פסיכולוגיה אבולוציונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פסיכולוגיה אבולוציונית היא ענף בפסיכולוגיה החוקר את התנהגות האדם מנקודת מבט אבולוציונית ופילוגנטית. ההנחה העומדת בבסיס התחום היא, שישנן סיבות אבולוציוניות האחראיות להתנהגות האדם, כמו גם להתנהגות יתר בעלי החיים.

פסיכולוגיה אבולוציונית נחקרת הן במסגרת מדעי החברה והן במסגרת האקולוגיה התנהגותית (לעתים אף גם באתולוגיה) השייכת לתחום מדעי החיים.

תחום הפסיכולוגיה האבולוציונית הוא תחום צעיר ועל אף הראיות המחקריות הרבות, התחום הוא עדיין מושא להתנגדות רעיונית עקרונית מחוץ לאקדמיה ואף בתוכה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשערה כי האבולוציה יכולה להוות הסבר להתנהגות בעלי החיים ולא רק למבנם המורפולוגי הועלתה כבר בזמנו של צ'ארלס דרווין, אבי תורת האבולוציה. כתביו של דרווין השפיעו רבות על אחדים מחוקריה המובילים של ההתנהגות האנושית - אישים כמו זיגמונד פרויד אבי תורת הפסיכואנליזה וחוקרים אחרים, בעיקר בתחום הקוגניטיבי.

תחום הפסיכולוגיה האבולוציונית הוא תחום חופף של מספר דיסיפלינות ובעיקר פסיכולוגיה קוגניטיבית, אבולוציה ואקולוגיה התנהגותית. עוסקים בו בין היתר פסיכולוגים, אנתרופולגים, ביולוגים, כלכלנים, סוציולוגים ואף מתמטיקאים וסטטיסטיקאים.

שורשיו של התחום כענף מחקר נעוצים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, במחקרים האתולוגיים שפרחו באותה עת.
בהמשך נפרדו מעט המחקר הפסיכולוגי (המתמקד בבני אדם) והמחקר האקולוגי-ביולוגי (המתמקד בכלל בעלי החיים) לשתי דיסיפלינות חופפות. כיום מקובל לכנות את התחום הפסיכולוגי בשם "פסיכולוגיה אבולוציונית" ואילו את התחום הביולוגי בשם "אקולוגיה התנהגותית".

אחת המחלוקות המדעיות הגדולות ביותר שמייצגת הפסיכולוגיה האבולוציונית היא זו בין מולד לנלמד, כאשר הפסיכולוגיה האבולוציונית מצדדת בכך שרבים מדפוסי ההתנהגות האנושיים (והאנימלים) הם מולדים ואינם תוצאה של הסביבה.
ויכוח נוסף נוגע לשאלת הדטרמיניזם - האם התנהגותנו קבועה מראש ומוכתבת על ידי הסביבה, או שאנו אלו שקובעים ומכתיבים את התנהגותנו.
מטבע הדברים ויכוח זה הוא אמוציונלי מאוד, אם כי באקדמיה ישנה הקפדה יתרה על אובייקטיביות, הסתמכות על מחקר מדעי והימנעות מדיעות אישיות. ובכל זאת, נטוש ויכוח עמוק בין החוקרים התומכים בגישות השונות אך הם מסכימים כי זהו ויכוח רגשי ביסודו והדרך לישבו היא באמצעות מחקרים נוספים.

השם פסיכולוגיה אבולוציונית נטבע לראשונה במסגרת רשמית במאמרו של גישלין, "דרווין והפסיכולוגיה האבולוציונית" בכתב העת science בשנת 1973, אולם רק ב-1987 כאשר פורסם מאמרם של לידה קוסמידס וג'ון טובי, "מאבולוציה להתנהגות: פסיכולוגיה אבולוציונית כחוליה החסרה" החל העניין הרחב בגישה זו. קוסמידס וטובי הפכו לחוקרים מובילים בתחום, אולם הגישה שלהם אמנם דומיננטית בדיסיפלינה, אך אינה היחידה.

טיעונים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלות המחקר המרכזיות בתחום נוגעות לדרך בה השפיעה הסביבה במהלך הדורות על עיצוב התנהגות בני האדם, רגשותיהם ומחשבותיהם, כאשר הנחת העבודה היא שקיים קשר של ברירה ואדפטציה בין התנהגות האדם ל"בית הגידול" שלו.

על פי התחום, התנהגות בני האדם עוצבה בהתאם לחברה בה הם חיו במשך אלפי ועשרות אלפי השנים האחרונות - חברה של ציידים-לקטים עד זה מקרוב. כאשר למאפייני ההתנהגות, בחלקם לפחות, ביטוי גנומי והוא זה שמועבר במהלך הדורות בתורשה.

התאוריה הפסיכו-אבולוציונית מדגישה בין היתר את סכימות החשיבה הספציפיות שאנשים נולדים איתן, סכמות שעברו אדפטציה לאורך הדורות על מנת להתאים לחברת הציידים-לקטים. הפתרונות הללו, באופן כללי, עזרו לבני האדם בהישרדות או נתנו להם עדיפות בבחירת בני זוג, ולכן הם הועילו לאורך זמן והשתמרו.

מהי התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדרת ההתנהגות בהקשר של פסיכולוגיה אבולוציונית היא רחבה מאוד ואינה מוגבלת רק לתגובות הפרט לסיטואציות השונות במהלך חייו: העוסקים בתחום נוטים לחלק את המחקר, בקווים גסים, לתקשורת תוך מינית ובין מינית, שיחור מזון, רבייה וגידול צאצאים וכן שימור עצמי. לכן נכללים תחת התחום אפילו מאפיינים פיזיים כמו פרומונים או מראה חיצוני ובתנאי ששאלת המחקר עוסקת בסיבות להתפתחות מאפיינים אלו מנקודת מבט של ברירה התנהגותית.

ברירה טבעית של התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאורית הברירה הטבעית היא תיאור לתהליך הטבעי בו פרטים המותאמים באופן הטוב יותר לסביבתם בכל דור הם אלה ששורדים יותר ולכן הם אלו שמעבירים את הגנים שלהם הלאה לצאצאים רבים יותר ומעלים בכך את שכיחות תכונותיהם באוכלוסייה בדור הבא.

הסברה היא שקיימת ברירה טבעית גם למאפיינים התנהגותיים, וכי שכיחותם של דפוסי התנהגות ותכונות התנהגות המסייעים לפרט לשרוד עולה במהלך הדורות, כחלק מתהליך של אדפטציה. סברה זו נתמכת בראיות מחקריות רבות בעת האחרונה, אם כי ישנם גם דפוסי התנהגות שהוכח כי אינם מועברים בתורשה.

עם זאת, רק תכונות שיש להן בסיס תורשתי יכולות להיות מושפעות מתהליך הברירה הטבעית ועל כך החידוש שבנקודת המבט הפסיכו-אבולוציונית.

ברירה זוויגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברירה זוויגית היא פיתוח מאוחר יותר של תיאורית הברירה הטבעית, בעקבות תופעות שנצפו בהן דפוסים מסוימים קיימים למרות שאינם מקנים לפרט יתרון הישרדותי ואף מקשים עליו להישרד לעתים.

הדוגמה הקלאסית בתחום זה היא צורת הזנב וצבעו של הטווס אשר מקשים עליו בין היתר להסתתר מטורפים.

טענת הברירה הזוויגית היא שהמרכיב המשמעותי באדפטציה לאורך הדורות אינו יכולת ההישרדות של הפרט אלא יכולתו להעמיד צאצאים בלבד. זאת מכיוון שהצאצאים הם אלו הנושאים את המטען הגנטי של ההורה ומכאן שתכונות התורמות לרבייה מוצלחת מקבלות בכורה אבולוציונית, גם אם הן מפריעות להישרדות הפרט.

ברירה זוויגית: עקרון ההכבדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מהחוקרים המובילים שעסק באותם מקרים בהם יש פער ניבויי בין תיאורית הברירה הטבעית לתיאורית הברירה הזוויגית, הוא החוקר הישראלי אמוץ זהבי אשר ניסח את עיקרון ההכבדה. על פי עיקרון זה סיבת קיומן של תכונות מורפולוגיות והתנהגותיות המקשות על הישרדות הפרט, היא פרסום ברבים של יכולתו הגבוה של אותו פרט, שמסוגל "להרשות לעצמו" את התכונה הזו ועדיין לשרוד. על פי זהבי פרסום זה מקנה לבעליו יתרון רבייתי שכן בני המין השני נוטים לבחור בפרטים אלו להזדווגות.

התאוריה זכתה לתהודה נרחבת בציבור אך עדיין חסר מידע על מנת להוכיחה או להפריכה בצורה משמעותית. ישנם הסברים אלטרנטיביים אשר נחקרים גם הם.

בהנחה שקיים אלטרואיזם טהור בטבע או באדם, ניתן להסבירו על ידי עיקרון זה, אך נדרש עדיין מחקר אמפירי בנושא.

פילוגנזה של התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש בידע פילוגנטי על התנהגותם של מינים קרובים הוא כלי מחקר רב ערך בתחום הפסיכו-אבולוציוני.

שינויים אבולוציוניים הם איטיים מאוד מטבעם ונמשכים על פני אלפי דורות. מסיבה זו חולקים מינים קרובים מאפיינים מורפולוגיים דומים ואף מאפיינים התנהגותיים דומים. בקווים כלליים, ככל שתכונה משותפת למשפחה גדולה יותר של מינים קרובים כך היא קדומה יותר מבחינה היסטורית, ועל כן על פי רוב משמעותית יותר שכן היא השתמרה בהצלחה במשך הזמן המדובר.

ומה באשר לבני אדם?[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני האדם זכו לענף מחקר נפרד בתחום הפסיכו-אבולוציוני - הפסיכולוגיה האבולוציונית עצמה, בנוסף על היותם חלק מהמחקר האקולוגי-התנהגותי הביולוגי הכללי.

האקולוגיה ההתנהגותית מדגישה את היות האדם הנבון מין נוסף ממשפחת קופי האדם, בעוד הפסיכולוגיה האבולוציונית סלחנית מעט יותר ורואה ביתר קופי האדם "יהלום לא מלוטש" מבחינה קוגניטיבית בהשוואה למין האנושי.

המחקר הפסיכו-אבולוציוני שואב מן המכנה הפילוגנטי ההתנהגותי המשותף, הרחב מאוד, הקיים בין קופי האדם והמין האנושי וכן מהמכנות המשותפים הנמוכים יותר (אבולוציונית), כגון אלו של כלל משפחת היונקים, בעלי החוליות וכו'.

חקר השורשים האבולוציונים של ההתנהגות באדם הוא רחב יריעה כחקר ההתנהגות עצמה ומכסה את כל תחומיה. דוגמה אחת לנושא שנחקר הוא שוני מגדרי באדם.

חקר מקרה: שוני מגדרי באדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיכולוגים אבולוציוניים מרבים לעסוק בחקר הבדלי מגדר ודפוסי רבייה - נושא הנוגע בשאלה היכן עובר הגבול בין דפוסים מולדים לבין דפוסים נלמדים בהבדלים בין גברים ונשים וכיצד התפתחו הבדלים אלו. חקר הנושא ממוקד סביב עיקרון הברירה הזוויגית המוזכר לעיל ובבסיסו ההנחה כי שני הזוויגים התפתחו כך שיצליחו למקסם את העברת הגנים האישיים שלהם הלאה לדורות הבאים.

קיימים ארבעה היבטים מרכזיים הנוגעים להבדלים מגדריים בגידול צאצאים באדם:

  • השקעה ביצירת הצאצא - ההבדל המגדרי הבסיסי ביותר, הקיים לכל רוחב עולם החי, הוא העובדה כי זכרים מייצרים הרבה מאוד תאי זרע, ואילו נקבות מייצרות מעט תאי ביצה, מורכבים הרבה יותר. זאת, בשילוב עם משך ההריון הארוך ומשך ההנקה באדם, גורמים לכך שאישה נדרשת להשקיע משאבים רבים מאוד ביצירת הצאצא וזאת לעומת הגבר, הנדרש אך ורק לייצור תאי הזרע.
  • השקעה בגידול הצאצא - בבני אדם נפוצה מאוד מערכת מונוגמית ועל כן, על פי רוב, שני הזוויגים משקיעים משאבים דומים בגידול הצאצא. תינוקות אדם נזקקים לזמן טיפול ארוך מאוד על מנת להגיע לבגרות ולשני הזוויגים אינטרס ברור בטיפול. אחד הדגשים בתחום זה הוא שרק הנקבה יכולה לדעת בוודאות מוחלטת כי הצאצא שייך לה. חוסר הוודאות מצד הזכר מקבל ביטוי אבולוציוני-התנהגותי, על מנת להבטיח שלא ישקיע משאבים בגידול צאצא שאינו שייך לו.
  • חיזור ומציאת בני זוג - מכיוון שהאישה נושאת בנטל האנרגטי העיקרי ומשאביה מוגבלים, לעומת הזכר שאינו נדרש להרות, אנו מצפים שהיא תהיה הבררנית מבין הזוויגים בבחירת בן זוג לרבייה. עם זאת, גם הגבר משקיע משאבים בחיזור, ברבייה ובגידול הצאצאים ועל כן גם הוא מגלה בררנות, אם כי פחותה. על פי הפסיכולוגיה האבולוציונית, הגבר יטה יותר (יחסית) למין מזדמן, המאפשר לו עוד הזדמנות להעביר את המידע הגנטי בעלות אנרגטית שולית, בעוד האישה תמנע מבחירה לא זהירה של בן זוג לרבייה מאותם נימוקים.

גם במערכת מונוגמית ישנו יתרון אבולוציוני ברור, לשני הזוויגים, בקיום יחסי מין עם בני זוג נוספים וכי המונח מונוגמיה בהקשר זה מתייחס למערכת מונוגמית בגידול הצאצאים בלבד.

  • אטרקטיביות בן הזוג - נשים נוטות לבחור בגברים בעלי מראה בריא המעיד על חוסן גנטי של המערכת החיסונית, ובעלי חוסן פיזי, המעיד על יכולת השגת מזון טובה ויכולת הגנה על הצאצאים. גברים נוטים לחפש באישה בעיקר סימנים המעידים על פוריות וביוץ, שכן רק בזמן הביוץ יכולה להתרחש הפריה ויש תועלת ממשית בהשקעת אנרגיה בנקבה.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות אקדמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת אקדמית מתמקדת מטבעה בתוקף המחקרים, בשאלה האם פירשו החוקרים את הנתונים בצורה נכונה, האם ההסבר שניתן על ידם הוא ההסבר היחיד האפשרי וכדומה. במחקר הפסיכולוגי ראשית כל מחפשים סיבות קונקרטיות להתנהגות, כמו גורמים הנוגעים לסביבה הרחמית, למידה חברתית, תווך קוגניטיבי ועוד. הסברים אבולוציוניים להתנהגויות אמורים אפוא להיות המוצא האחרון בהסברת התנהגויות, וככלל יהוו הסבר זמני, עד למציאת הסבר קונקרטי יותר, אלא אם קיים קונצנזיוס בין החוקרים לכך שלא ייתכן כל הסבר אחר מלבד זה האבולוציוני, כמו במקרה של רפלקסים.

מולד מול נלמד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחלוקת בין תורשה לסביבה היא מחלוקת רבת שנים בפסיכולוגיה - האם התנהגותנו מולדת כולה וטבועה בגנים שלנו, כפי שטענו הנייטיביסטים או אולי האדם נולד כלוח חלק והתנהגותו מעוצבת על ידי הסביבה, כפי שטענו האמפיריציסטים?

כיום ישנן ראיות מחקריות רבות לכאן ולכאן והסברה המקובלת היא כי האמת נמצאת באמצע, כך שחלק מהכשרים הם מולדים וחלקם נלמדים.

הביקורת בתחום זה כלפי הפסיכולוגיה האבולוציונית, גורסת כי על פי התחום כמעט כל ההתנהגויות מולדות וטבועות מראש בגנום האנושי ואילו השפעת הסביבה היא מעטה בלבד, זאת בניגוד לדעתן של אסכולות רבות בפסיכולוגיה.

מנגד, טענת העוסקים בתחום היא כי האבולוציה אומנם מכתיבה תכונות מולדות רבות, אך ללא סביבה מתאימה התכונות הללו לא יבואו לידי ביטוי. לטענתם בכך מקומה של הסביבה - במיצוי או אי מיצוי הפוטנציאל להתנהגות מסוימת, בעוד שעצם האפשרות לקיום ההתנהגות טבוע בגנום ואינו תלוי סביבה.

דטרמניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת נוספת שהועלתה נוגעת לשאלת הדטרמיניזם - אם התנהגותנו נקבעת על ידי האבולוציה בלבד, הרי שכולנו צועדים אל העתיד בשביל קבוע ובלתי ניתן לשינוי.

לגבי טענה זו חשוב להבין כי רוב החוקרים בתחום מאמינים כי הפסיכולוגיה האבולוציונית היא גורם אחד מני רבים בעיצוב התנהגות האדם - היא אינה הגורם היחיד ואולי, אף לא העיקרי שבהם.

אלטרואיזם ולמידה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלטרואיזם ולמידה חברתית (בפשטות - למידה על ידי חיקוי), הם שני נושאים שהפסיכולוגיה האבולוציונית אינה יכולה להסביר. לדוגמה - בכולנו טבועה היכולת הגנטית לרכוש שפה, אך עצם רכישת השפה המקומית היא תהליך נלמד, שאינו מוכתב ככל הנראה על ידי הגנים.

בכל הנוגע לאלטרואיזם, האקולוגיה ההתנהגותית והפסיכולוגיה האבולוציונית בכללה, מציגות הסברים חלופיים המראים כי התנהגות הנדמית כאלטרואיסטית איננה כזו למעשה.

קושי מתודולוגי ניבויי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקושי המרכזי ממנו סובלת הפסיכולוגיה האבולוציונית הוא קושי ניבויי - כיוון שהתהליכים האבולוציונים הם ארוכי שנים, לא ניתן לבדוק את נכונות הניבויים המוצעים על ידי התאוריה ועל כן לא ניתן להוכיחה אלא באמצעות מודלים מתמטיים - תחום הנמצא עדיין בחיתוליו.

ביקורות חוץ אקדמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אאוגניה, נאציזם והשבחת הגזע[עריכת קוד מקור | עריכה]

העובדה כי חלק מהתכונות האנושיות הן מולדות ונקבעות בהתליכים של ברירה טבעית וברירה זוויגית, גרמו לאידאולוגיות שונות לאמץ את רעיון האאוגניקה. אחד מהמשטרים שאימצו את רעיון זה, ואף סילפו את המדע בבסיסו לרוב, הוא הנאציזם. מדינות אחרות הנהיגו במאה העשרים עיקור כפוי, לרבות ארצות הברית, שבדיה ומדינות ארופאיות רבות.

הטענה היא כי לפסיכולוגיה האבולוציונית, ולתורת האבולוציה בכלל יש אשמה בנושא זה וכן ביתר נושאי האפליה הגזעית.

טיעוני המדע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנגד לטענות אלו, טוענת הקהילה המדעית כי תפקידו של המדע הוא לתאר את העולם כפי שהוא ללא כחל ושרק.

שתי טענות נוספות ראויות לציון הן כנגד השימוש בחצאי אמיתות לצרכים אידאולוגיים ובעד שימוש במדע על מנת ללמוד ממנו לטובת האנושות.

הקביעה מהי טובת האנושות, גורסים המדענים, אינה מנת חלקו של המדע אלא של הפילוסופיה, מדע המדינה ותחומים קרובים.


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ענת ברנע, גד פרי וכותבים נוספים, נושאים בהתנהגות בעלי חיים (שלושה כרכים), האוניברסיטה הפתוחה, 2003
  • מייקל פ' גיליירי, הצד האפל של הגבר, משרד הביטחון הוצאה לאור, 2001
  • סטיבן פינקר, כיצד פועל המוח, מטר, 1999
  • סטיבן פינקר, לוח החלק, מטר, 2005
  • עדה למפרט, האבולוציה של האהבה, האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון
  • עדה למפרט, נפש ערומה: מסע מדעי-אישי אל נפש האדם, ידיעות אחרונות, 2007, ISBN 9654824493
  • ריצ'רד דוקינס, הגן האנוכיי, תרגום: עמנואל לוטם, תל אביב: דביר, 1991, ISBN 0-19-286092-5
  • אמוץ ואבישג זהבי, טווסים, אלטרואיזם ועיקרון ההכבדה, החברה להגנת הטבע, 1996
  • רוברט ווינסטון, האינסטינקט האנושי, אוניברסיטת תל אביב, 2005
  • ג´ו קווירק, זרעים הם מגברים ביציות הן מנשים, מודן, 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]