תקוה וינשטוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תקוה וינשטוק
תקוה וינשטוק, 1952
תקוה וינשטוק, 1952
לידה 11 בדצמבר 1925
צרפתצרפת פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 בדצמבר 2022[1] (בגיל 97)
ישראלישראל תל אביב-יפו, ישראל
מדינה ישראלישראל ישראל
תקופת הפעילות 19482022 (כ־74 שנים)
מעסיק מעריב עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג ירוחם לוריא עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
תקוה וינשטוק, 2018

תקוה וַינשטוק לוריא (11 בדצמבר 192512 בדצמבר 2022) הייתה עיתונאית ישראלית, חברת מערכת "מעריב".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקוה וינשטוק נולדה בשנת 1925 בשם תקוה נאדיה כהן, בתם של ד"ר נפתלי כהן וצלה לבית אטינגון,[2] ילידת רוסיה, בת למשפחה עשירה של חסידי חב"ד. הוריה נישאו בארץ ישראל ולאחר נישואיהם עברו להתגורר בפריז בירת צרפת, שם נולדה בתם. הנישואים לא עלו יפה; לאחר גירושיהם שבה אמה לפתח תקווה, ואילו אביה השתקע בצרפת.

וינשטוק גדלה בפתח תקווה. בשנת 1935 נישאה אמה לד"ר יהודה (צבי אריה) (הירש לייב) וינשטוק (לימים יששכרי) (1909–1965). וינשטוק, יליד ורשה, היה מורה בתיכון ומפקח של רשת "תרבות" העברית בפולין, מפעילי "הפועל המזרחי" שעלה לארץ ישראל ב-1926. בארץ ישראל עבד כעורך דין בתל אביב ופעל כעסקן ציבורי בענייני קק"ל וקרן היסוד.[3]

התחנכה בבית ספר עממי במושבה ובגימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה.[דרושה הבהרה] לאחר מכן המשיכה ללימודי ספרות והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. הייתה יו"ר ויצו הצעירה.

את דרכה העיתונאית החלה ביומון "הבוקר", ובשנת 1949, כשהייתה בת 22, החלה לכתוב כתבות ופיליטונים בעיתון "מעריב".[4] היא המשיכה לכתוב ב"מעריב" אל תוך שנות ה-80[5] ובמשך שנים רבות הייתה חברת מערכת "מעריב" ו"את".[6] בנוסף כתבה מדורים ב"על המשמר", ב"משמר לילדים" ועוד.

בשנת 2020 קיבלה אות יקירת העיר תל אביב-יפו.[1]

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישאה לירוחם לוריא (1914–1977), משורר, מתרגם ועורך, נכדו של אהרן שלוש, ממייסדי נווה צדק. בראשית שנות ה-60 נולד בנם היחיד, יששכר (שָׂכִי) לוריא.

דודתה (אחות אמה) הייתה הפסנתרנית נדיה אטינגון-רייכרט (ובן זוגה – ישראל רייכרט, מחלוצי המחקר החקלאי בישראל).

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נמרים בעין גדי, תל אביב: י’ גולן (סדרת ברקאי לפרוזה מקורית לילדים ולנוער), תשנ"ו 1996. (ספר לילדים)
  • בעקבות האב האבוד; ציורים: מנחם לרון, תל אביב: חלונות, תשס"ז 2007. (סמי־אוטוביוגרפי; לבני הנעורים)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תקוה וינשטוק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]