגזרת של הפסיכולוגיה האבולוציונית, יש מהפסיכולוגים האבולוציוניים שרואים את טענותיה כמרחיקות לכת ומציעים להסביר את ממצאיה על ידי סיבות אבולוציוניות פשוטות יותר. כך נטען שהנטייה להחשיב יותר את התרבות בתנאים שבהם המוות בולט, אינה נובעת דווקא מרצון לחפש נצחיות בתרבות, כפי שטוענת התאוריה, אלא בנטייה להתאחד אל מול סכנה[3].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאוריית ניהול האימה נשענת על ההנחה שלבני אדם יש צורך בהערכה עצמית, ומבוססת על עבודותיו של ארנסט בקר, במיוחד ספרו "הכחשת המוות" אשר הוצא בשנת 1973.[1] בקר הציע שהצורך בהערכה עצמית הוא שמור לאדם בגלל יכולתו לתפיסה של סמלים וזמנים, ולרפלקציה עצמית. למרות שתכונות אלה תורמות במידה רבה לאדפטיביות של האדם, הן גם יצרו עבורו בעיות ייחודיות. ספציפית, בעקבות מודעות זו, מסוגל האדם לתהות על מטרת קיומו, להרהר ביסוד הבלתי נשלט של היקום, ולתפוס כי הקבוע היחיד הוא הביטחון שביום מן הימים חייו יגיעו לסופם – דבר שיכול לקרות בכל רגע ומכל סיבה שהיא. על פי בקר, למודעות זו יש את הפוטנציאל ליצור חרדה משתקת עבור האדם ולכן הוא מוכרח להדחיקה. על מנת להתמודד עם מציאות מודחקת זו שבעקבות אירועים מסוימים מאיימת לעלות לפני המודעות, האדם פיתח השקפות עולם תרבותיות אשר משרים סדר, משמעות ונצחיות לחווייתו. התרבויות והשקפות העולם שהן מספקות כוללות תשובות לשאלות קיומיות (כמו איך העולם נברא ומה קורה כאשר מתים), תוך הענקת משמעות, תקווה לאלמותיות (אלמותיות מילולית כמו אמונה בחיים לאחר המוות או אלמותיות סימבולית באמצעות הענקת ערך ומשמעות להיבטים מסוימים של העצמי והתרבות) והנחיות להתנהגות מוערכת ומוסרית. מבחינה זו, ייחודו של האדם הוא בהיותו ייצור תרבותי.[1]

תיאוריית ניהול האימה ופסיכולוגיה אבולוציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאוריית ניהול האימה מוצגת בספרות ככזאת שמתיישבת עם עקרונות האבולוציה:[4]

על אף שהניאנדרתלים קברו מתים כבר לפני 100,000 שנים, ייתכן שעשו זאת רק מתוך מטרה להימנע מריחות לא נעימים ומחלות. אך בתקופה הפליאוליתית העליונה נהגו לקבור את המתים עם קישוטים, חרוזים, אוכל וחפצים נוספים, מה שמצביע על אמונה בחיים שלאחר המוות. תיאוריית ניהול האימה גורסת שעם התפתחות קוגניטיבית מתקדמת שהייתה אדפטיבית עבור אבותינו הקדמונים, התפתחה בנקודה מסוימת גם המודעות לעובדת המוות הבלתי נמנע. פחדים ספציפיים מאיומים ממשיים שעלולים להזיק לאדם יכולים להיות אדפטיביים, אך לא כך לגבי חרדת מוות כללית, ובמיוחד אם היא מאיימת להפריע בתפקודים אדפטיביים אחרים. לכן, בני האדם פיתחו מערכת ערכים ואמונות שסיפקו הגנה מפני חרדת המוות.

תיאוריית ניהול האימה ספגה גם ביקורות מפי פסיכולוגים אבולוציוניים בנוגע להתאמתה לראייה האבולוציונית המודרנית (ראו חלק "ביקורות").

עקרונות התיאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאוריית ניהול האימה כוללת הסבר על מהותה של הערכה עצמית, מדוע האדם זקוק לה וכיצד הצורך בהערכה עצמית משפיע על התנהגותו החברתית. על פי התיאוריה, ההערכה העצמית היא תחושה ממתנת חרדה הנחוצה לשם ניהול אימת המוות, ועל מנת לתחזק אותה מאמץ האדם השקפות עולם שמתאימות לתרבותו ומקנות לו סדר, משמעות ואלמותיות סמלית או מילולית.[1]

מערכת הגנה מחרדת המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מילדות מוקדמת, מתפתחת מודעות עצמית והתפיסה כי יש להיות "ילד טוב" או "ילדה טובה" בעיניי הדמות המטפלת על מנת לזכות בחום והגנה. להיות "ילד רע" או "ילדה רעה" משמע להסתכן בנטישה ולכן במוות. מכאן, תפיסה עצמית חיובית הינה מקושרת לתחושות של חום וביטחון ואילו תפיסה עצמית שלילית הינה מקושרת לאימה.

בהמשך ההתפתחות, מתפתחת המודעות למוות ולהיותו בלתי נמנע. עם מודעות זו, ילדים מבינים כי הוריהם לא תמיד יוכלו להגן עליהם ולכן הם צריכים למצוא מקורות נוספים שיבטיחו חום, הגנה, ומניעה מחרדה ואימה. התרבות מספקת בסיס כזה בכך שקובעת ערכים, סטנדרטים ותפקידים, השקפות עולם מסוימות ואפשרות לאלמותיות. הילדים מבינים שבשביל לא לחוש אימה, הם צריכים להאמין שהם בעלי ערך בתוך הקונטקסט התרבותי אליו הם משתייכים.[1]

על פי תיאוריית ניהול האימה, הערכה עצמית (self-esteem) היא תחושה ממתנת חרדה שמכילה שני מרכיבים: [1]

  1. אמונת האדם בסיפור תרבותי שמצייר את החיים כבעלי משמעות, חשיבות ונצחיות.
  2. אמונת האדם בהיותו משמעותי ובעל ערך בתוך השקפת עולם תרבותית זו.

לכן, על מנת לשמר את הערכתו העצמית, יעשה פעולות המשמרות את סיפורו התרבותי ופעולות המשמרות את האמונה בערכו בתוך הקונטקסט התרבותי.

דוגמאות לפעולות המשמרות את הסיפור התרבותי: לימוד פורמאלי ולא-פורמאלי של ערכים תרבותיים או דתיים ("והיגדת לבינך" סיפור יציאת מצרים), השתתפות בטקס דתי (קידוש, ברית מילה, הליכה לכנסיה בימי ראשון, חגיגת בר/בת מצווה), שירת ההמנון, ביקור באתרים היסטוריים, ימי זיכרון לשואה ולחללי צה"ל, מאבק על מקומות קדושים, שילוב סמלים תרבותיים בדגלים, מטבעות ומוסדות.

כל חוויה שתרמוז על כך שסיפורו התרבותי אינו אבסולוטי, יאיים על ערכו העצמי של האדם ולכן יעורר חרדה. כאשר איום מסוג זה מתעורר, מנגנוני הגנה יופעלו על מנת לחזק את האמונה בסיפור התרבותי ובערך האישי בקונטקסט זה, על מנת להפחיתו.

ניתן להסתכל על מלחמות בתור ניסיונות להוכיח עליונות ונכונות של השקפת עולם וערכים תרבותיים של קבוצה אחת על אלו של אחרת. מפתחי התיאוריה מציעים כי למרות תרומתם של שיקולים פוליטיים וכלכליים לקונפליקטים, האיום האידיאולוגי הוא זה שמנהיגים מתמקדים בו על מנת להניע אנשים להילחם. [1]

חשוב להבין כי הסיפור התרבותי והערכים שמשתקפים ממנו יכולים להתבטא בצורות שונות עבור אנשים שונים.

דוגמאות לפעולות המשמרות את האמונה בערך העצמי בתוך הקונטקסט התרבותי: מילוי תפקיד מצופה, עמידה בסטנדרטים מוסריים של החברה, השגת סטטוס או מעמד מוערך, הזדהות עם גיבורי תרבות וסגידה אליהם.

הסטנדרטים עשויים להשתנות עבור כל אחד ואחת, אך באופן כללי, קבלת אישורים מאחרים השייכים לאותו עולם תרבותי מקלה מאוד על היכולת להאמין בערך העצמי. כך, קשרים חברתיים, רומנטיים ומשפחתיים מספקים מקור משמעותי לתחושת הערך העצמי. לדוגמא, הורים יכולים לשאוב ערך עצמי ואף תחושת אלמותיות מקיומם והישגיהם של ילדיהם, בעקבות הידיעה שבזכותם הם קיימים וההכרה בכך שהם נחוצים להישרדותם. [1]

בהמשך המחקר אודות המערכת שממתנת את חרדת המוות הוצע מנגנון הנוסף על העלאת הערכה עצמית ותיקוף השקפות עולם, והוא יצירה ושימור של קשרים קרובים. בין השאר, במחקריהם נמצא שקשרים קרובים משרתים תפקיד של מיתון חרדת מוות ובולטות מוות גורמת להתגברות המוטיבציה ליצור ולתחזק קשרים קרובים.[5]

השערות הנובעות מהתיאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נערכו יותר מ-400 מחקרים בתחום תיאוריית ניהול האימה במעל ל-15 מדינות שונות.[6] ניתן לזהות בגוף מחקרי זה מספר השערות מרכזיות: השערת בולטות המוות (MS – Mortality salience hypothesis), השערת נגישות מחשבות מוות (DTA – Death-thought accessibility hypothesis) והשערת ההגנה מחרדה (Anxiety-buffer hypothesis). ההשערות צומחות מן התיאוריה והן קשורות זו לזו, אך מציעות זוויות הסתכלות שונות ומכאן גם מתודולוגיות מחקריות שונות. עקב כך שהן שונות באופיין ודרך בדיקתן, האישוש שלהן מביא לתמיכה מקיפה ומשמעותית בתיאוריה.

השערת בולטות מוות (MS - Mortality salience hypothesis)[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי השערת בולטות המוות, בהנחה שהערכה עצמית, השקפות עולם תרבותיות וקשרים קרובים משמשים כמנגנונים להכחשת המוות, נצפה שהבלטה של נושא מותם יעלה אצל אנשים את השימוש במערכת ההגנה מחרדת המוות, ולכן יגרום לחשיבה והתנהגות שמכוונת להעלות את הערך העצמי, לחזק את השקפות העולם התרבותיות ולהתקרב אל הקרובים להם.[2] ישנן דרכים שונות להבליט את נושא המוות עבור המשתתפים בניסויים, למשל על ידי תזכורת פשוטה, בקשה מהמשתתפים לכתוב על המוות של עצמם, או דאגה לכך שיעברו ליד בית קברות בדרך למיקום הניסוי. בדרך כלל, נושא המוות מובלט אצל קבוצת הניסוי, ואילו קבוצת הביקורת איננה מקבלת תזכורת או מקבלת תזכורת על נושא אחר (למשל כאב שיניים).

בסדרת מחקרים ראשונית, החוקרים רוזנבלאט ושותפים (1989) הראו שבולטות מוות יכולה לגרום לשופטים המתנגדים לזנות לשפוט זונות בחומרה רבה יותר.[7] בסדרת מחקרים נוספת, הראו גרינברג ושותפים (1990) כיצד בולטות מוות יכולה להשפיע על תגובות לחברי קבוצת הפנים וחברי קבוצות חוץ אשר תומכים או מאיימים על השקפת עולמו של המשתתף.[8] בניסויים אלו, משתתפים נוצריים היו צריכים להעריך סטודנט שהיה יהודי או נוצרי. כאשר הסטודנט המוערך היה נוצרי, המשתתפים שעברו מניפולציה של בולטות מוות נתנו הערכות יותר חיוביות ממשתתפים שלא עברו מניפולציה זו, ואילו כאשר הסטודנט היה יהודי, בולטות המוות דווקא גרמה לנתינת הערכות שליליות יותר בקרב המשתתפים בנוצריים. בניסויים אחרים נמצא שבולטות מוות יכולה להגביר אגרסיביות כלפי אנשים עם השקפות עולם שונות, ואף להגביר תמיכה בשימוש באלימות בסכסוכים פוליטיים.[9] הפרשנות של תוצאות אלו על פי תיאוריית ניהול האימה היא שהמחשבה על מוות הובילה את משתתפי הניסוי לדבוק בהשקפת עולמם בכדי למתן את חרדת המוות.

ישנם ממצאים המראים שהמחשבה על מוות מגבירה את השאיפה לחיזוק ההערכה העצמית. למשל, אצל אנשים שערכם העצמי תלוי בין היתר ביכולות הנהיגה שלהם, בולטות מוות הגבירה לקיחת סיכונים במשימת נהיגה בסימולטור.[10] אפקט זה לא נראה כאשר המשתתפים קיבלו משוב חיובי על נהיגתם לפני משימת הסימולטור. ניתן לפרש את התוצאות כך שהעלאת נושא המוות למודעות גרמה להפעלת מערכת הגנה מחרדת מוות הכוללת שאיפה לחיזוק הערך העצמי. נהגים אשר לקיחת סיכונים בנהיגה הינה משמעותית עבור ערכם העצמי לקחו יותר סיכונים ובכך העלו את ערכם העצמי. משוב חיובי לפני המשימה חיזק את הערך העצמי, ולכן לא הייתה לקיחת סיכונים מוגברת בעת הסימולציה.

לבסוף, הצליחו להראות כי בולטות מוות יכולה להגביר את הרצון בקשרים קרובים בקרב אנשים עם התקשרות בטוחה ורצון ליזום אינטראקציה חברתית.[11][12]

השערת נגישות מחשבות מוות (DTA - Death-thought accessibility hypothesis)[עריכת קוד מקור | עריכה]

השערה נחקרת נוספת הצומחת מתוך תיאוריית ניהול האימה היא שאיומים על הערך העצמי, השקפות העולם התרבותיות וקשרינו הקרובים יגרמו לנגישות גבוהה יותר של מחשבות הקשורות למוות. דרך מקובלת לבדוק את הנגישות של מחשבות מוות היא במטלת השלמת מילים, אשר יכולות להיות מושלמות בקלות למילים ניטרליות או למילים שקשורות למוות.

לדוגמא: " _ בר ". ניתן להשלים ל"קבר" או ל"חבר". השלמה של יותר מילים באופן הקשור למוות תעיד על נגישות גבוהה יותר למחשבות מוות. כמובן שבעת השלמת המילים המשתתפים אינם מודעים לכך שנגישות מחשבות מוות היא נושא הניסוי.

דרך נוספת לבדוק את נגישותן של מחשבות מוות היא על ידי השוואת זמן הזיהוי של מילים הקשורות למוות לזה של מילים ניטרליות.

בסדרת מחקרים, הראו חוקרים שאיום על השקפות עולמו של אדם יכול להגביר נגישות למחשבות הקשורות למוות.[13] אפקט זה נראה גם כאשר איימו על ערך העצמי של אנשים[14] וכאשר אנשים דמיינו פרידה מאדם קרוב.[15]

השערת ההגנה מחרדה (Anxiety-buffer hypothesis)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם הערכה עצמית, השקפות עולם תרבותיות וקשרים קרובים מספקים הגנה מפני חרדה, נצפה לראות הפחתה של חרדה וחרדת מוות בפרט כאשר נחזק מבנים פסיכולוגיים אלו.

תמיכה אמפירית ראשונית בהשערה זו ניתנה במחקרם של גרינברג, סלומון ושותפים (1992)[16] אשר העבירו למשתתפים משוב חיובי או ניטרלי על מנת להעלות או לא להשפיע על הערך העצמי. לאחר מכן הראו למשתתפים סצנות מוות גרפיות מהסרט הדוקומנטרי "פני המוות". לבסוף מדדו את רמת חרדתם. משתתפים שצפו בסצנות הקשות הראו רמות גבוהות יותר של חרדה בתנאי שלא העלו להם לפני כן את ערכם העצמי. כאשר העבירו להם משוב חיובי לפני הצפייה, הצפייה לא גרמה לעליה ברמות החרדה.

במחקר נוסף שנעשה כמה שנים מאוחר יותר, חוקרים הראו שערך עצמי גבוה יכול למתן גם את התגובה ההגנתית שנלווית לחוויית איום על השקפות עולם תרבותיות.[17] לבסוף, חשיבה על הורה או חבר קרוב הפחיתה את חומרת העונש שבחרו משתתפי ניסוי לתת לאדם שחצה גבול מוסרי אחרי חשיפה למניפולציית בולטות מוות.[18] כלומר, לא היה צורך בהגנה מחרדה בצורת דבקות בהשקפות עולם תרבותיות כאשר חוזק המבנה הפסיכולוגי של קשרים קרובים.

מחשבות מוות מודעות ולא מודעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים מבחינים בין שני סוגי מנגנוני הגנה מפני המודעות למוות: מנגנונים פרוקסימליים ומנגנונים דיסטליים.[19] מנגנונים פרוקסימליים כוללים ניסיונות ישירים של הוצאת נושא המוות מהמודעות, למשל שימוש בהסחות דעת או התעמתות רציונלית עם הנושא. הגנות אלו פועלות מיד עם העלאת נושא המוות למודעות. לעומת זאת, מנגנונים דיסטליים לכאורה נדמים לא קשורים לנושא המוות, והם כוללים את ההגנות שבהן עוסקת תיאוריית ניהול האימה (חיזוק הערכה עצמית, דבקות בהשקפות עולם ושמירה על קשרים קרובים). הגנות אלו פועלות רק לאחר השהייה קצרה (בה מופעלות ההגנות הפרוקסימליות), כאשר נושא המוות לא נמצא יותר במרכז ההתמקדות אך הוא עודנו נגיש ביותר. לכן, בניסויים אשר בודקים את השפעותיהן של המודעות למוות על מנגנוני הגנה דיסטליים, מקפידים על השהייה או הסחת דעת מסוימת בין המניפולציה לבולטות המוות לבין המדידה הרלוונטית.

השלכות התיאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים רבים חקרו את הקשר בין ערך עצמי והתנהגות של לקיחת סיכונים. באחד מן המחקרים בדקו כיצד נהגים (גברים) צעירים מגיבים לאינפורמציה על סכנת המוות בנהיגה.[20] נהגים שנחשפו למניפולציית בולטות מוות דירגו גבוה יותר את כוונתם להמשיך לקחת סיכונים בנהיגה ולנהוג במהירות גבוהה, אך רק בקרב אלו שנהיגה מהירה חשובה לערכם העצמי. ניתן לפרש את התוצאות כך שבולטות המוות העלתה את חרדת המוות למודעות, ולכן מנגנון ההגנה הדיסטלי של חיזוק הערך העצמי נכנס לפעולה. כך, אצל מי שנהיגה מהירה תורמת לערכו העצמי, הנטייה לנהיגה מהירה התחזקה.

בניסוי אחר נבדקו שינויים בעמדות של מעשנים כלפי עישון אחרי חשיפה לתווית אזהרה שמכילה אזכור ישיר למוות בהשוואה לתווית אזהרה שאינה מכילה אזכור ישיר למוות.[21] משתתפים שעישון מהווה חלק חשוב מערכם העצמי, דיווחו על הסתכלות חיובית יותר על עישון וכוונה חזקה יותר להמשיך לעשן בעתיד, כאשר התווית שהם נחשפו אליה הייתה קשורה באופן ישיר למוות. לעומת זאת, כאשר התוויות הכילו מידע מפחיד אך שאינו מכיל אזכור ישיר למוות, מעשנים אלו דיווחו על הסתכלות שלילית יותר על עישון וכוונה חלשה יותר להמשיך לעשן בעתיד.

משתי הדוגמאות הללו ניתן להסיק שבמקרים מסוימים אזהרות לגבי סיכונים הקשורים למוות עלולות לגרום להשפעה הפוכה מהרצויה. יש לקחת בחשבון את ההשפעה של הערכה עצמית על התנהגויות בריאותיות בתנאים של בולטות מוות בקביעת מדיניות שנועדה להיטיב עם בריאות הציבור.

בעקבות ממצאים מסוג זה, הוצע מודל בריאותי של ניהול האימה (TMHM) העוסק בהשפעתם של מחשבות מוות, מודעות ולא מודעות, על התנהגויות הקשורות לבריאות.[22]

על פי המודל:

  1. כאשר לאדם מחשבות מודעות על מוות, הוא יקבל החלטות בריאותיות על פי הרלוונטיות שלהן לאיום הבריאותי הספציפי שעומד בפניו, כדי להפחית איום זה ולהוציא מחשבות אלה מהמודעות.
  2. כאשר לאדם מחשבות לא-מודעות על מוות, החלטותיו הבריאותיות ייקבעו בהשפעת הרלוונטיות של ההתנהגות לערך העצמי שלו, ולא בהשפעת הרלוונטיות של ההתנהגות לאיום בריאותי ספציפי כלשהו. בנוסף, תשפיע הרמה בה ההתנהגויות הבריאותיות מערבות את הגוף הפיזי ונחשבות לחייתיות, ומידת הרגישות האינדיבידואלית לשיקולים אלו. הכוונה בהתנהגות חייתית בהקשר זה היא כל התנהגות שיכולה להזכיר לאדם שהוא ייצור פיזי בדומה לחיות אחרות (למשל, מסאג' או פעילות פיזית), ולכן צפוי למות. התנהגויות אלו עומדות בניגוד מוחלט להתנהגויות שמשמשות הגנה סימבולית כנגד חרדת מוות באמצעות מציאת סדר, משמעות וערך בעולם.

ביקורות על התיאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן טענות שתיאוריית ניהול האימה אינה סבירה כאשר נבחנת תחת ההבנה העכשווית של אבולוציה וברירה טבעית.[3][23] להלן חלק מן הטענות:

1. תיאוריית ניהול האימה מניחה כי לבני אדם אינסטינקט הישרדותי כללי והנחה זו איננה מבוססת. ברירה טבעית מעצבת אצל אורגניזמים אדפטציות שמובילות לשכפול גנטי. חלק מאדפטציות אלו תומכות בהישרדות הפרט, אך רבות שמות מטרות אחרות מעליה.[3]

בתגובה לטענה זו, חוקרי תיאוריית ניהול האימה מסבירים כי הם מסכימים שאין אינסטינקט הישרדותי אחד אלא סדרת אדפטציות שנועדו להביא לשכפול הגנים. עם זאת, חלק ניכר מהאדפטציות מכוונות להמשך חיים ולהתרבות. ניתן להסתכל על אדפטציות אלו יחד כאל נטייה לשרוד, החוצה מערכות שונות בפונקציות האדם. מעבר לכך, בני אדם מודעים לכך שהם חיים, ככלל שואפים להמשיך לחיות, ומסוגלים לחוש חרדה גם מאיומים שאינם מיידיים. לכן, הידיעה שהמוות הוא בלתי נמנע יוצרת אצל האדם אימה.[4]

2. פחד ממוות ברמה משתקת כמו שתיאוריית ניהול האימה מדברת עליה לא יכלה להתפתח באבולוציה. המערכות הרגשיות של האדם שכוללות פחד וחרדה הן אדפטיביות ומורכבות. לכן, מערכת שתפקידה להפחית פחד וחרדה למעשה חותרת תחת ערכה האדפטיבי של מערכת אחרת. לכן, אם פחד ממוות היה אדפטיבי, לא הייתה מתפתחת מערכת שמפחיתה אותו, ואילו אם פחד ממוות לא היה אדפטיבי, הוא לא היה יכול להתפתח מלכתחילה.[3]

בתגובה לטענה זו, חוקרי תיאוריית ניהול האימה מבחינים בין פחד הקשור באיום ממשי ומידי לבין חרדה שקשורה לאיום עתידי ולא ממשי. תיאוריית ניהול האימה איננה טוענת שאדם העומד בפני איום ממשי ומידי ינסה לדבוק בהשקפות עולמו בכדי להפחית את חרדת המוות. כמובן שתגובה כזו לא תהיה אדפטיבית כלל. ההבחנה בין מנגנוני הגנה פרוקסימליים ודיסטליים יכולה לעזור לחדד נקודה זו (ראו חלק "מחשבות מוות מודעות ולא מודעות"). כאשר לאדם מחשבות מוות מודעות, הוא נוטה להתנהגויות שיפחיתו באופן מכוון את האיום הרלוונטי, אך כאשר לאדם מחשבות מוות לא מודעות, הוא פונה להגנות הדיסטליות: חיזוק הערך העצמי, דבקות בהשקפות עולם תרבותיות וחיפוש אחר קשרים קרובים. הנקודה העיקרית פה היא שבולטות מוות בניסויים של תיאוריית ניהול האימה משפיעה על אנשים עקב הקושי הפסיכולוגי של המודעות למוות בלתי נמנע, ולא עקב איום מידי להישרדותם.[4]

3. התפתחות של מערכת השקפות עולם היא פתרון אבולוציוני לא סביר להקלה על חרדת מוות מכיוון שהיא תדרוש אינספור שינויים גנטיים כדי להתממש. בנוסף, ישנם פתרונות חלופיים פשוטים ואמינים הרבה יותר שהיו מתפתחים בסבירות הרבה יותר גבוהה אילו חרדת מוות משתקת הייתה בעיה אדפטיבית, למשל העדפת פרטים שחשים את החרדה ממוות באופן פחות משתק, או העדפת פרטים שנמנעים מהתנהגויות מסוכנות ובכך להימצא בפחות סיטואציות שמעוררות פחד משתק זה. גם אם התפתחות מערכת זו היא לא פעולתה של ברירה טבעית, אלא המצאתה של האדם המודרני, עדיין לא ברור איך מערכת זו מפחידה חרדה. השקפות עולם תרבותיות רבות מכילות אלמנטים שדווקא גורמים לפחד, ולא מגנים מפניו (למשל האמונה בעין הרע, בשטן ובגיהנום).[3][23]

בתגובה לטענה זו, חוקרי תיאוריית ניהול האימה מסבירים שהאדם יצר מערכות סימבוליות של השקפות עולם על מנת להתמודד עם הבעיה הפסיכולוגית שעמד בפניה. הוא היה יכול ליצור מערכות סימבוליות אלו בזכות אותן יכולות קוגניטיביות גבוהות שאפשרו תפיסה סימבולית ומודעות ולא מדובר במערכת שנוצרה בתהליך ברירה טבעית. בנוסף, אין הם טוענים שתפקידו היחיד של השקפות עולם תרבותיות הוא בניהול חרדה, או שכל מקורות החרדה ממותנים על ידי השקפות עולם. התיאוריה גורסת שאמונה בהשקפות עולם תרבותיות בשילוב עם משמעות וערך של העצמי מגנים מפני חרדת מוות. השקפות עולם תרבותיות יוצרות סדר ומשמעות מהאירועים בסביבה, שחלקם שליליים (כמו מוות). אפשר לראות באלמנטים מפחידים שבהשקפות עולם תרבותיות ניסיון להבין ולשלוט בסביבה שמכילה גם איומים. כמו כן, השקפות עולם תרבותיות מספקות סטנדרטים והנחיות מוסריות. התפיסה של האדם היא שעמידה בסטנדרטים אלו תקנה הגנה ובטחון. לכן גם קיימת פעמים רבות חוויית פחד מאי עמידה בסטנדרטים אלו.[4]

מבקרי התיאוריה מציעים חלופה לתיאוריית ניהול האימה, בשם "פסיכולוגיה קואליציונית". על פי הפסיכולוגיה הקואליציונית, תרבויות והשקפות עולם הן תוצרי לוואי של מערכות פסיכולוגיות אדפטיביות אחרות. הם מסבירים שהחשיבה על מוות מעלה דבקות בהשקפות העולם הנורמטיביות של קבוצת הפנים מכיוון שבמצבי סיכון שונים, כגון מחלות ורעב, תמיכה חברתית גבוהה והימנעות מחברי קבוצות חוץ היו אדפטיביות עבור האדם.[3]

על פי התיאורטיקנים של תיאוריית ניהול האימה, פסיכולוגיה קואליציונית איננה מהווה אלטרנטיבית טובה לתיאוריית ניהול האימה מכיוון שהיא לא יכולה להסביר את הממצאים הבאים: 1) כל התרבויות מכילות אלמנטים אל-טבעיים. 2) חברות בקבוצות פנים מערבת טקסים, אמונות מורכבות ואלמנטים סימבוליים רבים במקום תקשורת ישירה. 3) ממצאים התומכים בתהליך הפסיכולוגי הדו-שלבי הכולל הגנות פרוקסימליות והגנות דיסטליות מפני חרדת המוות. 4) אנשים מוטרדים מאיומים על השקפות עולמם, גם בהיעדר איום אדפטיבי. 5) רבים מהממצאים שתומכים בהשערות שנובעות מתיאוריית ניהול האימה.[4]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

•    הערכה עצמית

•    קשרים בין-אישיים

•    תרבות

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

•    Becker, Ernest (1973). "The Denial of Death". The Free Press

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 Greenberg, J., Pyszczynski, T., & Solomon, S. (1986). The causes and consequences of a need for self-esteem: A terror management theory. In Public self and private self (pp. 189-212). Springer New York.
  2. ^ 2.0 2.1 Harvell, L. A., & Nisbett, G. S. (Eds.). (2016). Denying Death: An Interdisciplinary Approach to Terror Management Theory. Psychology Press.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 Navarrete, D.C., and Fessler, D.M.T. (2005). Normative bias and adaptive challenges: A relational approach to coalitional psychology and a critique of terror management theory. Evolutionary Psychology, 3, 297-325.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 Landau, M. J., Solomon, S., Pyszczynski, T., & Greenberg, J. (2007). On the compatibility of terror management theory and perspectives on human evolution. Evolutionary Psychology, 5(3), 476-519.
  5. ^ Mikulincer, M., Florian, V., & Hirschberger, G. (2004). The Terror of Death and the Quest for Love: An Existential Perspective on Close Relationships. In J. Greenberg, S. L. Koole & T. Pyszczynski (Eds.), Handbook of Experimental Existential Psychology (pp. 287-304). New York: Guilford Press.
  6. ^ Pyszczynski, T., Solomon, S., & Greenberg, J. (2015). Chapter one-thirty years of terror management theory: From genesis to revelation. Advances in experimental social psychology, 52, 1-70.
  7. ^ Rosenblatt, A., Greenberg, J., Solomon, S., Pyszczynski, T., & Lyon, D. (1989). Evidence for terror management theory: I. The effects of mortality salience on reactions to those who violate or uphold cultural values. Journal of personality and social psychology, 57(4), 681.    
  8. ^ Greenberg, J., Pyszczynski, T., Solomon, S., Rosenblatt, A., Veeder, M., Kirkland, S., & Lyon, D. (1990). Evidence for terror management theory II: The effects of mortality salience on reactions to those who threaten or bolster the cultural worldview. Journal of personality and social psychology, 58(2), 308-318.
  9. ^ Motyl, M., & Pyszczynski, T. (2009). The existential underpinnings of the cycle of terrorist and counterterrorist violence and pathways to peaceful resolutions. Revue internationale de psychologie sociale, 22(3), 267-291.
  10. ^ Ben-Ari, O. T., Florian, V., & Mikulincer, M. (1999). The impact of mortality salience on reckless driving: a test of terror management mechanisms. Journal of personality and social psychology, 76(1), 35.
  11. ^ Taubman‐Ben‐Ari, O., Findler, L., & Mikulincer, M. (2002). The effects of mortality salience on relationship strivings and beliefs: The moderating role of attachment style. British Journal of Social Psychology, 41(3), 419-441.    
  12. ^ Mikulincer, M., & Florian, V. (2000). Exploring individual differences in reactions to mortality salience: Does attachment style regulate terror management mechanisms?. Journal of personality and social psychology, 79(2), 260.
  13. ^ Schimel, J., Hayes, J., Williams, T., & Jahrig, J. (2007). Is death really the worm at the core? Converging evidence that worldview threat increases death-thought accessibility. Journal of personality and social psychology, 92(5), 789.
  14. ^ Hayes, J., Schimel, J., Faucher, E. H., & Williams, T. J. (2008). Evidence for the DTA hypothesis II: Threatening self-esteem increases death-thought accessibility. Journal of Experimental Social Psychology, 44(3), 600-613.
  15. ^ Mikulincer, M., Florian, V., Birnbaum, G., & Malishkevich, S. (2002). The death-anxiety buffering function of close relationships: Exploring the effects of separation reminders on death-thought accessibility. Personality and Social Psychology Bulletin, 28(3), 287-299.
  16. ^ Greenberg, J., Solomon, S., Pyszczynski, T., Rosenblatt, A., Burling, J., Lyon, D., Simon, L. & Pinel, E. (1992). Why do people need self-esteem? Converging evidence that self-esteem serves an anxiety-buffering function. Journal of personality and social psychology, 63(6), 913.
  17. ^ Harmon-Jones, E., Simon, L., Greenberg, J., Pyszczynski, T., Solomon, S., & McGregor, H. (1997). Terror management theory and self-esteem: Evidence that increased self-esteem reduced mortality salience effects. Journal of personality and social psychology, 72(1), 24.
  18. ^ Cox, C. R., Arndt, J., Pyszczynski, T., Greenberg, J., Abdollahi, A., & Solomon, S. (2008). Terror management and adults' attachment to their parents: the safe haven remains. Journal of personality and social psychology, 94(4), 696.
  19. ^ Pyszczynski, T., Greenberg, J., & Solomon, S. (2000). Proximal and distal defense: A new perspective on unconscious motivation. Current Directions in Psychological Science, 9(5), 156-160.
  20. ^ Jessop, D. C., Albery, I. P., Rutter, J., & Garrod, H. (2008). Understanding the impact of mortality-related health-risk information: A terror management theory perspective. Personality and Social Psychology Bulletin, 34(7), 951-964.
  21. ^ Hansen, J., Winzeler, S., & Topolinski, S. (2010). When the death makes you smoke: A terror management perspective on the effectiveness of cigarette on-pack warnings. Journal of Experimental Social Psychology, 46(1), 226-228.
  22. ^ Goldenberg, J. L., & Arndt, J. (2008). The implications of death for health: a terror management health model for behavioral health promotion. Psychological review, 115(4), 1032-1053.
  23. ^ 23.0 23.1 Kirkpatrick, L. A., & Navarrete, C. D. (2006). Reports of my death anxiety have been greatly exaggerated: A critique of terror management theory from an evolutionary perspective. Psychological Inquiry, 17(4), 288-298.