תמרה כהן

תמרה כהן (1926 - אפריל 1959), המכונה "הנערה מטבחה", הייתה מייסדת משק חקלאי באזור טבחה שלחוף הכנרת.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בפתח תקווה, בתם היחידה של בן ציון ופירה-אסתר (איזנבט) כהן. סבה מצד אימה היה רופא העיניים ד"ר יעקב הללי איזנבט, וסבה מצד אביה היה ד"ר אליהו כהן, רופא ועד המושבה. בגיל 13 נפרדו הוריה, וכהן המשיכה לחיות עם אימה, השתים נדדו מעיר לעיר ומבית-ספר לבית-ספר, עד שמסיבות כלכליות עברה לפנימייה של קולג' קתולי בירושלים. תמרה לחמה במלחמת העצמאות (את זכרונותיה מאותה תקופה סיכמה בספר בשם "היה היה", שלא פורסם). לאחר המלחמה, חרף חלומה ללמוד באוניברסיטת קולומביה, עבדה כפקידה בבנק אנגלו-פלשתינה.

בגיל 25 (יש מקורות הטוענים שבגיל 20) עזבה את עבודתה בבנק ואת מגוריה בתל אביב (בבית האחרון ברחוב הירקון דאז) ועברה אל טבחה שעל חוף הכנרת, אזור אותו הכירה עקב קשריו של אביה, אשר חכר ועיבד אדמות חקלאיות באזור. בתחילה גרה בביתם של משפחת אבו שקארה, אשר נשק למי האגם. לאחר מאבק בירוקרטי ארוך עם הסוכנות, המחלקה להתיישבות, הממשל הצבאי והכנסייה, חתמה תמרה על חוזה חכירה על שטח אדמה סמוך לכנסיית הלחם והדגים – ארבעים דונם וחצר גדולה משטח הכנסייה וכן שדה מרעה בן 1800 דונם.

בתחילה ניסתה לגדל עגבניות, אך כשאלה לא הצליחו, עברה לגידול עדרי צאן. לצורך כך, משכה תמרה מהכפר מע'אר משפחה ערבית בת שמונה נפשות והעסיקה אותה בתנאי אריסות, תוך שהיא מתגוררת איתם וישנה על רצפת בית בזלת נטוש בשטח שחכרה מהכנסייה. תוך שנה הכיל המשק 20 דונם גידולי חיטה, 80 תרנגולי הודו, 70 תרנגולות, 52 כבשים, 50 ברווזים, פרה ועגל וזוג ברבורים. בהמשך גידלה גם עדר חזירים, אך לאחר ביקורת של משרד הבריאות, נקנסה על כך שפעלה ללא רישיון ולא שמרה על תנאים סניטריים.

עם השנים הפכה תמרה לדמות מוכרת באזור. משה דיין, באותה העת היה אלוף פיקוד הצפון, עזר לה והתעניין איך מצליח גידול העגבניות שלה. הקאדי של נצרת הזמין אותה לארוחות ערב ולשיחות על דת ופוליטיקה. נזירים ונזירות באו לבקרה. סוחרים היו מגיעים לקנות צאן ממשקה, ולהתייעץ איתה לגבי קניית בקר^[1].

תמרה חלמה על בניית בית גדול לשפת הכנרת. לצורך כך קנתה חלקת אדמה במושבה מגדל וביקשה מבן כיתתה, האדריכל נחום זולוטוב, לתכנן לה בית בעל עשרה חדרים לפחות, עם חדר עבודה הצופה אל הכנרת. בדירתה בתל אביב אגרה תמרה ריהוט מפואר, כולל מערכת כלי בדולח ל-24 אנשים.

בגיל 32 אובחנה כחולה בסרטן הקיבה, ונאלצה לחזור לגור בתל אביב לצורך טיפולים. שנה לאחר מכן, בגיל 33, נפטרה. היא נקברה בבית העלמין קריית שאול^[2]. על קברה הונחה אבן בזלת מהגליל שעליה הכתובת "תמרה כהן - הנערה מטבחה". לאחר פטירתה ובמלאת שנה לפטירתה פורסמו בעיתונות הספדים תחת הכותרת "הנערה מטבחה" ו"אגדה ושמה תמרה".

"בית תמרה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירה-אסתר כהן, אימה של תמרה, החליטה להתמודד עם אובדן בתה בכך שתגשים את חלומה של תמרה ותקים בית באזור בו חיה ועבדה. לצורך כך נעזרה באדריכל נחום זולוטוב, אשר תכנן עבורה את המבנה. אברהם הרצפלד, איש תנועת העבודה, גייס אישור ממינהל מקרקעי ישראל לבניה של בית צפון-מזרחית לכנסיית הלחם והדגים, ואף לטעת מקום כרם זיתים. הבית שתוכנן היה צנוע יותר מחלומה של תמרה, וכלל חדר אחד גדול וחדר רחצה, וקירותיו היו צבועים תכלת.

הבית, אשר נבנה מכספים שאימה של תמרה אספה וחסכה בעמל רב בעבודתה במברקה בתל אביב ומהלוואות שלקחה, הושלם בתחילת שנות השישים. פירה-אסתר מילאה את הבית ברהיטים העתיקים, התמונות ומאות הספרים שאגרה יחד עם בתה, וחילקה את זמנה בין הבית בטבחה לביתה בתל אביב, נוסעת באוטובוס לטבריה עם כלבה "מרלון", קונה מצרכים לחודש, נוסעת במונית אל הבית בטבחה ולא יוצאת ממנו במהלך החודש, חיה בבדידות רבה ולבושה תמיד בשחור.

בבוקר קיצי בספטמבר 1982 נמצאה פירה-אסתר ללא רוח חיים על ידי עובד תחזוקה של כנסיית הר האושר הסמוכה, כאשר היא שרועה על הספה בביתה וספר בידיה. היא נקברה סמוך לבתה, וגם על קברה הוצבה אבן בזלת.

עם פטירתה של פירה-אסתר, חזר השטח עליו עומד הבית לרשות מינהל מקרקעי ישראל, חפצי הבית נאספו על ידי בני משפחתה, והבית נעזב.