הצבא היהודי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הצבא היהודיצרפתית: Armee Juive) היה שמה של קבוצת מחתרת יהודית ציונית בצרפת הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה שעזרה להציל יהודים רבים, מהחשובות שפעלו בקרב ארגוני ההתנגדות הצרפתיים[1].

פעילי המחתרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלגולו הראשוני של הארגון החל סוף יולי 1940 בפגישה של ארבעה ציונים רוויזיוניסטים: אברהם פולונסקי (אנ') ואשתו אז'ני והמשורר דוד קנוט ואשתו אריאדנה סקריאבינה[2]. על פי יהודה בן דוד "בפגישה זו ראה פול (אברהם פולונסקי) מאוחר יותר את היום שבו הפכה 'היד החזקה' מרעיון למציאות"[3]. עד אוקטובר 1940 הצטרפו לארגון לוסיין לובלין ודיקה יפרויקין,[4] שניהם חברים במפלגת פועלי ארץ ישראל, לאונרד זופרנר, איש השומר הצעיר, וסוניה גרונר, אחותה של אז'ני[5]. האנשים האלה הקימו ארגון חשאי שנקרא "היד החזקה" והחלו לגייס חברים אחרים על בסיס אישי. פעילות הארגון החלה בסוף 1940[6]. בין החברים הראשונים שגויסו למחתרת הייתה קבוצת לימוד תורנית בהנהגתו של פאול רויטמן[7]. ב-4 ביוני 1941 אז'ני פולונסקי נפטרה ממחלה קשה[8].

תחילת דרכה של המחתרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסוט 1939 אברהם פולנסקי ואשתו אוז'יני החליטו להקים מחתרת יהודית ששמה יהיה "היד החזקה". שם זה מביע את השקפת עולמם -לא עוד קבלת הגורל בהרכנת ראש, אלא יכולת לעצב, לשנות ולהשפיע. בנוסף, שם זה כולל גם את הפסוק "ביד חזקה ובזרוע נטויה".

משהתרחבו שורותיה ונוספו אליה עוד חברים רבים, קיבלה המחתרת שם חדש: "הצבא היהודי"., "היד החזקה" הייתה לגרעין קשה וחשאי בתוך "הצבא היהודי", ובסך הכל היו בשורותיה כ-250 איש בלבד. בשונה מ"הצבא היהודי", אשר עתיד היה להתפרק בתום מלחמה, נותרו מטרותיה ארוכות הטווח  של "היד החזקה" גם לאחר המלחמה.  

פעילות המחתרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1942 הוקם בטולוז "הצבא היהודי" AJ כאיחוד של כל תנועות ההתנגדות היהודיות. לאחר מכן התפתח ל Organization Juive de Combat ‏(.O.J.C) (ארגון יהודי לוחם), שכלל איחוד של תנועות נוער ומספר זרמים פוליטיים ביהדות צרפת. מנהיגיה היו אברהם פולונסקי (אנ'), המשורר דוד קנוט ואשתו אריאדנה סקריאבינה והסוציאליסט אהרון ליסין לובלין.

מטרת המחתרת הייתה התנגדות אקטיבית וחמושה כנגד הנאצים והצלת יהודים. המפקדה ישבה בטולוז והוקמו יחידות מחתרת בערים שונות, בהם ניס, פריז וליון שעסקו באימונים, ביצוע פעולות חבלה, הסתרת אנשים, מעבר חשאי של לוחמים לספרד על מנת להצטרף אל כוחות בעלות הברית וקיימו קשרים עם המחתרות הצרפתיות במקומות פעילותם. במחוז טארן הוקמה בקרב המחתרת יחידת לוחמים, שהייתה מסונפת לחילות הפנים הצרפתיים (FFI), לחמה תחת דגל כחול לבן ונטלה חלק בקרבות הקשים שניהלו החילות. אנשי המחתרת עסקו בהגנה על יהודים, ובכללם המהגרים שזרמו באותה עת לצרפת, כולל רדיפה כנגד מלשינים ומסגירי יהודים (בין היתר חוסלה על ידם בניס כנופיה של "מזהי יהודים" שעבדו בשירות הנאצים), הסתרת ילדים יהודים, יהודים חרדים ואנשים נוספים מקבוצות סיכון בחוות מרוחקות ובמנזרים, חברים הצטרפו לוקת עזרה הומניטרית שארגונים יהודיים שלחו דרך שווייץ, והעברת כ-300 פליטים דרך הגבול לשווייץ וספרד.[דרושה הבהרה] אחת מהמשימות הקשות והמסוכנת הייתה הברחה מעבר לגבול של ילדים שהוריהם גורשו למחנות ריכוז. בכל קבוצה היו עד 30 ילדים בגילאי 7 עד 12, שאותם העבירו ברכבות. מטרתם הייתה להעביר יהודים במסע דרך הגבולות עד לארץ ישראל.

בראשית 1942 נוצר קשר ישיר בין אברהם פולנסקי ואנשיו לבין מרק ירבלום, אשר הוברח לשווייץ ושימש איש קשר לרגל ההצלה, שמימנה את צורכיהם של הארגונים היהודיים בצרפת, ובהם "הצבא היהודי". ירובלום דיווח למוסדות הסוכנות בארץ ישראל על קיומה של המחתרת ועל פעילותה. בזכות כך הקשר עם הג'וינט התהדק עד כדי כך, שמפקדת הצבא היהודי הייתה גוף שבאמצעותו חולק הכסף שהעמיד הג'וינט לרשות הארגונים היהודיים בצרפת.

בדצמבר 1942 הוקם גוף שאיחד את "הצבא היהודי", הצופים היהודיים וארגון הנוער הציוני. האיחוד סייע לפול בקבלת גיבוי ציבורי, אשר אפשר לו להשיג יותר אמצעים כספיים. בראש הגוף עמדה וועדה שבין חבריה היו הרב רנה קפל, יוסף פישר ודיקה יפרויקין. הוועדה לא הכתיבה מדיניות, אלא סייעה לפעילות בדרכים שונות, חומריות וציבוריות.

הגסטפו ערך מצוד נרחב אחר חברי המחתרת והצליח ללכוד את חלקם. ביולי 1944 חוסלה הקבוצה בפריז כשנעצרו 25 לוחמים, חלקם בדירת מסתור בה נפגשו. הם עונו ונשלחו ברכבת הגירוש האחרונה שיצאה ממחנה דראנסי ב-17 באוגוסט 1944. 14 מהם הצליחו להימלט בקפיצה מן הרכבת[9]. זמן מועט לאחר מכן הגיע הרגע לו תכננו אנשי "הצבא היהודי" פעולות רבות- דרום צרפת השתחררה מיד הגרמנים.

ב-10 בנובמבר 1944 הוקם "ארגון ותיקי המחתרת", ונוצר קשר ראשון בין בכירי המפקדה של "הצבא היהודי" לבין דוד בן-גוריון, בעת שערך ביקור בפריז. עתה קיבל ההסכם שנחתם בשעתו בין מפקדת "הצבא היהודי" לבין ארגון ההגנה בארץ ישראל תוקף מעשי.

שבועת המחתרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבועת המחתרת כללה את הטקסט הבא:

"בהניחני את ידי הימנית על דגל כחול ולבן,
אני נשבע אמונים לצבא יהודי
וציות למנהיגיו.
אנשיי שיקומו לתחיה,
ארץ ישראל תבנה מחדש.
חופש או מוות."

סגירת שורותיה של המחתרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן לא רב לאחר שיחרור צרפת משלטון הגרמנים, שינה הצבא היהודי את שמו ל-"ארגון יהודי לוחם". (אי"ל), אנשי המחתרת פעלו לא מעט בתוך ארגון זה אך זמן לא רב לאחר מכן, בסוף דצמבר 1944, החליטו חברי "אי"ל" לפרק את הארגון למרות שהחלטה זו הייתה קשה לרבים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ענת גואטה, הצבא היהודי בצרפת: קורותיה של מחתרת ציונית לוחמת, תל אביב: משרד הביטחון, 2001
  • צילה הרשקו (אנ')ההולכים בחושך יראו אור, הרזיסטנס היהודי בצרפת שואה ותקומה: 1949-1940, אפי מלצר בע"מ, 2018
  • יהודה בן-דודביד חזקה. אברהם פולונסקי והמחתרת היהודית בצרפת במלחמת העולם השנייה, משרד הביטחון, 2002, ISBN 965-05-1189X
  • Anny Latour, The Jewish Resistance in France (1940 – 1944), New York: Holocaust Publications, Inc, 1981
  • Contribution à l'histoire de la résistance juive en France, 1940-1944 by David Knout, Editions du Centre, 1947.
  • Blessed is the match: the story of Jewish resistance by Marie Syrkin, Jewish Pubn Society, 1976.
  • Les Juifs dans la résistance et la libération: histoire, témoignages, débats by Yves-Claude Aouate and Anne Grynberg, 1985.
  • Sephardi Jews in occupied France: under the tyrant's heel, 1940-1944 by Gitta Amipas-Silber, Rubin Mass, 1995.
  • Jews in France during World War II by Renée Poznanski and Nathan Bracher, Brandeis University Press, 2001.
  • L'armée juive clandestine en France: 1940-1945 by Raphaël Delpard, Page après page, 2002.
  • Abraham Polonski and the Jewish resistance in France during the Second World War by Yehuda Ben-David, Yaʻel Zaidman, Miśrad ha-bitaḥon, 2002.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צרפת - פרטיזנים ולוחמי מחתרות, באתר הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה
  2. ^ גואטה, עמ' 30.
  3. ^ בן-דוד, עמ' 81.
  4. ^ ערך על יפרויקין באנציקלופדיה של השואה באתר יד ושם
  5. ^ בן-דוד, עמ' 86—89.
  6. ^ גואטה, עמ' 44.
  7. ^ תנועות הנוער הציוניות בצרפת והאחדות בעולם היהודי 1940 — 1944 מאת רנה פוזננסקי, אתר יד ושם
  8. ^ בן-דוד, עמ' 93.
  9. ^ הצבא היהודי, באתר יד ושם