מוסר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מוסריות)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

מוסר הוא הבחנה בין התנהגויות שנחשבות "טובות" לבין אלה שנחשבות "רעות". לפיכך, זהו סוג של חשיבה אנושית. אחת ממטרות המוסר היא לתת כללים מנחים וערכים (רע/טוב) להתנהגות בכל תחומי החיים, אשר לא בהכרח עולים עם רצונותיו של האדם. בכלל זה, התנהגותו עם משפחתו חבריו ועמיתיו, עם זרים, בפוליטיקה, במדע, במקומות ציבוריים, כלפי עצמו ואף כלפי בעלי חיים. מוסר הוא אחד התחומים הגדולים והחשובים בפילוסופיה, בפסיכולוגיה ובדת. רוב הגישות הפילוסופיות והדתות קבעו כללי מוסר ורבים מכללי המוסר נובעים מהן. מוסר נחשב לאחד המניעים של האדם. משחר ההיסטוריה חותרת כל חברה שיהיו לה ערכים שבהם היא מאמינה ופועלת ליישמם, לשמרם ולשנותם בהתאם להתחדשויות. הם משוננים, נלמדים ומועברים מדור לדור ועל החורגים או מפרים אותם מוטלות סנקציות חברתיות או חוקתיות (או שתיהן גם יחד).

הגדרות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדרות שונות מתייחסות להיבטים שונים של מוסר – אישיים, דתיים וחברתיים. ניתן לחלק באופן גס את ההגדרות לאלה המתייחסות למוסר כתופעה אנושית (מוסר יחסי), לבין אלה המתייחסות אליו כתופעה על-אנושית (מוסר מוחלט או מוסר אוניברסלי). לפי גישות מסוימות, הפרט מפתח יכולת חשיבה המאפשרת לו בחירה בין ערכים ואלטרנטיבות התנהגותיות – מוסריות יותר ופחות (שגיא, 2010). פרויד הגדיר מוסר באורח כללי ומעורפל עם דגש על תחומי התנהגות מינית ותוקפנית[1]. בהתייחס להיבטים החברתיים מוסר הוא המאמץ להסדיר את היחסים והמעשים בין אדם לאדם, בין אדם לחברה, בין אדם וחברה לקנייניהם ובצורה מופשטת יותר, בין אדם למצפונו והכרתו[2]. אמיל דורקהיים טען כי מוסריות היא "סך כל כללים קבועים שנקבעו על פי החברה" (לוין, 1979). ההתפתחות המוסרית נחקרה על ידי ז'אן פיאז'ה וגם על ידי ממשיך דרכו לורנס קולברג.

כללי מוסר יכולים להיווצר על ידי גורמי סמכות כמו שליטים, גופים משפטיים ופוליטיים, דתות ואנשי-רוח, הורים, והם יכולים להיקבע על ידי אדם עבור עצמו.

קיים הבדל בין אחריות חוקית לאחריות מוסרית בשל השוני בהשלכותיהן. אחריות חוקית נקבעת באמצעות חקיקת חוקים העומדים בפני אדם או ארגון, ואילו אחריות מוסרית היא רחבה ומקיפה יותר, מכיוון שהיא קשורה ליחס האדם לאלוהיו, לעצמו ולאחרים. תחום החוק מצטמצם להתנהגות האדם כלפי אחרים, על פי החוק הנהוג בחברה וליישומו דואגת סמכות חיצונית המורכבת משופטים, אנשי ביטחון, פרקליטות ובתי כלא. אחריות מוסרית, לעומתה, היא קבועה יחסית, ומיושמת על ידי האדם הנושא אותה.

בלשונות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה "מוסר" מופיעה בתנ"ך 14 פעמים, בפעם הראשונה בספר דברים, פרק י"א, פסוק ב': "וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת-בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא-רָאוּ אֶת-מוּסַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶת-גָּדְלוֹ אֶת-יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה". היא נובעת מהשורש העברי יס"ר, ממנו מגיעה גם המילה ייסורים.

המילה אתיקה שאובה מהשורש היווני ethos, שפרושו אופי, הרגל. אחד הפירושים של המילה "אתיקה" הוא: "מסמך המגדיר את הסטנדרטים המוסריים ואת ההתנהגות המקצועית הנדרשת, שאנשי ארגון מקצועי נוהגים לפיהם. היא מוכרת כגילוי דעת המכיל אמות מידה אידאליות, שאותן מאמצת קבוצה מקצועית או מוסד לשם הכוונת חבריה לשאת באחריות מקצועית"[דרוש מקור]. לכל מקצוע יש אתיקה והתנהגות כללית שאותם מגדירים חוקים ותקנות המיוחדים לו. הכוונה בהתנהגות ובאתיקה מקצועית היא למערכת של כללים ותקנות מוסכמות בקרב בעלי אותו מקצוע, כאשר הציות להם הוא בגדר שמירה על המקצוע ועל כבודו. אך אינו תמיד מחייב התנהגות שכזו מבחינה משפטית.

במקביל, תורת המוסר נקראת לפעמים דאונטולוגיה (deontology), שנגזרת מהשורש היווני deon שפירושו חובה, מחויבות, ו-logos שמשמעו תורה, תחום. ביחד, משמעות המילה היא "תורת החובות". כמו כן, דאונטולוגיה היא מילה נרדפת לאתיקה מקצועית במקצוע מסוים[דרוש מקור].

המילה האנגלית Moral שאובה מהמילה הלטינית moralis שמשמעותה מוסר, טוּב, אופי, נימוס, התנהגות טובה.

הפילוסופיה של המוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחום בפילוסופיה שעוסק במוסר נקרא גם אתיקה. מוסר הוא אחד התחומים הבולטים והחשובים בפילוסופיה, וכמעט כל הפילוסופים הגדולים עסקו בו[דרוש מקור].

סוגי מוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לחלק את ההשקפות על המושג לסוגים או זרמים:

המוסר ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך ישנם שני חיבורים המיוחדים בשלימותם לנושא המוסר, ספר משלי ומגילת קהלת, המיוחסים לפי המסורת לשלמה המלך בן דוד (או בשמו קהלת, המופיע בספר קהלת). זאת, בנוסף לקטעים רבים העוסקים במוסר לאורך התנ"ך. בתוך המשנה שנכתבה בשלהי תקופת בית שני, ישנה מסכת שלמה בנושא מוסר, מסכת אבות. יש לה "ברייתא" נלוית בשם "אבות דרבי נתן" בה הדברים הבאים במשנה מורחבים בפירוט ובתוספת דעות שונות.

התפנית הגדולה בנושא הגיעה עם חיבורו של ר' בחיי אבן פקודה במאה העשירית, ספר "חובות הלבבות". הספר מחולק לעשרה שערים בנושאים שונים של מוסר היהדות, כמו שער הביטחון, שער הכניעה והענווה, שער התשובה, שער הפרישות, שער חשבון הנפש, ועוד. לכל שער חלוקה פנימית לפרקים המיוחדים להיביטים השונים של הנושא[3].

בהקדמת הספר, הנחשבת פנינה ספרותית כשלעצמה[דרוש מקור], מציין המחבר את העובדה שאין חיבורים בנושא זה, והוא שולל אחת לאחת את כל הסיבות מדוע להימנע מחיבור שכזה[דרוש מקור][4]. (המוסר הוא חובה ולא רשות. הידע בנושא הזה דל ועוד). הוא מפרט את היסוסיו האישיים בחיבור ספר שכזה, עובר לתיאור חלקי הספר ומקורותיו, למי הוא מיועד, צורת השימוש בו ועוד[דרוש מקור]. הספר נתקבל מאד בכל תפוצות ישראל מיד עם צאתו לאור.

בעקבות חובות הלבבות נתחברו בתקופת ה"ראשונים" חיבורים רבים בנושא המוסר. מן המפורסמים שבהם ספר שערי תשובה לרבינו יונה מגירונדי, ספר אורחות צדיקים, ספר הישר, ספר מעלות המידות. מתקופת האחרונים זכה במיוחד להתפרסם ספר מסילת ישרים לרבי משה חיים לוצאטו האיטלקי[דרוש מקור].

תפנית נוספת חלה בתחילת המאה העשרים, עם הקמת "תנועת המוסר". ביסוד תנועה זו, שנוסדה על ידי רבי ישראל מסלנט, עומדת הדרישה הנחרצת להקדיש מדי יום זמן קבוע ללימוד מוסר[דרוש מקור]. לאחר אי אלו חבלי לידה, נתקבל החידוש, ובכל הישיבות עד ימינו יש זמן קבוע המכונה "סדר מוסר" שהוא חלק בלתי ניתן לויתור של סדר היום[דרוש מקור]. כמו כן הונהג שבכל מוסד תורני ישנו "מנהל רוחני" או בלשון העם "משגיח", שאחד מתפקידיו המרכזיים הוא למסור הרצאה שבועית בנושא מוסר שזכתה לכינוי "שיחת מוסר"[דרוש מקור]. בדרך כלל מעבר לשיחה הכללית, חובה על כל קבוצה להתכנס פעם בשבוע ולשמוע עוד הרצאה זוטא המכונה בעגה הישיבתית "ועד"[דרוש מקור].

למוסר ביהדות יש מאפיינים ייחודיים. הבולט שבהם הוא העירוב המוחלט בין נושאים שהם למעשה תאולוגיים, כמו אמונה בה', ביטחון בו, הכרה בחסדיו וכהנה, לבין התנהגות על פי קוד מוסרי[דרוש מקור]. כמו כן, במוסר היהודי כל הדרישות בנושא פיתוח האישיות, גם ללא קשר להתנהגות כלפי הזולת, הן חלק בלתי נפרד משאר ענייני המוסר שעניינם קוד מוסרי חברתי[דרוש מקור].

על פי היהדות, התורה נחשבת לדבר אלוהים שנמסרה לעם ישראל במעמד סיני וזאת נחשבת לקוד המוסרי האישי שכל יהודי חייב לעמוד בו ולציית לו כחלק מהבחירה החופשית שלו[דרוש מקור].

המוסר באסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

באסלאם, האמאם עלי בן אבי טאלב, הח'ליפה הרביעי, נחשב לראשון שדיבר על מוסר כמדע העומד בזכות עצמו[דרוש מקור]. הוא כתב ספרים וחיבורים רבים בעניין זה העוסקים בנושא המוסר באופן חדשני.

המוסר על פי הבּוּדְדְהַה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבּוּדְדְהַה לימד שהמוסר הבסיסי ביותר כולל חמישה כללי תרגול[5][6].

תרגול מוסר בסיסי הוא להימנע מחמש קַמְמות (קַרְמות) מזיקות:

  1. להימנע מהריגה: אדם לא הורג בני אדם, חיות, דגים וכו'.
  2. להימנע מגניבה[7]: אדם משיג דברים בצורה חוקית וישרה.
  3. להימנע מפעילות מינית פסולה (הכוללת בגידה, ניאוף, אונס וכו'[8]) – אדם מסתפק בבן/בת זוגו.
  4. להימנע מדיבור שקרי: אדם דובר אמת או שותק. הכוונה היא שצריך לדעת את הזמן לדבר דברי אמת ואת הזמן לשמור על שתיקה. בקשר לדיבור נכון, הבּוּדְדְהַה הסביר[9] שהוא לא יאמר דברים שהם: א. לא נכונים או ב. חסרי תועלת. מצד שני, הוא יודע את הזמן הנכון לומר דברים שהם גם נכונים וגם מועילים.
  5. להימנע משימוש בחומרים משכרים (באלכוהול ובסמים) שהם הבסיס לרשלנות וערפול התודעה: אדם אינו צורך סם או אלכוהול משום סיבה. שימוש בחומרים משכרים או מערפלים מקשה מאוד להתאמן במוסר ובמדיטציה ואף עושה את זה בלתי אפשרי, מביא לפגיעה[10] ובסופו של דבר להתדרדרות ומחלות.

חמש ההימנעויות האלה הן חמשת כללי המוסר.

תלמיד של הבּוּדְדְהַה, דְהַמְמַה, סַנְגְגְהַה שומר לכל הפחות על חמשת הכללים האלה: זהו "הישג סגולת המוסר”[11].

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לוין, ש' (1979). המוסר ועיצוב האופי המוסרי. תל אביב: אוצר המורה
  2. ^ רינג, י' (1999). מוסר לשם מה? ספריית פועלים: הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר
  3. ^ חובות הלבבות, הקדמה
  4. ^ "...וראיתי שהם מוזנחים ובלתי סדורים בספר מיוחד להם..." (עמ' כח, תרגם הרב יוסף קאפח).
  5. ^ "מוסר מחומש" – פַּנְצַ'ה־סִי֫לַה – Pa¤ca·sãla
  6. ^ https://seferdhamma.wordpress.com/
  7. ^ גניבה. (מילולית: לקיחה של "מה שלא ניתן”).
  8. ^ (נוסף על כך,) "אדם עוסק בפעילות מינית פסולה עם אלו תחת השגחת (אֶפִּיטְרפְּסוּת):1) אימן; 2) אביהן; 3) הוריהן; 4) אחיהן; 5) אחותן; 6) קרוביהן; 7) משפחתן; 8) הקהילה הדתית/מסורתית שלהן (Dhamma·rakkhità): תחת השגחת חברים לדרך רוחנית או לדת (saha·dhammikehi rakkhità) (שהם נוודים לבושים לבן וכו', אלה המתרגלים תחת אותו המורה, או אותה דרך דתית/רוחנית). בתוך מסגרת הדרך של הבּוּדְדְהַה זה יכול לכלול נזירה (Bhikkhunã), מועמדת לנזירות ופרח נזורה/נזירה מתלמדת; 9) עם אלו שיש להן בעל; 10) עם אלו שמגיע עונש: המלך מעניש את אלה שניגשים לנשים מסוימות, אפילו עם אלו "המעוטרות בפרחים" (פרחי/זר אירוסין – דהיינו, מאורסות). מקור: (A.X.V.i.7 {A.X.217:Volitional(1)} “Pañhama·Sa¤cetanika·Suttaü”).
  9. ^ בסוּטְטַה לנסיך אַבְּהַיַה (ב־M.ll.i.8 Abhaya·Ràjà·Kumàra·Suttaü).
  10. ^ פליטות פה, דיבור והתנהגות לא נאותים, תאונות דרכים ותאונות שונות.
  11. ^ סִי֫לַה סַמְפַּדָא, Sãla sampadà