תוכנית ההתכנסות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכנית ההתכנסות היא תוכנית מדינית שהגה והציג לציבור ממלא מקום ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט במספר ראיונות לתקשורת במהלך מערכת הבחירות לכנסת השבע עשרה בשנת 2006 ולאחריה.

עיקרי התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תוכנית זו, הייתה ממשלת ישראל אמורה לפנות, במשך ארבע שנים, את רוב יהודה ושומרון מתושביה היהודים תוך כדי התכנסות לגושי התנחלויות גדולים בלבד (מעלה אדומים, אריאל וגוש עציון), לפי תוואי גדר ההפרדה, או תוואי דומה שתושג עליו הסכמה לאומית ולגיטימציה בינלאומית. ביוני 2006 פרסם עיתון ידיעות אחרונות כי גם קרית ארבע והיישוב היהודי בחברון, אשר נמצאות מחוץ לתוואי גדר ההפרדה, לא יפונו במסגרת התוכנית. לפי התוכנית, היו אמורים רוב היישובים המפונים להיות מועתקים לגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון, 60 לערך במספר, מה שהיה מותיר בידי ישראל כ-7% משטחי יהודה ושומרון לפי גבולות 67' (מעריב, 11.4.2006).

בשל אופיו החד צדדי של המהלך, הוחלט כי קודם לכן תנסה ממשלת ישראל להידבר עם הפלסטינים, ורק אם יתברר שאין פרטנר להידברות, יבוצע הצעד החד צדדי, כאשר רק לקראת שנת 2008 היה אמור להסתיים תכנון המהלך.

במהלך מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, אמר אולמרט שהמלחמה תיתן תנופה לתוכנית ההתכנסות. בעקבות תוצאות המלחמה, הצהיר אולמרט שתוכנית ההתכנסות ירדה מהפרק.

רקע לתוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוכנית באה לאחר פינוי רצועת עזה שביצעה ממשלת שרון באוגוסט 2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות, וגם בשל כישלון מפת הדרכים ועליית החמאס לשלטון. אולמרט טען כי הוא פועל ברוחו של שרון, וכי לו שרון היה יכול לשמש כראש הממשלה, היה פועל בצורה דומה. ברם, כוונותיו של שרון עצמו בנושא היו לא ברורות. מצד אחד, שרון אמר מפורשות לאחר תוכנית ההתנתקות ש"לא יהיה מהלך נוסף מסוג זה". אולם היו הדלפות בעיתונות על כוונה לתוכנית דומה נוספת.[דרוש מקור]

התנגדות לתוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף תוצאות הבחירות לכנסת ה-17 אשר נתנו רוב לנסיגות משטחי הגדה וניצחונה של מפלגת קדימה אשר רצה עם תוכנית זו כתוכנית המרכזית שלה, היו לתוכנית מתנגדים רבים מתוך מדינת ישראל ומחוץ לה, גם מימין וגם ומשמאל.

ממשלת ירדן התנגדה לתוכנית ההתכנסות, וטענתה שנסיגה חד צדדית של ישראל ללא כל תמורה או הבטחה מצידם של הפלסטינים עלולה לחזק את הכוחות הקיצוניים ברשות הפלסטינית, כפי שתוכנית ההתנתקות הביאה להתחזקות החמאס.[דרוש מקור] מנגד גם החמאס הביע בפומבי מספר פעמים את התנגדותו לתוכנית בטענה כי אינה טובה לעם הפלסטיני.[דרוש מקור]

פרט לירדן, גם מדינות רבות אחרות, האו"ם ואף ארצות הברית הסתייגו ממהלך ישראלי חד צדדי ולא התכוונו להכיר בגבולות שלא נקבעו בהסכמה על ידי שני הצדדים - דבר שהטיל ספק גדול ביעילותה של התוכנית.[דרוש מקור]

בימין בישראל העלו את טענת הירדנים, כחלק מהטיעונים נגד התוכנית. טיעון נוסף להתנגדות היה העובדה שלאחר ביצוע התוכנית יוכלו הפלסטינים לשגר קסאמים, קטיושות וגראדים מהשטחים שיפונו לעבר ערי ישראל, בדומה להתגברות המשמעותית של ירי הרקטות לעבר ישובי גבול רצועת עזה לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות. בניגוד למצב באותה העת בעוטף עזה בו הפלסטינים לא נכשלו פעמים רבות בלפגוע ביישובים ישראלים ופוגעו במקום זאת בשטחים פתוחים. המתנגדים לתוכנית חששו שלאחר שתוכנית ההתכנסות תבוצע יוכלו ארגוני טרור פלסטינים לשגר רקטות לעבר אזורים צפופים ומיושבים הרבה יותר, כגון גוש דן ואזור ירושלים, דבר שיגרור נזק כבד ונפגעים רבים יותר בנפש.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]