התנחלות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף התנחלויות)
מפת משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים של ההתנחלויות, עדכנית ליוני 2020
תוואי גדר ההפרדה המאושר והלא מעודכן, נכון למאי 2005

התנחלות היא יישוב יהודי בשטח הנמצא בשליטה ישראלית אך לא בריבונות ישראלית, לרוב בשטחים המוחזקים על ידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים.[1] כיום המונח מתייחס ליישובים ביהודה ושומרון ובעבר הוא כלל יישובים בסיני (עד החזרתו למצרים בשנת 1982, במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים), רצועת עזה (עד ההתנתקות ב-2005), ורמת הגולן (עד לסיפוחה בשנת 1981).

באוקטובר 2022 התגוררו בהתנחלויות כ-875,000 איש, מתוכם כ-500,270 ביהודה ושומרון,[2] וכ-375,000 במזרח ירושלים בשכונות שניבנו לאחר מלחמת ששת הימים,[3] המהווים יחד כ-9% מאוכלוסיית ישראל. רובם של המתנחלים ביהודה ושומרון מתגוררים במרחב התפר שבין הקו הירוק וגדר ההפרדה.[4][5]

מכיוון ששטחי יהודה ושומרון לא סופחו למדינת ישראל, הריבון באזור זה הוא אלוף פיקוד המרכז של צה"ל ותושבי ההתנחלויות נתונים רשמית תחת ממשל צבאי. בפועל, חלקים רבים מהחוק הישראלי הוחלו על ההתנחלויות באמצעות צווים צבאיים, שבראשם "תקנות יו"ש". משטרת ישראל נוכחת בשטחים אלה דרך מחוז ש"י, שנוסד ב-1994, ומחזיקה בגזרתם מספר תחנות משטרה. כמו כן, צה"ל ומשטרת ישראל מקיימים ביהודה ושומרון מנגנון של תיאום ביטחוני עם המשטרה הפלסטינית.

רוב הקהילה הבינלאומית וחלקים בציבור הישראלי מתנגדים להתיישבות יהודית בשטחים שמעבר לקו הירוק, וההתנחלויות הן אחד מסלעי המחלוקת בפוליטיקה בישראל. לאחר מלחמת ששת הימים הוקמו מספר התנחלויות בחסות ממשלת ישראל בראשות המערך, ובשנים 1977–1986 עלה מספרן במהירות בתמיכת ממשלות בגין, שמיר ופרס. התמיכה בהתנחלויות מזוהה עם הימין ועם הדתיים, וההתנגדות להן מזוהה עם השמאל. המצדדים בהתנחלויות רואים בהן מימוש זכות היסטורית או דתית של עם ישראל על יהודה ושומרון, צורך ביטחוני קיומי, צורך אזרחי בשל הגדלת עתודות הקרקע לבנייה ופתרון למשבר הדיור,[6] וכן גורם המונע השתלטות פלסטינים על השטח והקמת מדינה פלסטינית. מתנגדי ההתנחלויות רואים בהן מכשול לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני (הכולל את רעיון חילופי השטחים, שבמסגרתו ייכללו גושי התנחלויות מסוימים), סכנה להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (עקב תרחיש מדינה דו-לאומית), וכן גורם המקשה כלכלית וביטחונית על המדינה.[7][8] יש הרואים את ההתנחלויות גם כהפרה של זכויות אדם ושל החוק הבינלאומי.

מעמדן של ההתנחלויות מבחינת המשפט הבינלאומי שנוי במחלוקת. בקהילה הבינלאומית ובשמאל בישראל מקובל שההתנחלויות מנוגדות לחוק הבינלאומי, בעיקר משום שסעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית אוסר על מדינה כובשת להעביר את אזרחיה לשטח הכבוש, ועקב הטענה כי ההתנחלויות מפרות את הזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים. מנגד, למדינת ישראל יש השגות על הפרשנות לסעיף 49, ועל עצם תחולתה של אמנת ז'נבה הרביעית על יהודה ושומרון. בנוסף נטען על ידי ישראל כי גם אילו היה מקום להכיר בזכות להגדרה עצמית לפלסטינים, הרי שאין הכרעה ברורה באיזה שטח הם אמורים לקיים זכות זו, שכן הקו הירוק אינו קו גבול.[9] לאור זאת, עמדתה של מדינת ישראל היא שהקמת ההתנחלויות מותרת על פי המשפט הבינלאומי, וארצות הברית הצטרפה לעמדה זו בהצהרה בנובמבר 2019.[10][11]

משמעות המונחים "התנחלות" ו"מתנחלים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש במושג "התנחלות" בשנת 1955

בהגדרתו הבסיסית, המושג "התנחלות" מקביל להתיישבות ב"נחלה". המילה התנחלות באה מהשורש נ-ח-ל בבניין התפעל, שפירושו, על פי מילון אבן-שושן: ירש, קיבל לרשותו אחוזה.[12] הביטוי "נחלת אבות" מתייחס לחלקת ארץ העוברת מדור לדור כירושה משפחתית. כלומר, למונח "התנחלות" (שהוא בעיקרו מילה נרדפת ל"התיישבות") יש מובן שונה במקצת מ"התיישבות". "התנחל" מופיע פעמים אחדות בספר במדבר, למשל: ”וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ, אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל, לוֹ יִהְיֶה. לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם, תִּתְנֶחָלוּ“.[13] במשמעות זו הוא עוסק בהתנחלות בכל שטחי ארץ ישראל.

הביטוי "התנחלות" מציין מעבר של קבוצת אוכלוסייה לאזור בו לא נמצאו בעבר, בין אם מדובר במעבר של שבטים נוודים מהמדבר לארץ נושבת ובין אם מדובר בהגירה מארץ לארץ.[א]

בתולדות הציונות שימש המושג "התנחלות" לתיאור ההתיישבות היהודית, ובמיוחד ההתיישבות החלוצית, בארץ ישראל. למשל, ראשוני המתיישבים ברמת השרון ראו בעצמם "מתנחלים" ובעיר נקרא רחוב "המתנחלים" על שמם.[14] אפשר למצוא את המושג "התנחלות" גם בדברי חיים ארלוזורוב: ”מהעליה החלוצית של חמש השנים האחרונות קיבל רק חלק קטן מאד אפשרות התנחלות”.[15] המונח "התיישבות" (וכן "מושבות", שנקראו בתחילה גם "קולוניות") שימש גם הוא לתיאור ההתיישבות היהודית, אולם, בד בבד, שימש גם כתרגומו של המונח "קולוניזציה" ("קולוניות") שרווח בלשונות אירופה בתקופת הקולוניאליזם.

לאחר מלחמת ששת הימים החל כינוי זה לשמש גם לציון יישובים יהודיים שהוקמו או שוקמו מעבר לקו הירוק,[16] בדומה לתיאור ההתיישבות היהודית בראשית הציונות המודרנית. בשיח היומיומי הישראלי, המונח "התנחלות" מתייחס בדרך כלל להתנחלויות שבעומק השטח, ולא ליישובים הסמוכים לקו הירוק.[דרוש מקור]

בשל התגברות הביקורת על מפעל ההתנחלות ביהודה, שומרון ועזה במהלך השנים, ובשל היחס השלילי של חלקים בציבור למתנחלים ולהתנחלויות, יש המבקשים להימנע מייחוד התואר "מתנחלים" לתושבים בשטחים אלה, בטענה שאין הבדל מהותי בינם לבין היהודים שחיים בשאר חלקי ארץ ישראל, ושייחוד התואר "מתנחלים" להם נובע ממגמה לתייגם ולהדירם אל מחוץ למחנה.[16] עם זאת, המושגים "התנחלויות" ו"מתנחלים" ממשיכים לשמש לתיאור היישובים והתושבים הישראליים ביהודה ושומרון. ביטויים אלה משמשים הן את מתנגדי ההתנחלויות, הן את הנייטרלים ביחס אליהן, ולעיתים אף את המתנחלים עצמם.

בקרב חלקים בשמאל הרדיקלי הישראלי, כגון עמותת זוכרות, וערביי ישראל רווח השימוש במונח "התנחלות" גם לתיאור יישובים יהודיים היושבים על מקום כפרים שחרבו במלחמת העצמאות או באזורים בעלי רוב ערבי.[דרוש מקור]

רקע היסטורי להקמת ההתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת ששת הימים העמידה את ישראל בפני דילמה. מצד אחד, רצתה ממשלת ישראל להשתמש בשטחים שכבשה למטרות ביטחון, ולהמשיך ולהחזיק בכולם או ברובם לאורך זמן. גם הזיקה ההיסטורית לאזורים אלה עודדה צעד זה. מצד שני, סיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל היה עלול לעורר התנגדות בינלאומית (כפי שאכן עורר סיפוח מזרח ירושלים ולימים סיפוח רמת הגולן), וכן היה מחייב להעניק לתושבים הפלסטינים בַמקום, שהיו חפצים בכך, זכויות אזרח במדינת ישראל, מה שהיה מעמיד בסכנה את הרוב היהודי במדינה, רוב שכל ממשלות ישראל רואות בו חשיבות.

הדרישה הציבורית להקים יישובים ישראליים בשטחים שנכבשו החלה להישמע זמן לא רב אחרי המלחמה, והשאלה שנותרה בלתי פתורה גרמה ליחס דואלי של ממשלות ישראל לחבלי ארץ אלו. כמה ממשלות מימין ומשמאל תמכו ואף יזמו הלכה למעשה את ההתנחלויות, אך הותירו את האזורים שבהן הוקמו מחוץ לשטחה הריבוני של מדינת ישראל. ממשלות אחרות פעלו להגבלה ואף לפינוי של ההתנחלויות. ברבות הימים הוקמו התנחלויות בכל השטחים שנכבשו ובחצי-האי סיני בכלל זה, אך לא בשטחים שנכבשו מאוחר יותר, כמו דרום לבנון.

הסכם השלום בין ישראל למצרים הוביל לפינוין של ההתנחלויות בחצי האי סיני, ותוכנית ההתנתקות הביאה לפינוי ההתנחלויות ברצועת עזה ובצפון השומרון. אף ממשלה לא הכריעה בצורה חד-משמעית את גורלם של יהודה והשומרון. עקב כך, נוצרה מציאות שבה מאות אלפי ישראלים יהודים מתגוררים על אדמות, שמצד אחד לעם היהודי יש זיקה היסטורית ודתית אליהן, ורבים בימין הפוליטי סוברים שהן גם בעלות חשיבות ביטחונית למדינת ישראל, ומצד שני אדמות אלה אינן נמצאות בתחומה הריבוני של מדינת ישראל, והן ממוקמות בתוך אזור המיושב במספר רב של פלסטינים – אזור שרוב החברות בקהילה הבינלאומית[17][18] סוברות שיש להקים על כולו או על מרביתו מדינה פלסטינית.[19]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר אריאל, "בירת השומרון"
ההתנחלות ענתות בגוש אדומים

ההתנחלויות הראשונות היו היאחזיות הנח"ל רפיח ותרשיש, שהוקמו מייד לאחר מלחמת סיני ב-1956 ופונו עם נסיגת צה"ל מסיני ועזה.

ההתנחלות הראשונה לאחר מלחמת ששת הימים הייתה קיבוץ מרום גולן שהוקם ברמת הגולן ב-14 ביולי 1967, כחודש לאחר מלחמת ששת הימים. ההתנחלות הראשונה ביהודה ושומרון הייתה כפר עציון בגוש עציון, ששוקם ב-27 בספטמבר 1967 על חורבותיו של הכפר שנכבש במלחמת העצמאות, ובמקביל הוקם בית ספר שדה הר גילה על ידי יהורם בן-מאיר, שקיבל מעמד רשמי ב-1969. ההתנחלות הראשונה ברצועת עזה הייתה כפר דרום שהוקמה ב-1970. בדומה לכפר עציון, גם התנחלות זו הוקמה על חורבות יישוב יהודי שנכבש במלחמת העצמאות.

רוב ההתנחלויות הוקמו במהלך שלוש ממשלות הליכוד הראשונות. בין 1977 ל-1986 גדל מספר ההתנחלויות בתוך הגושים מ-6 ל-17, ומספר ההתנחלויות מחוץ לגושים גדל מ-32 ל-110. גם מספר המתנחלים עלה בשיעור הגדול ביותר בתקופה הזו, מכ-1,900 מתנחלים בשנת 1977 לכ-50,000 מתנחלים בשנת 1986, גידול של פי 25. מאז, מספר ההתנחלויות נשאר דומה, ועמד בשנת 2015 על 19 התנחלויות בתוך הגושים ו-106 מחוץ לגושים.[20]

עשור ראשון (1967-1977)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1967 הציג שר החקלאות יגאל אלון לראש הממשלה לוי אשכול את תוכנית אלון, שהמליצה לספח לישראל את בקעת הירדן, מדבר יהודה, גוש עציון ושטחים בין ירושלים ורמאללה (לצורך הרחבת פרוזדור ירושלים הצר), ואת רמת הגולן ושטחים בסיני ודרום רצועת עזה. התוכנית התחשבה בעיקר בשיקול הדמוגרפי, והשטחים שהמליצה לספח היו בעלי אוכלוסייה פלסטינית דלילה. על אף שהתוכנית לא אומצה על ידי הממשלה ולא קיבלה מעמד רשמי, ממשלות ישראל פעלו על פי רוחה עד למהפך של 1977, והתנחלויות הוקמו בשטחים שייעדה התוכנית לסיפוח. כך הוקמו התנחלויות בקעת הירדן ומדבר יהודה: ארגמן, מחולה וקליה (1968), גלגל, ייטב, מעלה אפרים ומשואה (1970), חמרה ומצפה שלם (1971), גיתית ומכורה (1973), מעלה אדומים ופצאל (1975), נתיב הגדוד ורועי (1976), אלמוג, כוכב השחר, נירן ותקוע (1977). בנוסף, הוקמו ושוקמו יישובי גוש עציון: כפר עציון (1967), ראש צורים ואלון שבות (1969-1970), אלעזר (1975) ומגדל עוז (1977), והוקמה (ב-1971) קריית ארבע בסמוך לחברון. כן הוקם מבוא חורון (1968) בכיס לטרון כדי למנוע ויתור על הכיס בכל הסכם עתידי.[21]

בפברואר 1973 התקבלה בוועדת השרים להתיישבות ההחלטה על הקמת העיר ימית ביוזמת השר ישראל גלילי[22] ובתמיכת שר הביטחון משה דיין.[23]

ב־3 בספטמבר 1973 אישרה מזכירות מפלגת העבודה את מסמך גלילי, שקרא להתיישבות בפתחת רפיח, רמת הגולן, בקעת הירדן והרכסים מעליה בהתאם לתוכנית אלון, כחלק ממצעה של המפלגה לקראת הבחירות לכנסת השמינית.[24]

מלחמת יום הכיפורים, בפברואר 1974, ותחושת השבר שהיא יצרה, גרמו להקמת "גוש אמונים" על ידי תלמידי הרב צבי יהודה קוק, והציונות הדתית נטלה לידיה את יוזמת ההתנחלות. התנועה, שנוצרה לאור החשש מנסיגות כתוצאה מהמלחמה, הצליחה להפיח תקווה בקרב תומכי ההתיישבות. בין תומכיה בציבור החילוני היו אנשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה ובהם סופרים ואנשי ההתיישבות העובדת כגון משה שמיר, נעמי שמר, אריאל שרון, מאיר הר-ציון ויצחק טבנקין שראו במתנחלים את ממשיכי דרכם מבחינת התיישבות וציונות. התנועה יצרה את ההתיישבות בשומרון, על ידי הקמת עפרה במאי 1975, קדומים בשנת 1976 ואלקנה בשנת 1977.

עד 1977 התגוררו בהתנחלויות כ-1,500 איש, קרוב למחציתם בסיני.[25]

עשור שני (1977–1986)[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנחלות בשומרון (שא-נור), 1978

עם עליית הליכוד לשלטון, ציפו בגוש אמונים להאצה משמעותית של קצב הקמת ההתנחלויות לאור הבטחתו של מנחם בגין: "יהיו עוד הרבה אלוני מורה", אולם ממשלתו של מנחם בגין היססה והקימה התנחלויות מעטות. בשנים 1977–1978 הוכנה והוצעה על ידי גוש אמונים "הצעת תוכנית להתיישבות ביהודה ושומרון בקיץ תשל"ז" ובהתאם לכך, עלו להתיישבות גרעיני גוש אמונים במסגרת "מבצע 12 הגרעינים". ההתנחלויות היו: מצפה יריחו, נווה צוף, בית אל, שילה, שבי שומרון, גבעון, שא-נור, קרני שומרון, בית חורון, תקוע ואלון מורה. חלק מהנקודות שוכנו בתחילה בתוך מחנות צבא. הממשלה הייתה שותפה פעילה בבניית ההתנחלויות והיא תמכה בהן בהטבות כלכליות, בניית תשתיות והגנה משפטית, בניצוחו של שר החקלאות אריאל שרון, מתוקף תפקידו כיושב ראש וועדת השרים לענייני התיישבות.

בשנת 1978 הוקמה תנועת אמנה, כתנועה המיישבת של "גוש אמונים". בשנת 1979 אישרה ממשלת ישראל את "תוכנית שרון להתיישבות", שכללה הקמת יישובים עירוניים בגב ההר כדי לשלוט במישור החוף, והקמת יישובים לאורך בקעת הירדן כדי להגן על גבולה המזרחי של ישראל.[26]

לאחר הנסיגה מסיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, נכנסה התחייה לממשלה ויובל נאמן מונה ליושב ראש ועדת השרים לענייני התיישבות. בשנים 1983–1984 הקימה הממשלה עשרות התנחלויות חדשות ברחבי יהודה ושומרון. עם זאת, ההתנחלויות היו ברובן קטנות וכלל המתנחלים ביהודה ושומרון מנו כ-23,700 נפש, כ-0.6% מאוכלוסיית ישראל.[27]

1986–1992[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת ישראל העשרים ואחת, שהייתה ממשלת אחדות לאומית, עצרה והפסיקה את הקמתן של התנחלויות חדשות. גם ממשלת ישראל העשרים ושלוש המשיכה את ההקפאה, ורק התנחלויות מעטות הוקמו על ידה, מפאת אילוצים מדיניים שראש הממשלה היה נתון להם. התנחלויות שהוקמו לאחר שנת 1990 הוקמו לרוב כ"הרחבות" של יישובים סמוכים ולא זכו לסמל יישוב נפרד. בין אלו ניתן למנות את שבות רחל, נריה וטל מנשה.

הגם שבמחצית השנייה של שנות ה-80 הוקמו אך מעט התנחלויות חדשות, הוחל אז בהרחבה מסיבית של ההתנחלויות הקיימות. האינתיפאדה הראשונה שכנעה חלק מהיישובים, כמו עפרה, להתרחב כדי להביא ציבור יהודי גדול ליהודה ושומרון. בנוסף, הוקמו בשנים הללו היישובים העירוניים החרדיים הגדולים ביתר עילית (1988) ומודיעין עלית (1990), כפתרון מגורים מוזל בסמוך לריכוזים החרדיים בירושלים ובני ברק.

בסוף 1990 הגיע מספר המתנחלים לכ-81,600.[25]

משנת 1992[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1992 הוקמה ממשלת רבין השנייה, שנקטה מדיניות שונה לחלוטין. לא רק שהיא לא הרחיבה את ההתנחלויות הקיימות, היא אף ביטלה חוזים לבניית בתים בהתנחלויות וסירבה לאכלס בתים שכבר נבנו. ב-22 ביוני 1992 החליטה ממשלת רבין השנייה (החלטה מספר 360) להפסיק את פעולות הבנייה ביישובים ישראלים ביהודה, שומרון וחבל עזה והליכים הנוגעים לתוכניות מתאר, מלבד כאלו שיאושרו בוועדת חריגים.[28] בעקבות זאת הוציא ב-1993 אלוף פיקוד מרכז צו בדבר חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים (הפסקת הליכי תכנון) (הוראת שעה) (יהודה ושומרון) (מספר 1385). בימי ממשלה זו נחתמו הסכמי אוסלו, שתחמו את ההתנחלויות לאזורים שכבר הוקמו בהם התנחלויות, ומנעה את הרחבתן העתידית לאזורים שהועברו לידי הרשות הפלסטינית, ואף גרמה לפינוין של שתי התנחלויות, נח"ל גינת ונח"ל עירית, שעקב היותן האיחזויות נח"ל הוגדרו כמחנות צבא ולא כיישובים. עם זאת, בימי ממשלה זו נבנו ופותחו כבישים עוקפים במספר אזורים, כתוצאה מהסכמי אוסלו. אוכלוסיית ההתנחלויות המשיכה לגדול, בקצב של כ-10,000 נפש בשנה, בסוף 1993 הגיע מספר המתנחלים לכ-115,600 ובסוף 1995 הגיע מספרם לכ-134,300.

ב-1996 הוקמה ממשלת נתניהו הראשונה, שביטלה את האיסור הגורף שהטילה ממשלת רבין על בנייה בהתנחלויות. ב-2 באוגוסט 1996 החליטה הממשלה (החלטה 150) כי בנושאי מדיניות כוללת בנושאי התיישבות נדרשת החלטת ממשלה, ובנושאי הקצאת קרקע ותכנון נדרש אישור שר הביטחון.[29] בעקבות ההחלטה הוצא צו אלוף בדבר אישור הליכי תכנון ובנייה (מספר 1445). עם זאת, ממשלה זו לא הקימה התנחלויות חדשות,[ב] ולא הוקמה בה ועדת שרים להתיישבות, לראשונה מאז שהוקמה ועדה כזאת ב-1972. אך הדבר לווה במדיניות לא רשמית של עידוד התיישבות לא מוסדרת - לימים תופעת ה"מאחזים"; המאחזים הראשונים, עמונה וגבעות עולם, הוקמו כבר ב-1996. בסוף ימי ממשלה זו, ב-1999, קרא שר החוץ אריאל שרון למתנחלים "לרוץ ולתפוס את הגבעות".[30] צמיחת אוכלוסיית ההתנחלויות לא השתנתה מימי ממשלת רבין, ובסוף 1999 עמד מספר תושביהן על כ-183,900.[31]

בשלהי שנות התשעים ותחילת המאה העשרים ואחת, בין ימי ממשלת נתניהו הראשונה ועד אמצע ממשלת שרון השנייה, הוקמו ביהודה ושומרון מאחזים רבים, ללא אישור ממשלתי כפי שדורש החוק בישראל. שרון הזמין חוות-דעת בנוגע למאחזים מאת טליה ששון, שכללה המלצות על צעדים מנהליים, משפטיים ועוד "להפסקת תופעת המאחזים ופינויים",[32] בהתאם להתחייבותו של שרון בהסכמתו ל"מפת הדרכים" האמריקאית מ-2001. גם ממשלת ברק ניסתה לעצור את תופעת המאחזים, אך הגיעה להסכמות עם מועצת יש"ע להשאיר את רובם במקומם.

החל משנת 2002 הקימה ממשלת שרון את גדר ההפרדה, שהתוואי שלה חוצץ בין ההתנחלויות הסמוכות לקו הירוק ובין יישובים פלסטיניים. בשנת 2004 התקרב מספר תושבי ההתנחלויות לרבע מיליון.[33]

במהלך שנת 2005 עמד מפעל ההתנחלויות בצילה של תוכנית ההתנתקות, שהוצגה על ידי אריאל שרון בסוף 2004, ובוצעה בשלהי 2005. התוכנית, שקראה לפינוי כל התנחלויות חבל עזה, חוללה דיון ציבורי סוער בסוגיית ההתנחלויות ומשבר גדול בקרב תושביהן והציונות הדתית. לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות הציג ממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט את תוכנית ההתכנסות, שקראה לנסיגה ישראלית חד-צדדית מרוב יהודה ושומרון ולפינוי רוב ההתנחלויות, אך למעשה לא קידם את התוכנית כראש ממשלה.

העשור הראשון של המאה העשרים ואחת היה דליל בהקמת יישובים, והיישובים שהוקמו בו הוקמו בהיחבא, ללא הקמות רשמיות, כך שתל ציון הוקם ב-2000 כשכונה בכוכב יעקב, רותם אוזרחה ב-2001, ורועי הוקמה בהיאחזות נח"ל נטושה ב-2006.

ב-2009 הוקמה ממשלת נתניהו השנייה, והיא הקפיאה את הבנייה בהתנחלויות. לצורך ההקפאה, אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי, בתפקידו כריבון על אזור יהודה ושומרון, הוציא צו בדבר התליית הליכי בנייה (הוראת שעה) (יהודה והשומרון) (מס' 1653), התש"ע-2009. צו זה הורה על הקפאת הבנייה בהתנחלויות למשך עשרה חודשים, מ-26 בנובמבר 2009 עד 26 בספטמבר 2010, שבהם נאסרו עבודות הכשרה ויציקת יסודות למבנים חדשים, אך מבנים שכבר נוצקו בהם יסודות לא נכללו בהקפאה ומותר היה להמשיך לבנותם.

ב-2012 עלה לכותרות המאחז מגרון, שבג"ץ קבע ב-2011 שיש לפנותו עד 31 במרץ 2012, כשהוא מקבל את תביעת עותרים פלסטינים וארגוני שמאל ישראלים שהמאחז מוקם על אדמה פרטית. בעקבות כך פונה המאחז לגבעה סמוכה והוכר כהתנחלות מן המניין. בעקבות האירוע החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדה בראשות השופט אדמונד לוי שהפיקה דו"ח על מצב האדמות ביהודה ושומרון.

בסוף 2013 הוערך מספר המתנחלים בכ-370,000 נפש, כ-4.3% מאוכלוסיית ישראל. בעשור השני של המאה ה-21 שיעור התחלות הבנייה בהתנחלויות לא היה יציב. בשנים 2013 ו-2016 היה המספר גבוה יותר מבשנים אחרות (אם כי לא הגיע לַשיאים מתחילת המאה ה-21[34]). בסוף 2021 הבנייה בהתנחלויות נמשכה בקצב קבוע גם תחת ממשלת בנט–לפיד, לרבות מתן מעמד חוקי ליישובים לא מוכרים וניסיון הסדרת המאחזים.[35][36][37] בשנה זו היה מספר תושבי ההתנחלויות כ-492,000, לא כולל את 375,000 היהודים שמתגוררים במזרח ירושלים.[37][38] נכון לשנת 2021, כ-120,000 מהמתנחלים מתגוררים מעבר לגדר ההפרדה.[5] בקווי היסוד של ממשלת ישראל ה-37 נקבע כי "הממשלה תקדם ותפתח את ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל – בגליל, בנגב, בגולן, ביהודה ובשומרון". קווי היסוד גם קובעים הסדרה של ההתיישבות הצעירה, עידוד היישוב היהודי בחברון והשוואת החקיקה בשני צידי הקו הירוק. בנוסף, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' יקבל את הסמכות על המנהל האזרחי, שיוצא ממשרד הביטחון, במטרה להעביר את הסמכויות על הישראלים ביו"ש לידי משרדי הממשלה השונים ולהשוות את רישום המקרקעין בשטחים לזה שבתחומי הקו הירוק. צעדים אלו מטרתם לקדם למעשה ריבונות ישראלית על ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון כחלק ממדיניות הממשלה[39][40]

פינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תוכנית ההתנתקות
מפת רצועת עזה ובתוכה גוש קטיף

ההתנחלויות הראשונות שפונו היו גם ההתנחלויות הראשונות שהוקמו – נח"ל תרשיש ונח"ל רפיח – שהוקמו לאחר מבצע קדש ופונו עם נסיגת ישראל משטחי סיני.

ב-1975 נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים, ובמהלכו פונתה ההתנחלות שלהבת שמערב סיני.

ב-1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, ובמסגרתו פונו כלל ההתנחלויות בסיני בין 1979 ו-1982. הפינוי התבצע בשלבים, כשב-1982 פונה חבל ימית, וב-19 באפריל החל פינוי ימית שנמשך כשבוע וכלל עימותים בין התושבים והמפנים, והמפורסם שבהם הוא התבצרות על אנדרטת אוגדת הפלדה. סך הכל פונו 21 יישובים ושתי ערים (ימית ואופירה).

בשנת 2005 התבצעה תוכנית ההתנתקות, ובמסגרתה פונו כלל ההתנחלויות ברצועת עזה והכוחות הישראליים נסוגו עד לקו הירוק. בנוסף פונו ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון: גנים, חומש, כדים ושא-נור. הפינוי כלל 25 יישובים וכ-8,600 מפונים וגרם למשבר נרחב בחוגי הציונות הדתית.

לאחר תוכנית ההתנתקות, במהלך הבחירות לכנסת השבע עשרה, הציע ממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט את "תוכנית ההתכנסות", שנועדה להרחיב את מהלכה של ההתנתקות ולפנות אזורים נרחבים ביהודה ושומרון. התוכנית לא יצאה לפועל.

פינוי מפורסם נוסף הוא פינוי עמונה ב-2009 ושוב ב-2017, שנעשה בעקבות פסיקת בג"ץ כי הוקם על אדמות פרטיות ותוך דיון ציבורי סוער. הפינוי ב-2009 היה אלים במיוחד, בעוד שלאחר הפינוי ב-2017 הוקמה עבור התושבים ההתנחלות עמיחי.

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מתושבי ההתנחלויות התיישבו ממניעים אידאולוגיים וראו בהתיישבותם חלק מהגשמת מטרה חשובה יותר, כגון מצווה דתית, הקדמת הגאולה המשיחית, תרומה לביטחון ישראל, הגשמת הציונות והזדמנות להקים חברת מופת במסגרת התיישבות חלוצית הרחק מחיי העיר הסואנת. טיעונים ומניעים מקובלים למפעל ההתנחלויות הם:

ביטחון ישראל ומניעים מדיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומכי ההתנחלויות טוענים שהן חשובות לביטחון ישראל, מפני שהן חולשות על אזורים אסטרטגיים בישראל. לדוגמה, מישור החוף כפי שהוא נראה מן ההתנחלות הר ברכה. מסומנים בחץ: מגדלי עזריאלי.

חלק מתומכי ההתנחלויות טוענים כי ההתנחלויות חשובות לביטחונה של מדינת ישראל, או לביטחונם של אזורים ותשתיות רגישים בה. לתפיסתם, ההתנחלויות מספקות לישראל עומק אסטרטגי וגבולות בני הגנה. טענה מרכזית המושמעת בהקשר זה היא שללא שטחי יהודה ושומרון רוחבה המינימלי של מדינת ישראל הוא כ-15 קילומטרים, וניתן לפצלה לשניים במתקפת בזק מהירה. עוד נטען שהרי יהודה וגבעות השומרון חולשים על מישור החוף, גוש דן וירושלים, וללא התנחלויות, טרוריסטים פלסטינים ומדינות ערב העוינות את ישראל, ינצלו את הרי יהודה וגבעות השומרון כבסיסים להתקפות רקטות וטילים על ריכוזי האוכלוסייה והתשתיות של ישראל. טיעונים דומים מושמעים לגבי ההתיישבות בבקעת הירדן, המהווה טריז בין הרי יהודה והשומרון לירדן, עיראק וסוריה, ומונעת יצירת חזית ערבית מאיימת מהמזרח, הנושקת לעורפה של ישראל.

מנגד, מתנגדי ההתנחלויות טוענים כי ההתנחלויות מזיקות לביטחון ישראל, בהיותן נטל הפוגע בביטחון ישראל ובכלכלתה.[41] המועצה לשלום וביטחון פרסמה בשנת 2012 מסמך שלפיו מפעל ההתנחלויות פוגע בביטחון ישראל.[42]

זיקה דתית והיסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מתומכי ההתנחלויות טוענים כי יהודה ושומרון הם חלק מרכזי מארץ ישראל ההיסטורית, וכי הם ערש תרבות התנ"ך. על פי התנ"ך ועל פי מקורות אחרים, שטחים אלו היו ברובם בריבונות יהודית בתקופת מלכות יהודה וישראל ובתקופת החשמונאים, והיו מיושבים ביהודים בתקופה הרומית עד מרד בר כוכבא, ועיקר החֲזָקָה היהודית על ארץ ישראל בא מהם. הטענה לחזקה יהודית על ארץ ישראל מתייחסת בראש ובראשונה לשטחי יהודה ושומרון, שההתיישבות היהודית בעת העתיקה הייתה בעיקר בהם ולא במישור החוף, שבו מרוכזת מרבית ההתיישבות היום. גם החשמונאים התבססו בכיבושיהם על זכויות היסטוריות (לרבות במישור החוף), וידועה תשובתו של שמעון החשמונאי (שכבש את יפו ואת גזר) לשליח אנטיוכוס השביעי שבא בדרישות טריטוריאליות: "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים מָשַלְנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, השיבוֹנו את נחלת אבותינו".[43]

חלק מתומכי ההתנחלויות העלו גם טיעונים דתיים, שעיקרם הדגשה גוברת והולכת של מצוות יישוב ארץ ישראל, עד כדי טענה שהיא מהחשובות שבמצוות. הבולט שבהם הוא הרב צבי יהודה קוק, שהגותו שילבה בין שלושה מרכיבים: הצד המעשי בציונות המעשית, הצד הלאומי במחנה הרוויזיוניסטי, והתפיסה שמדינת ישראל היא תחילת תהליך הגאולה – תפיסה שהייתה חלק מהאידאולוגיה של אביו.

התיישבות אידאולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין ישיבת ההסדר בנווה דקלים, שעוצב כמגן דוד ענק על ידי האדריכל גרשון שבח.

מתנחלים רבים רואים את עצמם כממשיכי דרכם של הקיבוצים ושל יישובי חומה ומגדל, המממשים את הקריאה הציונית להתיישב בכל ארץ ישראל, ואף בלב יישוב ערבי, כדוגמת תל חי שהייתה דגל הציונות וחניתה שהייתה סמל ליישובי חומה ומגדל, שכן "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו" (יוסף טרומפלדור[44]). מספר אנשי שמאל וקיבוצים מתנועת ארץ ישראל השלמה, כמו יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, היו שותפים לראייה זו של המתנחלים את עצמם. חרף זאת, לא זכתה תנועת "גוש אמונים" לתמיכה רבה בקרב אנשי ההתיישבות העובדת.

חלק מהמתנחלים ראו בהתנחלויות בחבלי ארץ התנ"ך הזדמנות להקים חברת מופת המשלבת תורה ועבודה, יהדות וציונות. כך, למשל, נטען על ידי המתנחלים שדגם היישוב הקהילתי, השכיח באזורים רבים בארץ, הומצא לראשונה ביישוב עפרה. רבות מההתנחלויות הן בעלות אופי של יישוב קהילתי-דתי, ובלא מעט מהן הוקמו מוסדות חינוך ממלכתיים-דתיים ותורניים, לרבות ישיבות, ישיבות הסדר ומכינות קדם-צבאיות (המכינה הקדם צבאית הראשונה, מכינת בני דוד, הוקמה בהתנחלות עלי). רבים מתושבי גוש קטיף התגאו בקהילה שהקימו ובנווה המדבר הירוק שהקימו בלב החולות של רצועת עזה. רוב היישובים הללו היו יחסית סגורים ואפשרו הקפדה על אורח חיים דתי אדוק, ובמקומות מסוימים אף חרדי.

התיישבות חרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי מגורים רבי קומות בעיר החרדית מודיעין עילית

ברחבי יהודה ושומרון יש מספר יישובים עירוניים בעלי אוכלוסייה חרדית. שתי ההתנחלויות הגדולות ביותר הן ערים חרדיות: ביתר עילית ומודיעין עלית. בנוסף, גם בגבעת זאב, תל ציון (כוכב יעקב), עמנואל, מעלה עמוס ומיצד יש אוכלוסייה חרדית משמעותית. האידאולוגיה של התנחלויות אלה מבוססת על הרצון לחיות ביישוב שיהיו בו חרדים בלבד, והקמתן נבעה מהצורך בפתרון דיור ולא ממניעים אידאולוגיים לאומיים. בחלק מיישובים אלה פועלת ועדת אכלוס, שתפקידה לדאוג לצביונה החרדי של אוכלוסיית העיר. התיישבות החרדים איננה זוכה להדים רבים בשיח אודות ההתנחלות, אף על פי שהם מהווים כשליש מאוכלוסיית המתנחלים. בחלק מיישובים אלה קצב גידול האוכלוסייה הוא המהיר ביותר, בפרט בשל ריבוי טבעי גבוה.[45]

מעמד משפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הטענות של מתנגדי ההתנחלויות היא שהקמתן מנוגדת לחוק הבין-לאומי, ובעיקר לאמנת ז'נבה הרביעית, האוסרת העברת אוכלוסייה לאזור כבוש, כשהדיון גולש גם לשאלה על זכותה של ישראל על יהודה ושומרון.

ישראל סיפחה את מזרח ירושלים מייד אחרי מלחמת ששת הימים בהחלטת ממשלה שהתבססה על סעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט ואת רמת הגולן על ידי חוק רמת הגולן ב-1981, אך אף מדינה לא הכירה בסיפוחים אלה, למעט ארצות הברית בשנת 2019. ממשלת אוסטרליה הביעה מספר פעמים את הסתייגותה מגינויי ההתנחלות של הקהילה הבין-לאומית.[46][47] בשנת 1988 הכריזה ירדן כי היא מוותרת על כל תביעותיה לריבונות בשטחים ביהודה ושומרון, אך ישראל לא סיפחה שטחים אלה ולא החילה עליהם את החוק הישראלי. מעמדם החוקי של אזרחי ישראל הגרים באזורים אלה הושווה בחלק מחוקי המדינה לזה של תושבי ישראל (למשל: סעיף 3א לפקודת מס הכנסה וסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי), אולם השטח עצמו אינו מוגדר מבחינה חוקית כחלק ממדינת ישראל.

לפי פסיקת בית המשפט העליון, אחיזתה של ישראל בשטחים שלא סופחו היא בגדר תפיסה לוחמתית. לפי התפיסה המקובלת בעולם, הקמת יישובים בשטחים אלו מהווה הפרה של עקרונות אמנת ז'נבה הרביעית, לפיהם "המעצמה הכובשת לא תגרש ולא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית לשטח שכבוש על ידה",[48] אולם יש החולקים על תחולת פסקה זאת של האמנה על ההתנחלויות. טענה נוספת שהועלתה נגד חוקיות ההתנחלויות היא שישראל מפלה לרעה את הפלסטינים ומונעת מהם לבנות בתים, בעודה נותנת למתנחלים סיוע לבנייה.[49]

מעמדם של יהודה ושומרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מעמדם המשפטי של יהודה ושומרון

קיימת מחלוקת לגבי מעמדם המשפטי של יהודה ושומרון. העמדה המקובלת בקהילה הבינלאומית[50] רואה בהם שטח כבוש. עמדה זו משתקפת בהחלטות רבות של מועצת הביטחון של האו"ם, וזוהי הדעה המקובלת בקרב מומחים למשפט בינלאומי,[51] ביניהם גם מומחים ישראליים כגון פרופ' ארנה בן-נפתלי וד"ר אייל גרוס.[52]

מנגד, יש הרואים בהם "שטחים שנויים במחלוקת", וטוענים שמכיוון שישראל כבשה את השטחים במסגרת הגנה עצמית במלחמת ששת הימים, זכותה להחזיק בשטחים עד השגת הסכם מדיני שיקבע גבולות אחרים.[53] כך, למשל, המשפטן פרופ' סטיבן שוובל, יועץ משפטי למחלקת המדינה האמריקנית ולאחר מכן נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג.[ג] פרופ' יוליוס סטון,[55] פרופ' יוג'ין רוסטוב, ממנסחי החלטה 242,[56] וכן משפטנים ישראלים, כגון פרופ' טליה איינהורן,[57] ונשיאי בית המשפט העליון לשעבר שמעון אגרנט,[58] ומאיר שמגר,[ד] אשר שוללים את הראייה של יהודה ושומרון כשטח כבוש, ואף רואים בישראל את בעלת הזכויות החזקות ביותר בשטחים אלה: יותר מירדן, שסיפוחה את יהודה ושומרון לא הוכר רשמית על ידי רוב מדינות העולם, ויותר מהפלסטינים, שמעולם לא הייתה להם ריבונות שם.

התומכים בהתנחלויות מבססים את חוקיותן מבחינת המשפט הבינלאומי על ההכרה הבינלאומית בזכותם של היהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל. בועידת סן רמו (1920) החליטו 52 מדינות חבר הלאומים להפקיד בידי בריטניה את המנדט לשלוט בארץ ישראל לצורך מימוש סעיף 22 באמנת חבר הלאומים, הקובע כי "קהילות שבעבר נשלטו בידי האימפריה הטורקית הגיעו לשלב התפתחות בו ניתן להכיר באופן זמני בקיומן כאומות עצמאיות, וזאת בכפוף למתן סיוע וייעוץ מנהלי על ידי המעצמה המנדטורית עד לרגע בו יוכלו לעמוד על רגליהן". כתב המנדט הבריטי קבע כי "שום שטח ארצישראלי לא יינתן בצמיתות או בחכירה לממשלתה של מעצמה זרה כלשהי ולא יושם באיזה אופן שהוא תחת שלטונה" בנוסף, קבע כתב המנדט כי ממשלת ארץ ישראל תעודד "התיישבות צפופה של יהודים על הקרקע".[60] לדברי המצדדים בגישה זאת, זכויות אלו נשארו בתוקף גם לאחר סיום המנדט הבריטי והקמת ארגון האו"ם במקום חבר הלאומים, וזאת על סמך סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות המעגן את כל ההסכמים והחוקים הבינלאומיים הקודמים. לדבריהם, גם תוכנית החלוקה מ-1947 אין בכוחה לבטל זכויות אלו, כיוון שהיא נדחתה על ידי העולם הערבי. פרופ' דאגלס פיית' ששימש תת-מזכיר ההגנה אף הוסיף כי "אם ליהודים אין עתה שום זכויות חוקיות מוכרות בתביעתם ליהודה ושומרון כחלק ממדינתם, כי אז אין להם זכויות כאלה בשום מקום בארץ ישראל".[61][62]

בנוסף, רבים מהתומכים בזכות ישראל על יהודה ושומרון מדגישים את הזכות ההיסטורית של היהודים, ששלטו בחבל ארץ זה במשך מאות שנים לסירוגין, עד לחורבן בית שני.

מעמד ההתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת מחלוקת האם אמנת ז'נבה הרביעית חלה על יהודה ושומרון, מכיוון שהאמנה מגדירה בסעיף 2 שהיא חלה על שטח שנכבש על ידי מדינה החתומה על האמנה מידי מדינה אחרת החתומה על האמנה.[דרושה הבהרה] ישראל טוענת שכיוון שיהודה ושומרון לא הוחזקו באופן חוקי על ידי ירדן, האמנה אינה חלה עליהם, אך עם זאת, היא מחילה מרצון באופן כללי את רוח האמנה.[63]

קיימת מחלוקת האם כוונת האמנה היא לאסור על אזרחי המדינה הכובשת לעבור באופן וולונטרי לשטח הכבוש, או רק על מדיניות גירוש כפוי של אזרחים לשטח הכבוש. אלה הסבורים שההתנחלויות אינן חוקיות, טוענים שכוונת האמנה היא שבתקופת הכיבוש, המדינה הכובשת חייבת להתייחס אל אוכלוסיית השטחים הכבושים הכפופה למרותה כאל אוכלוסייה מוגנת, ועל כן המדינה הכובשת חייבת למנוע באופן אקטיבי שינוי של המאזן הדמוגרפי בשטח הכבוש, ולמנוע מאזרחיה להשתמש במשאבי השטחים שתחת כיבושה (ובכלל זה משאבי קרקע, מים, מחצבים וכדומה). לעומתם, טוענים משפטנים כי כוונת האמנה, שעוסקת בפשעי מלחמה, היא רק למנוע גירוש כפוי של אזרחים לשטח הכבוש,[64] הן מבחינה פורמלית (המינוח המדויק באמנה, לצד "דפורטציה", הוא "טרנספר", מונח המתייחס להעברה, בדרך כלל שלא מרצון, של אוכלוסייה גדולה מחבל ארץ אחד לאחר; בפרסומי האו"ם שאינם דנים ישירות בישראל, המונח "טרנספר" מיוחד להעברה כפויה של אוכלוסייה),[65] והן מבחינת "כוונת המחוקק" – ניסוח זה נבחר לאחר מאמצים רבים מצד מדינות אירופאיות כגון צרפת ואנגליה, להגן על האוכלוסיות שלהן בשטחי האימפריות שלהן בעבר.[66] עמדת ביניים גורסת שהאמנה אוסרת על התנחלות ביוזמה ובמימון ממשלתי, אך אינה אוסרת על התנחלויות שהן יוזמה פרטית.[67]

נציגים ישראלים רשמיים טוענים[68] שההתנחלויות חוקיות, ויש משפטנים זרים התומכים בעמדה זו.[69][70] ביולי 2012 הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס אדמונד לוי, שהוקמה בהחלטת הממשלה, פרסמה את מסקנותיה, לפיהן ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון חוקית, גם לפי המשפט הבינלאומי, ולישראל יש זכות להתנחל בכל יהודה ושומרון. מאידך מועצת הביטחון של האומות המאוחדות[71] וגופים בינלאומיים רבים נוספים[72][52][73] טענו שהקמתן הייתה בניגוד למשפט הבינלאומי. רוב מדינות העולם מתנגדות למדיניות הקמת ההתנחלויות של ישראל.

פינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקומות רבים בעולם ממשל חדש מעודד התיישבות של תושבי מדינתו בשטחים שסיפח, כגון ההתיישבות הצרפתית בחבל הסאר אחרי מלחמת העולם השנייה ועד 1957, או ההתיישבות האינדונזית במזרח טימור ובפפואה וההתיישבות הטורקית בקפריסין. לפי פרופ' יוג'ין קונטורוביץ' מאוניברסיטאות שיקגו וג'ורג' מייסון, גם כשהשלטון הזר מסתיים והטריטוריה מקבלת שלטון עצמי, אין דרישה לפנות את ההתנחלויות, או את תושבי הטריטוריה המשתייכים לקבוצה אתנית מסוימת, והדרישה הפלסטינית לפינוי המתנחלים חסרת תקדים.[74]

עמדת הקהילה הבינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העצרת הכללית של האומות המאוחדות הצהירה פעמים רבות כי ההתנחלויות מנוגדות למשפט הבינלאומי. באוקטובר 1977 קיבלה העצרת החלטה נגד פעולות ישראליות לשינוי המצב המשפטי בשטחים הכבושים, וכינתה צעדים אלו בלתי חוקיים.[75] ביולי 1980 קבלה העצרת הכללית החלטה הקוראת לנסיגה ישראלית ללא תנאי מכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים כולל ירושלים, ולמימוש מלא של זכות השיבה תוך התנגדות לכל פתרון של בעיית הפליטים הפלסטינים מחוץ לגבולות ישראל.[76] בדצמבר 1995 הצהירה העצרת הכללית שההתנחלויות ביהודה ושומרון ובירושלים הן בלתי חוקיות.[77]

בשנים 1979–1980, בעת ממשלו של הנשיא ג'ימי קרטר, נתקבלו במועצת הביטחון של האו"ם החלטות 446, 452, ו-465, שכולן גינו את הבנייה הישראלית בהתנחלויות. בשנת 1981, לאחר שהתמנה רונלד ריגן לנשיא, הזמינה ממשלת ארצות הברית חוות דעת משפטית של מומחים מטעמה, ובה נקבע כי ההתנחלויות אינן בלתי חוקיות. הנשיא רונלד רייגן אמר בריאיון לניו יורק טיימס שההתנחלויות חוקיות, והממשלים אחריו נמנעו מלהגדירן כבלתי חוקיות.[78] מאז ועד שנת 2016, מנעה ארצות הברית קבלת החלטות במועצת ביטחון בסוגיה, באמצעות זכות הווטו שלה.[79] בתחילת 2011 ניסה ממשל אובמה לשכנע את הרשות הפלסטינית לוותר על הצעת החלטה שההתנחלויות "אינן חוקיות", תמורת הצהרה של יו"ר מועצת הביטחון שההתנחלויות "אינן לגיטימיות", אך משלא נענה, הטיל וטו על הצעת ההחלטה.[49] בסוף 2016, בשלהי כהונת הנשיא ברק אובמה, קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 2334 שקובעת שההתנחלויות אינן חוקיות, בתמיכת כל חברות המועצה, למעט ארצות הברית שנמנעה. הנשיא הנבחר דונלד טראמפ והקונגרס החדש הביעו התנגדות להחלטה, בלי להתייחס לסוגיית החוקיות כשלעצמה.[80][81] ראש ממשלת אוסטרליה מלקולם טרנבול התייצב לצד ישראל וגינה את ההחלטה.[82] בינואר 2016, במהלך ביקורה של שרת החוץ האוסטרלית ג'ולי בישופ היא תקפה את מדינות מערב אירופה בשל הלחץ שהן מפעילות על ישראל.[47]

עד 2019 שמר הממשל בארצות הברית על עמימות בנוגע לעמדתו בנושא חוקיות ההתנחלויות. חוות דעת רשמית שהוכנה על ידי משרד החוץ האמריקאי בשנת 1978 קבעה שההתנחלויות אינן תואמות את החוק הבינלאומי. יש הטוענים שחוות דעת זאת ביטאה את העמדה הרשמית של ממשלת ארצות הברית גם בהמשך.[83][84] אחרים טענו שרייגן שינה את המדיניות.[85] מעבר לסוגיית החוקיות, הממשלים בארצות הברית התנגדו להרחבת ההתנחלויות, ראו בהן מכשול לשלום וכינו אותן בלתי לגיטימיות.[86] בנובמבר 2019 הודיע מזכיר המדינה מייק פומפיאו שעמדת ממשל טראמפ היא שהקמת התנחלויות אינה נוגדת את המשפט הבינלאומי.[87] עם זאת הדגיש שעמדתה של ארצות הברית ביחס למעמדה הסופי של הגדה המערבית לא השתנתה, ויש לקבוע את מעמדה הרשמי במשא ומתן בין הישראלים לפלסטינים.[88]

בית הדין הבינלאומי לצדק, בפסיקתו נגד חוקיות גדר ההפרדה, פסק, בצטטו את החלטה 465 של מועצת הביטחון משנת 1980, כי ההתנחלויות אינן חוקיות.[72]

ביוני 2008 קרא מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, להקפיא כל בנייה בהתנחלויות. המזכ"ל אמר כי "המשך הבנייה בהתנחלויות בשטחים הכבושים מנוגדת לחוק הבינלאומי, להתחייבויותיה של ישראל על פי מפת הדרכים ולתהליך אנאפוליס".[89]

ביולי 2013 פרסם האיחוד האירופי הנחיות לפיהן גוף ישראלי שירצה לקבל מימון מהאיחוד האירופי או לקחת חלק בפרויקט שלו יידרש להצהיר שאין לו כל קשר להתנחלויות בגדה המערבית, במזרח ירושלים וברמת הגולן.[90]

בינואר 2020 פרסם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ את 'תוכנית המאה' שבה הכירה ארצות הברית לראשונה בתביעה הישראלית לסיפוח כל היישובים הישראליים ביו"ש; בהמשך להכרה של מזכיר המדינה מייק פומפאו בחוקיות ההתנחלויות בנובמבר 2019. התוכנית כוללת מפה המשרטטת רצף טריטוריאלי בריבונות ישראלית למרבית היישובים הישראליים.

פרקליטות המדינה ומשרד היועץ המשפטי לממשלה הגנו באופן שיטתי על עמדתם שזכותה של מדינת ישראל לבנות בהתנחלויות. משרד החוץ הישראלי אף הצהיר בשנת 2001 שהטענות שההתנחלויות אינן חוקיות לפי המשפט הבינלאומי הן חסרות בסיס ונובעות משיקולים פוליטיים.[65] משרד החוץ הוסיף בנחרצות:[91] "ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית הן חוקיות גם תחת החוק הבינלאומי וגם תחת ההסכמים בין ישראל לפלסטינים."[דרוש מקור]

כמה מדו"חות האו"ם בעשור השני של המאה ה-21 ביקרו את הרחבת ההתנחלויות, ואת האלימות מצד מתנחלים כלפי פלסטינים.[92][ה]

התנחלות היושבות על קרקע פרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית הקמת ההתנחלויות, שטחן נתפס על ידי צווי הפקעה צבאיים. בג"ץ אומנם קיבל את הטענה שההתנחלויות חוקיות, ואת הטענה שלגיטימי, בעיקרון, להפקיע קרקעות פלסטיניות פרטיות לצרכים ביטחוניים, באמצעות צו תפיסה צבאי (לדוגמה, בבג"ץ בית אל). אולם, בבג"ץ אלון מורה אסר בג"ץ על הפקעה כזו לצורך הקמת התנחלות, בשל חילוקי דעות פנימיים במערכת הביטחון לגבי מידת החשיבות הביטחונית של הקמת אלון מורה.

בעקבות פסיקה זו התקבלה החלטת ממשלה כי מעתה ייבנו התנחלויות חדשות אך ורק על אדמות מדינה, ועל כן נעשה מאמץ להסדרת מעמד של אדמות מדינה לשטחים נרחבים ביהודה ושומרון. בראש המאמץ עמדה פליאה אלבק שהייתה במשך 24 שנים מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. בתפקידה זה הגדירה את המנגנון המשפטי שאיפשר להכריז על הקרקע כאדמת מדינה על פי החוק העות'מאני מ-1858. הדבר לא כלל את מערכת הכבישים העוקפים, שנבנו עקב בעיות ביטחון מחד ורצון להפרדה בין ישראלים וערבים מאידך, ושלצורך הקמתם הופקעו שטחים פרטיים נרחבים. עם זאת, במרץ 2007 פרסמה תנועת "שלום עכשיו" דו"ח המתבסס על נתוני המנהל האזרחי, שלפיו כ-32% מהקרקעות שההתנחלויות שוכנות עליהן (ו-24% מהשטח הבנוי בהתנחלויות) הן קרקעות פלסטיניות פרטיות.[93]

סימון תוצרת ההתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2015 פרסמה הנציבות האירופית מסמך הקורא לסימון נפרד של מוצרים מההתנחלויות כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן. ההנחיה לסימון נפרד לא יושמה במרבית מדינות אירופה, אך בעקבות יישומה בצרפת פנה יקב פסגות לבית המשפט המנהלי בצרפת נגד סימון מוצריו. בית המשפט קיבל את עמדת היקב והורה על הקפאת יישום ההנחיה, והעביר את הנושא להכרעת בית הדין האירופי לצדק. בנובמבר 2019 פסק בית הדין שעל כל מדינות האיחוד האירופי לסמן את תוצרת ההתנחלויות כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן.[94] משרד החוץ של ישראל הגיב לפסק הדין: ”קיימים כ-200 סכסוכים טריטוריאליים שונים ברחבי העולם, אשר בעניין סימון מוצריהם לא פסק ביה"ד ואליהם אף לא התייחס. זוהי החלטה פוליטית מפלה”. מכון המחקר NGO Monitor ביקר את פסיקת בית הדין, וקבע כי היא מהווה "חלק בלתי נפרד מקמפיין ה-BDS". גם מחלקת המדינה של ארצות הברית גינתה את הפסיקה: ”הנסיבות סביב דרישת התיוג והעובדות כפי שהוצגו בפני בית המשפט, מרמזות על הטיה אנטי-ישראלית. למעשה הדרישה זו משמשת רק לעידוד, הקלה וקידום של חרם, סנקציות ופגיעה בישראל”.

התנגדות לפסיקה עלתה גם בבתי הנבחרים של חלק ממדינות האיחוד האירופי. הפרלמנט של הולנד קרא לממשלה ההולנדית "להסביר לנציבות האירופית כי ההנחיה לסמן רק מוצרים מישראל מהווה אפליה ביחס לסכסוכים אחרים בעולם", וגם הפרלמנטים בהונגריה ובצ'כיה הביעו התנגדות לסימון המוצרים.[95][96]

בנובמבר 2020 הכריז מזכיר המדינה של ארצות הברית מייק פומפיאו, כי ארצות הברית תגדיר את מוצרי ההתנחלויות המיוצרים בשטח C ובשטח H2 כ"תוצרת ישראל".[97]

מספר גופים פוליטיים בישראל ומחוצה לה קוראים לחרם על ההתנחלויות, פעולת מחאה נגד מדיניות ההתנחלות של ישראל מעבר לקו הירוק, בדרך של החרמת תוצרת ההתנחלויות, סירוב להופיע בהן, סירוב לשתף פעולה עם מוסדות הנמצאים בהן והחרמת חברות המספקות שירותים להתנחלויות.

ההתנחלויות בשיח הציבורי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דף הבית של "שלום עכשיו" (2 במרץ 2006) המוקדש ברובו להתנחלויות
פינוי כפר דרום במהלך ביצוע תוכנית ההתנתקות, 2005.

הדיון הציבורי בישראל בסוגיית ההתנחלויות החל לאחר מלחמת ששת הימים. באותם הימים, התמיכה בהתנחלויות חצתה שורות ומפלגות, החֵל בשורות ההתיישבות העובדת וחוג עין ורד וכלֵה בימין. עם השנים, הפכה התמיכה בהתנחלויות למזוהה עם הימין, והתומכים בהתנחלויות בקרב חוגי השמאל הצטרפו לשורות הימין.

כך, לדוגמה, פורסם ב-1967 גילוי דעת של קבוצת סופרים ואנשי רוח תחת השם "התנועה לשחרור ארץ ישראל". בגילוי הדעת נכתב: "ניצחונו של צה"ל במלחמת ששת הימים העמיד את העם והמדינה בתוך תקופה חדשה וחותכת גורל. ארץ ישראל היא עתה בידי העם היהודי, וכשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים מה שקיבלנו מידיה: את ארץ ישראל. הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו, כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד, ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו". על גילוי הדעת חתמו נתן אלתרמן, שהיה פעיל מרכזי בתנועה, שמואל יוסף עגנון, אורי צבי גרינברג, חיים הזז, חיים גורי, יהודה בורלא, יעקב אורלנד, מנשה הראל, יצחק שלו, דב סדן, זאב וילנאי, רחל ינאית בן-צבי, זרובבל גלעד ומשה שמיר.

לאחר מלחמת יום הכיפורים פחתה במידה ניכרת התמיכה ברעיון ארץ ישראל השלמה בקרב פעילי השמאל, אולם בקרב התנועה הדתית לאומית צבר הרעיון תאוצה, דבר שהתבטא בהקמת תנועת גוש אמונים.

ארגון השמאל הראשון שהוקם מתוך התנגדות להתנחלויות היה שלום עכשיו. ארגון זה הוקם ב-1978 בעקבות מכתב הקצינים שנשלח לראש הממשלה מנחם בגין לאחר ביקור סאדת בישראל בנובמבר 1977, שבו נאמר, בין היתר, "ממשלה שתעדיף קיום יישובים מעבר לקו הירוק על חיסול הסכסוך ההיסטורי והשכנת מערכת יחסים נורמלית באזורנו, תעורר אצלנו סימני שאלה לגבי צדקת דרכנו".

קיימת התנגדות להתנחלויות מצד תנועות ומפלגות פוליטיות הרואות בהחזקת השטחים הללו כורח זמני עד להסכם שלום עם הפלסטינים, וכן תנועות המתנגדות לשלטון ישראל בשטחים, ורואות את מפעל ההתנחלויות כמפעל המפלה באופן שיטתי בין מתנחלים ישראלים לפלסטינים היושבים באותו חבל ארץ, ובכך יוצר מציאות של אפרטהייד.[98] התומכים בפינוי ההתנחלויות רואים בהן מכשול לנסיגה עתידית מהשטחים. אחרים מבין מתנגדי השליטה הישראלית בשטחים קוראים לסיימה גם מבלי לפנות את ההתנחלויות, ולאפשר למתנחלים להישאר כאזרחים שווי זכויות במדינה פלסטינית.[99]

מפלגות הימין בארץ תומכות בדרך כלל בהתנחלויות, בעוד מפלגות השמאל דוגלות בפינוי חלקן, כולן או רובן, ובריכוז רוב המתנחלים בגושי התיישבות גדולים, במסגרת הסכם שלום עתידי עם הפלסטינים. תנועות השמאל הישראליות מתנגדות להתנחלויות מנימוקים אידאולוגיים, מוסריים, תועלתניים ומשפטיים ורובן דורשות לפנותן. חלק מתנועות אלו רואה בהתנחלויות פשע מלחמה; לעיתים מתורגמת ההתנגדות להתנחלויות לכדי שנאה גלויה כלפי המתנחלים עצמם.[100] תנועות רדיקליות כגון גוש שלום מטיפות להחרמת תוצרת ההתנחלויות ומספר אנשים המזוהים עם השמאל הקיצוני אף נתנו לגיטימציה לטרור פלסטיני כנגד המתנחלים.[ו][102] במסגרת התנגדותה להתנחלויות הקימה תנועת שלום עכשיו צוות שמטרתו לעקוב אחרי הבנייה בהתנחלויות ולדווח לציבור הישראלי והעולמי על כל הרחבה שלהן, ובפרט של המאחזים, שלרוב נעשית בניגוד להסכמים והצהרות של הממשלה. בעשור השני של המאה ה-21, חלק גדול מפעילות התנועה מוקדש למאבק בהתנחלויות והם רואים את מפעל ההתנחלות כמכשול משמעותי לקראת הסכם עתידי. ההתנגדות מנומקת גם בטענה שפריסת היישובים מאלצת את צה"ל לסכן כוחות גדולים באזורים עוינים.[103]

בהבנות ז'נבה, שנוסחו ב-2003 על ידי קבוצת אנשי שמאל ישראלים וקבוצת פלסטינים, במטרה לשמש בסיס להסדר בין ישראל והפלסטינים, סוכם כי מתוך ההתנחלויות יישארו בריבונות ישראלית שכונות יהודיות בירושלים וסביבה, גבעת זאב, יישובי גוש עציון, ומספר קטן של התנחלויות היושבות בסמוך לקו הירוק. הבנות ז'נבה נתקלו בהתנגדות רבה בישראל, אף בחלקים מהשמאל.

לפי מצע מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה-16, "גושי ההתיישבות הגדולים יצורפו למדינת ישראל. ההתנחלויות ביש"ע, שאינן בגושי ההתיישבות המסופחים, יפונו."[104] ובמצעה לבחירות לכנסת ה-18 נכתב באופן דומה: "גושי ההתיישבות מרובי אוכלוסייה יהודית יישארו תחת ריבונות ישראלית, ההתנחלויות ביהודה ושומרון שאינן בגושי ההתיישבות המסופחים, יפונו בהסדר".[105]

אהוד אולמרט הצהיר בתחילת 2006 שבכוונתו לשמור בריבונות ישראל את גוש אריאל, גוש עציון, גוש מעלה אדומים ואת בקעת הירדן,[106] ובמסגרת המשא ומתן עם אבו מאזן דווח שאולמרט לא הסכים לוותר על גושי ההתנחלויות.[107][108]

במערכת הפוליטית בישראל, יש הרואים בהתנחלויות המבודדות ובאחזקת השטחים המאוכלסים בצפיפות בעיה ביטחונית ומדינית ועול כלכלי ומוכנים להסכים על פינוי ההתנחלויות המבודדות תמורת סיפוח גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון, לרבות מעלה אדומים, אריאל וגוש עציון, למדינת ישראל. זו הייתה גם עמדתו של ראש הממשלה אריאל שרון, שהכריז שגושי ההתנחלויות יישארו בידי ישראל בכל הסדר קבע עתידי ואף אמר שהשיג בזמנו לעמדה זו גושפנקה אמריקנית.

בנאום שנשא ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו במאי 2011 בפני הקונגרס של ארצות הברית, אמר כי כל פשרה עתידית "חייבת לקחת בחשבון את השינויים הדמוגרפיים שחלו בשטח", והוסיף כי "בכל הסכם שלום אמיתי, חלק מההתנחלויות יהיו מחוץ לגבולות ישראל".[109] בפועל ממשלות נתניהו בנו בהתנחלויות, בדגש על היישובים שמעבר לגדר ההפרדה, ומספר הישראלים גדל ביהודה ושומרון למעל חצי מיליון.[110] השיח הציבורי והפוליטי נע מנסיגה ופינוי, לדיון על החלת הריבונות וסיפוח חלק מהשטחים, בעיקר סביב פרסום תוכנית המאה,[111] והתמיכה הציבורית בהקמת מדינה פלסטינית בירידה.[112] יתרה מזו, גם ממשלת בנט-לפיד בנתה ביהודה ושומרון בהיקפים דומים לאלו של ממשלות נתניהו.[113] ממשלת נתניהו השישית לראשונה קבעה בקווי היסוד שלה צעדים ממשיים להחלת הריבונות הישראלית על ההתנחלויות[39]. הממשלה קבעה בקווי היסוד שלה כי היא תפעל לפתח את ההתיישבות ביהודה ושומרון ותשווה את החקיקה בה לזו של כלל מדינת ישראל. כחלק ממדיניות זו הועבר המנהל האזרחי מאחריות שר הביטחון לידי שר האוצר בצלאל סמוטריץ.

בסקר משנת 2008 סברו בטעות כ-40% מהמשיבים כי ההתנחלויות אריאל, קריית ארבע ומעלה אדומים נמצאות בגבולות הקו הירוק.[114]

ההתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטובוס נוסע ברחוב באפרת
העיר אריאל היא אחת מההתנחלויות הגדולות. ציביונה חילוני ופועלת בה אוניברסיטת אריאל.
רחוב בנווה דקלים בגוש קטיף

צורת התיישבות רווחת בהתנחלויות היא יישוב קהילתי, שהוא יישוב המבוסס על קשרים חברתיים משמעותיים בתוך הקהילה. בניגוד לצורות יישוב כפריות אחרות בישראל (כגון מושב וקיבוץ) אין ביישוב קהילתי שיתוף כלכלי או דגש חקלאי. בנוסף, קיימות ביהודה ושומרון 4 ערים ישראליות, מושבי עובדים וקיבוצים.

לארבע התנחלויות מרובות אוכלוסייה מעמד של עיר: מעלה אדומים, אריאל, ביתר עילית ומודיעין עילית. מודיעין עילית היא ההתנחלות האחרונה שהפכה לעיר, במרץ 2008, והיא גם העיר היהודית המאוכלסת ביותר ביהודה ושומרון (נכון ל-2021).

ההתנחלויות (שאינן במעמד של רשות מקומית עצמאית) מנוהלות על ידי שש מועצות אזוריות: מועצה אזורית שומרון, מועצה אזורית מטה בנימין, מועצה אזורית גוש עציון, מועצה אזורית הר חברון, מועצה אזורית בקעת הירדן ומועצה אזורית מגילות. בנוסף קיימות מספר מועצות מקומיות.

ההתנחלויות מרוכזות באזורים שונים:

תשתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תחבורה ביהודה ושומרון

התשתיות התחבורתיות המשמשות את ההתנחלויות משותפות ברובן ומשמשות גם את הפלסטינים. במהלך הסכמי אוסלו נסללו ביהודה ושומרון מספר כבישים עוקפים, המונעים את הצורך לעבור בתוך ערים פלסטיניות. המפורסמים שבהם הם כביש המנהרות ועוקף יריחו. סלילת כבישים היא לפרקים נושא שנוי במחלוקת, מפני שהיא מצריכה ומאפשרת הפקעת אדמות בבעלות פלסטינית.

תעשייה וחקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לאזורי מגורים, קיימים בהתנחלויות גם אזורי תעשייה, כגון אזור התעשייה ברקן, שער בנימין ומישור אדומים. בכל אזורי התעשייה מועסקים עובדים פלסטינים, וקל יותר לפלסטינים להיכנס אל אזורי התעשייה מאשר להיכנס להתנחלויות, אך העסקים באזורי התעשייה הם כולם בבעלות ישראלית. בנוסף, פלסטינים רבים מועסקים בהתנחלויות השונות בענפי תעשייה שונים, אך בחלק מההתנחלויות, כגון יצהר, מקפידים על "עבודה עברית" ונמנעים מהעסקת פלסטינים.[115]

ענף החקלאות התפתח בהתנחלויות כדרך להרחבת האחיזה היהודית, והתפתחה גם רעיית צאן וחקלאות אורגנית.

הנהגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגוף הייצוגי וההנהגתי העיקרי של המתנחלים הוא מועצת יש"ע, המאגדת את המועצות המקומיות ביהודה ושומרון.

בין הרבנים הבולטים בהתנחלויות: דב ליאור, שלמה אבינר, זלמן ברוך מלמד, רא"ם הכהן, אליעזר מלמד ואליקים לבנון. כמה מן הרבנים המרכזיים בהתנחלויות מאוגדים בוועד רבני יש"ע.

בעשור האחרון גדל מספר חברי הכנסת מקרב המתנחלים. בכנסת השש עשרה היו 11 מתנחלים, שיעור כפול לערך משיעור המתנחלים מכלל תושבי ישראל. הייצוג המוגבר הושווה לייצוגם של חברי קיבוצים בעשורים הראשונים של מדינת ישראל.[116] חברי כנסת מתנחלים ניתן למצוא במפלגות כמו הציונות הדתית, הליכוד וישראל ביתנו.

ארגונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין כלי התקשורת המזוהים עם המתנחלים: כתב העת נקודה, ערוץ 7 וגלי ישראל. גלי ישראל הוקמה כרדיו אזורי במחוז יו"ש, דבר שהצריך את הקמת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש, כהרחבה לרשות השנייה שפועלת בתחומי ריבונות ישראל.

השכלה וחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתנחלויות יש מספר מוסדות להשכלה גבוהה: אוניברסיטת אריאל בשומרון, המכללה האקדמית הרצוג ומכללת אורות ישראל. בגלל מחלוקות פוליטיות, סירבה המל"ג לקבל אחריות על המוסדות הללו, דבר שהביא להקמת מל"ג יו"ש, שפעלה עד שחוק המל"ג שונה ב-2019 והמוסדות הועברו לאחריות המל"ג.

בשל האופי הדתי של ההתנחלויות, ברבות מהן יש ישיבות. עם המפורסמות שבהן נמנות ישיבת הר עציון, ישיבת ניר קריית ארבע, ישיבת בית אל וישיבת ברכת משה. בנוסף, יש בהתנחלויות מכינות קדם-צבאיות, כגון המכינה הקדם-צבאית בני דוד. המכינות הקדם-צבאיות הראשונות נוסדו בהתנחלויות.

ביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנחלויות והתשתיות המשמשות אותן מהוות, בהרבה מקרים, יעד לטרור פלסטיני, הכולל יידוי אבנים, בקבוקי תבערה ופיגועי ירי (בהם: רצח טלי חטואל ובנותיה, הפיגוע בנחל תלם ורצח שלהבת פס) וכן פיגועים בתוך יישובים (בהם רצח בני משפחת שבו,[117] רצח בני משפחת גביש,[118] הפיגוע בישיבת עתניאל, החדירה למכינה בעצמונה[119] וטבח משפחת פוגל באיתמר). התנחלויות רצועת עזה, כמו יישובי עוטף עזה, היו חשופות גם לירי פצצות מרגמה, רקטות קסאם וטילי נ"ט.

הביטחון בהתנחלויות מסופק על ידי מספר מערכות. הביטחון הפנימי ברוב היישובים ניתן על ידי תושביהם, בכיתות כוננות מקומיות וחברות אבטחה הממומנות על ידי הרשויות המקומיות, על פי חוק הרשויות המקומיות (הסדרת שמירה). בהתנחלויות המבודדות, השמירה מתוגברת בכוחות צה"ל. כוחות צה"ל מספקים גם את הביטחון בתשתיות שמחוץ ליישובים. במסגרת פעולות האבטחה, הוקמו גם יחידות הגנה מרחבית שבהן משרתים תושבי ההתנחלויות.[120][121]

ההסדרים החוקיים בהתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – החוק הישראלי בהתנחלויות ביהודה ושומרון

החוק הבסיסי החל בשטחי יהודה ושומרון הוא החוק הירדני שחל שם לפני מלחמת ששת הימים, והחוק הבסיסי שחל ברצועת עזה הוא החוק המצרי שחל שם לפני מלחמת ששת הימים. באמצעות צווים של אלוף פיקוד המרכז הוחלו ביהודה ושומרון הוראות חוק ישראליות, כגון פקודת הראיות. מעמדם החוקי של אזרחי ישראל הגרים באזורים אלה הושווה בחלק מן החוקים (למשל: סעיף 3א לפקודת מס הכנסה וסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי) לזה של תושבי ישראל. אופן תחולתו של חוק מס ערך מוסף בשטחי יש"ע נקבע בסעיף 1א לחוק. ללא החלה מפורשת, בחקיקה, בצו של אלוף הפיקוד או בפסיקה, החוק הישראלי אינו חל על אזרחי ישראל הנמצאים ביהודה ושומרון או מתגוררים שם.[122]

צו אלוף הפיקוד[123] מחייב תשלום שכר מינימום בהעסקת עובד בהתנחלות[124] ובהעסקה על ידי מעסיק ישראלי גם מחוץ להתנחלות, אך אינו חל על העסקה בידי מעסיק פלסטיני.[125] מרבית דיני העבודה לא הוחלו ביהודה ושומרון. עלו הצעות להחיל את דיני העבודה, כולם או מקצתם, על שטח C, אך הצעות אלה לא מומשו.[126] לא מומשה גם הצעה להחלת כל חוקי מדינת ישראל על ישראלים בהתנחלויות באמצעות צווים של אלוף הפיקוד.[127] סעיף 2(א1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע כי הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה ביהודה ושומרון, ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל.[128]

בפברואר 2017 אישרה הכנסת חוק מיוחד להתנחלויות – החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון – שמטרתו "להסדיר את ההתיישבות ביהודה והשומרון ולאפשר את המשך ביסוסה ופיתוחה" (סעיף 1 לחוק). ב-9 ביוני 2020 ביטל בג"ץ את החוק.

הטבות בחקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר נכללו כמעט כל ההתנחלויות ברשימת היישובים הנהנים מזיכוי מס, לפי סעיף 11 לפקודת מס הכנסה (הרשימה כוללת בין היתר גם את יישובי גבול הצפון ויישובי עוטף עזה). הטבה זו נשללה מן ההתנחלויות החל מחודש יולי 2003, במסגרת חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל שיזם שר האוצר, בנימין נתניהו.[129] בתחילת 2016 נקבעו קריטריונים אחידים למתן זיכוי ממס לפי סעיף 11, וגם התנחלויות העונות על קריטריונים אלה, כגון עתניאל וקריית ארבע, נכללות ברשימת היישובים המזכים בהטבה.[130]

בדצמבר 2012, 87 מתוך 131 ההתנחלויות הקיימות נמצאו ברשימה של 660 יישובי אזור עדיפות לאומית שבהם ישנן הטבות ברכישת קרקעות. הרשימה מבוססת על קריטריונים כגון ריחוק ממרכז הארץ, קרבה לאזורי עימות ודירוג חברתי-כלכלי.[131]

תקנה 12(ד) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964, קובעת כי רואים התפטרות של עובד כפיטורים, אם העובד העתיק את מקום מגוריו למקום התנחלות או היאחזות שאושרו לעניין זה על ידי שר הביטחון ושר החקלאות, וגר באותו מקום לפחות שישה חודשים רצופים. עשרות התנחלויות נכללות ברשימת היישובים שאושרו.[132]

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרדים בהתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החרדים מהווים כשליש מאוכלוסיית המתנחלים.[4] שתי ההתנחלויות הגדולות ביותר הן ערים חרדיות: ביתר עילית ומודיעין עלית. בנוסף, יש אוכלוסייה חרדית משמעותית גם בהתנחלויות גבעת זאב, תל ציון (כוכב יעקב), עמנואל, מעלה עמוס ומיצד. בחלק מיישובים אלה קצב גידול האוכלוסייה הוא המהיר ביותר, בפרט בשל ריבוי טבעי גבוה.[45]

מוסדות מקימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקמת ההתנחלויות מעורבים גופים שונים, ממשלתיים ואזרחיים.

גופים ממשלתיים:

בנוסף, מעורבים בהקמת התנחלויות משרד הבינוי והשיכון, וחיל הנח"ל באמצעות היאחזויות הנח"ל.

גופים אזרחיים:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Rafi Segal, Eyal Weizman (editors), A Civilian Occupation, Babel, Tel-Aviv, 2003
  • Mitchel G. Bard, Myths and Facts: A Guide to the Arab-Israeli Conflict, AICE, 2006
  • אלן דרשוביץ, The Case For Israel, Wiley, 2004

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרי אינטרנט:

המעמד המשפטי של ההתיישבות היהודית ביש"ע:

דו"חות של עמותות שמאל:

דו"חות של עמותות ימין:

כתבות:

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ למשל: התנחלות שבטי בדואים. בכנס החברה הגאוגרפית הישראלית, שהתקיים ב-1978 באוניברסיטת בר-אילן, הרצה פרופ' ארנון סופר בנושא: "תהליכי התנחלות ערבית בישראל - השלכות וממדים".
  2. ^ מלבד נגוהות, שהוקמה מחדש ב-1997 בהתאם לחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה שקבעה כי ניתן להקימה בלי החלטת ממשלה חדשה, וסנסנה, שהוקמה כהיאחזות נח"ל ב-1997 ואוזרחה ב-1998, כשבשתיהן ההליכים התכנוניים לא הושלמו עד שנים אחר כך.
  3. ^ שוובל גרס[54] כי הנסיבות בעת מלחמה משפיעות על מצבם החוקי של השטחים, ומכיוון שישראל הייתה הצד המותקף וירדן פלשה באופן בלתי חוקי לשטחים אלו, לישראל ישנה את טענת הבעלות החזקה ביותר. מה עוד, שקווי 67 מעולם לא הוכרזו כקו גבול בינלאומי, אלא כקו שביתת נשק בלבד.
  4. ^ שמגר סבר כי מדינת ישראל איננה מחויבת לאמנת ז'נבה הרביעית משום ש"כל הרעיון של הגבלת הסמכויות של ממשל צבאי מבוסס על ההנחה שהיה קיים ריבון אשר גורש, וריבון זה היה ריבון חוקי"[59] ואילו ביש"ע לא היה ריבון חוקי מאז מלחמת העצמאות, משום שישראל לא הכירה בזכויות מצרים וירדן על השטחים שכבשו ב-1948.
  5. ^ מצד שני, ביקרו הדו"חות גם את האלימות הפלסטינית כלפי אזרחים ישראלים.
  6. ^ במוסף מעריב התפרסם ראיון של בילי מוסקונה לרמן עם עו"ד לאה צמל, שבסופו מובא דו-שיח. מוסקונה: תגידי לפחות שאת נגד פגיעה בחיי אדם. צמל: זה לא יהיה נכון כי אני בעד פגיעה במתנחלים.[101]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מירון רפופורט, מפעל ההתנחלות נולד במוחו של משה דיין כבר ב-1956, באתר הארץ, 10 ביולי 2010
  2. ^ יוסף ארנפלד, ביהודה ושומרון חוגגים נקודת ציון משמעותית, באתר ערוץ 7, 20 באוקטובר 2022
  3. ^ האטה בקצב גידול האוכלוסייה ביו"ש, באתר ערוץ 7, 21 בינואר 2018
  4. ^ 1 2 "דו"ח נתוני אוכלוסייה ביהודה שומרון ובקעת הירדן – נכון לינואר 2022", באתר מועצת יש"ע
  5. ^ 1 2 רן דגוני, ‏"המתנחלים עדיין אינם מסה קריטית שתסכל פתרון שתי מדינות", באתר גלובס, 18 בספטמבר 2017
  6. ^ אבירם בן מרדכי, נתניהו וראשי מפלגות רבים: "משבר הדיור מחייב בנייה ביו"ש", באתר עכשיו 14, 3 באוקטובר 2022.
  7. ^ ההתנחלויות ומצוקת הדיור - מבחר פרשיות מהחודשים האחרונים, באתר "מולד"
  8. ^ הנטל הביטחוני של ההתנחלויות, באתר "מולד"
  9. ^ פנינה שרביט ברוך ומיכל חטואל רדושיצק, חוקיות או לא חוקיות? – הצהרת פומפאו בעניין ההתנחלויות ומשמעויותיה מבט על, גיליון 1230 ,21 בנובמבר 2019
  10. ^ David Kretzmer and Yaël Ronen, The Occupation of Justice (עמ' עמודים 24–26, ופרקים 4 ו-10)
  11. ^ עמיחי כהן, הסדרה? בלאגן, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 27 בנובמבר 2016
  12. ^ אבן שושן, המילון החדש ב-3 כרכים, כרך 2, עמ' 842
  13. ^ ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק נ"ד
  14. ^ ב.צ. אופז, מקומץ מתנחלים - לישוב פורח בן 13,000 נפש, דבר, 15 בפברואר 1963
  15. ^ חיים ארלוזורוב, הפרובלמות הפיננסיות של בנין ארץ-ישראל, באתר פרויקט בן-יהודה
  16. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד אילון גלעד, מתי הפכו המתיישבים למתנחלים, ומדוע הם הופכים למתיישבים בחזרה?, באתר הארץ, 9 במרץ 2022
  17. ^ החלטות מועצת הביטחון של האו"ם מס' 242, 338, 1397
  18. ^ The White House, Office of the Press Secretary, (Cairo,Egypt)‎,‏ Remarks by the President on a Newbeginning, באתר הבית הלבן, 4 ביוני 2009(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  19. ^ - EU urges new Israeli government to accept Palestinian state, 28.03.2009
  20. ^ אתר למנויים בלבד יותם ברגר, מִפקד המתנחלים, באתר הארץ, 11 ביוני 2017
  21. ^ נתוני השנים על הקמת היישובים מתוך דו"ח של תנועת שלום עכשיו(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  22. ^ שרף: המרכז בפיתחת רפיח אבן פינה ליישוב עירוני, מעריב, 23 בפברואר 1973
  23. ^ דיין בעד הקמת העיר "ימית" ־ אך לא יעלה ההצעה בממשלת, מעריב, 25 באוקטובר 1972
  24. ^ יוסף חריף, ישראל מציירת את "מפת השלום עם מצרים, מעריב, 5 בינואר 1973
  25. ^ 1 2 לוח 2.7, שנתון סטטיסטי 1996(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  26. ^ אבי שילון, בגין, 1992-1913 , הוצאת עם עובד, 2007. עמוד 318
  27. ^ לוח 2.15, שנתון סטטיסטי לישראל 2013(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  28. ^ טליה ששון, חוות דעת (ביניים) בנושא מאחזים בלתי מורשים, עמ' 63; הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון, דו"ח על מעמד הבניה באזור יהודה ושומרון, עמ' 21
  29. ^ טליה ששון, חוות דעת (ביניים) בנושא מאחזים בלתי מורשים, עמ' 65
  30. ^ נדב שרגאי, כולם ידעו וכולם היו מעורבים, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2004
  31. ^ לוח 2.7, שנתון סטטיסטי 2001(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  32. ^ חוות דעת (ביניים) בנושא מאחזים בלתי מורשים, כתב המינוי של טליה ששון סעיף 3.2 - עמוד 6 בדו"ח ששון.
  33. ^ לוח 2.7, שנתון סטטיסטי 2006
  34. ^ צוות המשרוקית של גלובס, ‏אלוף הבונים: האם נתניהו האיץ את הבנייה מעבר לקו הירוק?, באתר גלובס, 5 באוקטובר 2020
  35. ^ משרד המשפטים: אישור עקרוני לחיבור ההתיישבות הצעירה באיו"ש לחשמל | חדשות 13, באתר רשת 13
  36. ^ שומפלבי, אטילה; לוקש, אלכסנדרה (2022-07-28). "במצפה כרמים מרוצים מהחלטת העליון: "אין סיבה להרוס, המדינה יישבה אותנו שם"". Ynet. נבדק ב-2022-08-30.
  37. ^ 1 2 אוכלוסיה, באתר שלום עכשיו
  38. ^ אורי חודי, ‏עלייה של כ-40% בהתחלות הבנייה למגורים בהתנחלויות, באתר גלובס, 3 במאי 2017
  39. ^ 1 2 טל שניידר, האבולציה של קווי היסוד: ממשלת ישראל ה-37 עושה צעד נוסף לכיוון סיפוח שטחי יו"ש, באתר זמן ישראל, ‏2022-12-29
  40. ^ עמיחי כהן, ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה-37 – קידום החלת ריבונות ביהודה ושומרון, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 30 בדצמבר 2022
  41. ^ אתר למנויים בלבד עמוס הראל, סגן הרמטכ"ל לשעבר קפלינסקי: ההתנחלויות מכבידות על הביטחון, באתר הארץ, 4 ביוני 2017
  42. ^ התנחלויות אינן שוות ביטחון, באתר המועצה לשלום ולביטחון
  43. ^ מקבים א, טו' לג-לד
  44. ^ חגי הוברמן, כשמנהיג הימין קרא לנסיגה חד-צדדית מהגליל, באתר "הצופה"
  45. ^ 1 2 נדב שרגאי, אוכלוסיית המתנחלים גדלה בשנה האחרונה בכ-5%, באתר הארץ, 12.9.06.
  46. ^ ר"מ אוסטרליה: החלטת האו"ם נגד ההתנחלויות מטרידה - וואלה! חדשות, באתר וואלה!, ‏2016-12-30
  47. ^ 1 2 אריאל כהנא, שרת החוץ האוסטרלית בעד ההתנחלויות, באתר nrg‏, 16 בינואר 2014
  48. ^ מתוך אמנת ז'נבה הרביעית, סימן ג' סעיף 49 באתר בצלם
  49. ^ 1 2 Israel: US Veto on Settlements Undermines International Law, Human Rights Watch, February 18, 2011
  50. ^ The Legal Status Of The West Bank And Gaza באתר האו"ם
  51. ^ UN experts say Israeli settlement expansion ‘tramples’ on human rights law, Relief Web, by the United Nations — "The illegality of the Israeli settlements is one of the most widely-accepted issues in modern international law."
  52. ^ 1 2 Orna Ben-Naftali, Aeyal M. Gross, Keren Michaeli, Illegal Occupation: Framing the Occupied Palestinian Territory, 23 Berkeley Journal of International Law (2005) 551-614
  53. ^ Michael Curtis, International Law and the Territories, Harvard International Law Journal, 32(2), Spring 1991, pages 464-465
  54. ^ סטיבן שוובל, מאמר משנת 1970 במגזין The American Journal of International Law
  55. ^ https://blogs.timesofisrael.com/why-israeli-settlements-are-not-a-violation-of-international-law/
    Israel and Palestine, Assault on the Law of Nations” discourse 2, pg. 179-181.
    תמצית של הספר:
    https://www.strateias.org/international_law.pdf
  56. ^ Bricks and Stones: Settling for Leverage; Palestinian Autonomy
  57. ^ טליה איינהורן (מאמר), ארץ-ישראל ויישובה במשפט הבינלאומי, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 26 במאי 2003
  58. ^ בג"ץ 223/67, פ"ד כב(1), 441
  59. ^ אליקים העצני, דעה: הדלת לסיפוח יו"ש עדיין פתוחה, באתר ערוץ 7, 18 בספטמבר 2009
  60. ^ The Mandate for Palestine July 24, 1922, Israel Ministry of Foreign Affairs
  61. ^ אליאב שוחטמן, "תזכורת: הבסיס המשפטי האיתן של ההתיישבות היהודית ביו"ש", מקור ראשון, גיליון 714, י"א בניסן התשע"א, 15 באפריל 2011
  62. ^ מכתב לאו"ם: הצעת החלטה בעצרת הכללית להכרה במדינה פלסטינית ב"גבולות 67" – מהלך בלתי חוקי, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 24 במאי 2011(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  63. ^ Michael Curtis, International Law and the Territories, Harvard International Law Journal, 32(2), Spring 1991, page 487
  64. ^ Freedom of movement and population transfer, Office of the United Nations High Commissioner for Human Rights Geneva, Switzerland 28 August 1997(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  65. ^ 1 2 Israeli Settlements and International Law, Israel Ministry of Foreign Affairs, May 20, 2001(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  66. ^ אלן בייקר, ההתנחלויות: סילוף אמנת ז’נבה והסכמי אוסלו, 14 בינואר 2011(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  67. ^ Michael Curtis, International Law and the Territories, Harvard International Law Journal, 32(2), Spring 1991, page 493
  68. ^ נייר עמדה של משרד החוץ בממשלת ישראל על ההתנחלויות במשפט הבינלאומי
  69. ^ Nicholas Rostow, WALL OF REASON: ALAN DERSHOWITZ v. THE INTERNATIONAL COURT OF JUSTICE Alb. L. Rev. 2008;71:953
  70. ^ Allan Gerson, Israel, the West Bank and International Law. Routlege, 1978. p. 173.
  71. ^ United Nations Security Council Resolution 446 (1979)
  72. ^ 1 2 Legal Consequences of the Construction of a Wall in the Occupied Palestinian Territory, חוות דעת של בית הדין הבינלאומי לצדק, בעמ' 184, פיסקה 120.
  73. ^ ; Falk, Richard A. ; Weston, Burns H., The Relevance of International Law to Palestinian Rights in the West Bank and Gaza: In Legal Defense of the Intifada. Harv. Int'l. L. J. 1991;32:129-157. 144
  74. ^ אריאל כהנא, חוקר אמריקאי: רק מישראל דורשים לפנות התנחלויות, באתר nrg‏, 14 ביוני 2013
  75. ^ Dietrich Rauschning, Katja Wiesbrock, Martin Lailach, Key resolutions of the United Nations General Assembly, 1946-1996, page 151
  76. ^ Dietrich Rauschning, Katja Wiesbrock, Martin Lailach, Key resolutions of the United Nations General Assembly, 1946-1996, page 152
  77. ^ Dietrich Rauschning, Katja Wiesbrock, Martin Lailach, Key resolutions of the United Nations General Assembly, 1946-1996, page 169
  78. ^ Gilead Ini, Yet Another Stephen Walt Falsification, February 25, 2011
  79. ^ דורי גולד, בריאיון לרזי ברקאי
  80. ^ ציוץ בטוויטר
  81. ^ "H.Res.11 - Objecting to United Nations Security Council Resolution 2334 as an obstacle to Israeli-Palestinian peace, and for other purposes."
  82. ^ סוכנויות הידיעות‏, ר"מ אוסטרליה: החלטת האו"ם נגד ההתנחלויות מטרידה, באתר וואלה!‏, 30 בדצמבר 2016
  83. ^ Glenn Kessler, 1979 State Dept. Legal Opinion Raises New Questions About Israeli Settlements, June 17, 2009, Washington Post
  84. ^ Rand Palestinian State Study Team, Building a Successful Palestinian State, page 16, remark 8
  85. ^ Statements on American Policy toward Settlements by U.S. Government Officials – 1968-2009(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  86. ^ נדב פרי, קלינטון לפני הטלת הווטו: "ההתנחלויות לא חוקיות", באתר של "רשת 13", 20 בפברואר 2011 (במקור, מאתר "nana10")
    קלינטון: "ההתנחלויות הישראליות אינן לגיטימיות", באתר וואלה!
  87. ^ Secretary of State Mike Pompeo announces reversal of Obama-era stance on Israeli settlements, באתר חדשות CBS,‏ 18 בנובמבר 2019
  88. ^ נתניהו לטראמפ: "תיקנת עוול היסטורי", באתר הידברות
  89. ^ מזכ"ל האו"ם: הבנייה בשטחים מנוגדת לחוק הבינ"ל, באתר וואלה!‏, 03 ביוני 2008
  90. ^ אתר למנויים בלבד ברק רביד, ההנחיות החדשות של האיחוד האירופי בנוגע להתנחלויות: המסמך המלא, באתר הארץ, 16 ביולי 2013
    אתר למנויים בלבד ברק רביד, פרטי הדיונים נחשפים - החרם האירופי: הבריטים ביקשו להטיל את הסנקציות גם על כל ישראלי מעבר לקו הירוק, באתר הארץ, 18 ביולי 2013
  91. ^ Israel, the Conflict and Peace: Answers to frequently asked questions,‏ Are Israeli settlements legal?‎, באתר משרד החוץ של מדינת ישראל, נובמבר 2007(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  92. ^ עמית ולדמן - ישן 4, ‏הרשות הפלסטינית תקרוס? "משבר חסר תקדים", באתר ‏מאקו‏‏, ‏25 באפריל 2019‏
    AFP, האום: הבנייה בהתנחלויות התגברה בחודשיים האחרונים, באתר nrg‏, 29 באוגוסט 2016
  93. ^ נדב שרגאי, דו"ח: 32% מההתנחלויות - על שטח פלסטיני פרטי, באתר הארץ, 14 במרץ 2007
  94. ^ איתמר אייכנר, ביה"ד האירופי החליט: מדינות האיחוד מחויבות לסמן תוצרת מהתנחלויות, באתר כלכליסט, 12 בנובמבר 2019
  95. ^ ניצן קידר, הונגריה נגד אירופה: לא תסמן מוצרים מיו"ש, באתר ערוץ 7, 16 בנובמבר 2015
  96. ^ עדו בן פורת, השומרון משיב מלחמה - חברי הפרלמנט האירופי יילחמו בקמפיין ההסתה נגד המתנחלים, באתר ערוץ 7, 12 בפברואר 2022
  97. ^ Country of Origin Marking of Products from the West Bank and Gaza, באתר Federal Register, ‏23 בדצמבר 2020 (באנגלית).
  98. ^ דוגמאות:
  99. ^ עקיבא אלדר, הארץ (מאמר דעה)‏, המתנחלים יכולים להישאר בפלסטין, באתר וואלה!‏, 25 באוגוסט 2008(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  100. ^ זאב גלילי, ההסתה שהכשירה את חורבן קטיף
  101. ^ בילי מוסקונה לרמן, ריאיון עם עו"ד לאה צמל, מוסף מעריב, 30 באפריל 1993
  102. ^ אבישי בן חיים, הרב של עופרה הגיש תלונה: פרופ' שטרנהל מסית לרצח, באתר ynet, 16 במאי 2001
  103. ^ הבטחון הלאומי וההתנחלויות (עמ' 15-14), באתר מולד
  104. ^ מצע מפלגת העבודה מימד, אתר הבחירות לכנסת ה-16
  105. ^ מצע מפלגת העבודה לכנסת ה-18, אתר שלי יחימוביץ'
  106. ^ אולמרט: אשמור על גושי ההתיישבות והבקעה, באתר וואלה!‏, 07 בפברואר 2006
  107. ^ ניר יהב‏, "אולמרט לא הסכים לפנות גושי התנחלויות", באתר וואלה!‏, 26 באפריל 2008
  108. ^ מצע "קדימה" יכלול הקמת מדינה פלסטינית מפורזת ושמירה על י-ם וגושי ההתנחלויות, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2005
  109. ^ עוזי ברוך, נתניהו: חלק מההתנחלויות יישארו מחוץ לישראל, באתר ערוץ 7
  110. ^ Shabtay Bendet, נתניהו טוב רק למתנחלים - עשור לסיפוח הזוחל תחת נתניהו | דוח מסכם של שלום עכשיו, באתר שלום עכשיו, ‏2019-04-08
  111. ^ אברמוביץ', אמנון (2019-08-14). "השמאל ויתר על הסדר מדיני והרים ידיים". Ynet. נבדק ב-2022-10-23.
  112. ^ לפיד טען שרוב העם בעד מדינה פלסטינית - אך האם הסקרים תומכים בכך?, באתר www.maariv.co.il
  113. ^ Hagit Ofran, ממשלת שינוי לרעה, באתר שלום עכשיו, ‏2021-10-28
  114. ^ טליה רוט, סקר: הציבור בעד יהודה ושומרון, באתר ערוץ 7, 13 באפריל 2008.
  115. ^ מרים ביליג, חנה גנדל גוטרמן ועידית מילר, הזדמנות ליצירת 'שלום יומיומי': עבודה משותפת של יהודים ופלסטינים באזור התעשייה ברקן, מחקרי יהודה ושומרון קובץ כ"ה 2016
  116. ^ נדב שרגאי, המתנחלים מחליפים את חברי הקיבוצים, גם בכנסת, באתר הארץ, 26 באפריל 2004; טל שניידר, מפת הח"כים: גיאוגרפיה היא עניין של אידיאולוגיה, באתר הארץ, 25 ביוני 2012
  117. ^ אפרת וייס וכתבי ידיעות אחרונות, הובאו למנוחות נרצחי הפיגוע באיתמר, באתר ynet, 21 ביוני 2002
  118. ^ כתבי ynet, ניצולות הפיגוע באלון מורה התחבאו מתחת לשולחן בסלון, באתר ynet, 29 במרץ 2002
  119. ^ חמישה מתלמידי המכינה הקדם-צבאית בעצמונה נרצחו בהתקפת מחבל, באתר ערוץ 7, 8 במרץ 2002
  120. ^ מסרב? תועבר להגמ"ר, באתר ערוץ 7, 7 במרץ 2005
  121. ^ הסכמה שבשתיקה, מרץ 2001, בצלם, עמוד 6
  122. ^ עוז רוזנברג, הזמינו סמים להתנחלויות וזוכו - כי הן אינן בישראל, באתר הארץ, 9 במרץ 2012
  123. ^ צו בדבר העסקת עובדים במקומות מסוימים (יהודה והשומרון) (מס' 967) התשמ"ב-1982
  124. ^ שכר מינימום - יהודה ושומרון, באתר של עו"ד רונן פרידמן
  125. ^ בג"ץ 1234/10 א. דינמיקה אחזקות 2002 בע"מ נ' המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון ואחרים, ניתן ב-21 ביולי 2010
  126. ^ אתר למנויים בלבד ברק רביד, נתניהו "קבר" את הצעת חוק של ח"כ סטרוק להחלת חוק ישראלי בגדה המערבית, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2013
  127. ^ אריק בנדר, הצעת החוק שתובא לוועדת השרים: "סיפוח דה פקטו של השטחים", מעריב אונליין, 8 בנובמבר 2014
  128. ^ רע"א 4290/16 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("פול") נ' פלוני ואחרים, ניתן ב-25 בינואר 2017
  129. ^ חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003, ס"ח 1892 מ-1 ביוני 2003, פרק ח': מס הכנסה
    דוד שי, מס הכנסה – הנחה לתושבי יישובים מסויימים, באתר חילן
  130. ^ שינויים ברשימת היישובים המזכים בהטבות מס, באתר רשות המסים בישראל, 11 בינואר 2016
  131. ^ עדיפות להתנחלויות על פני יישובים שספגו טילים, באתר ynet, 31 בדצמבר 2012
  132. ^ הודעות על התנחלויות והיאחזויות שאושרו לפי תקנה 12 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964, באתר משרד הכלכלה והתעשייה