תקליטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תקליטון "½3
תקליטוני ½3 אינץ', ¼5 אינץ', ו-8 אינץ'
רכיבים:
1. לשונית מגן
2. נקודת המוקד
3. תריסים
4. עטיפת פלסטיק
5. נייר מעגלי המגן על הדיסק הפנימי
6. דיסק מגנטי
7. סקטור

תקליטון הוא אמצעי לאחסון נתונים וגיבוי קבצים, על דיסקה שטוחה מחומר פלסטי המצופה בשכבה של חומר הניתן למגנוט בדומה לסרט מגנטי עגול ושטוח. התקליטון ידוע יותר בשמו האנגלי, דיסקט (diskette), אשר זכה לתפוצה רבה יותר מאשר המקבילה העברית. המושג הרשמי באנגלית הוא Floppy disk.

דגמי תקליטונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוטרו של התקליטון הנפוץ ביותר לפני יציאת התקליטון משימוש היה ½3 אינץ', וניתן לאחסן עליו נתונים בנפח של 720 קילובייט בדגמים הישנים (Double Density), או כפול מזה, 1.44 מגהבייט, בדגמים החדשים (High Density).

מוקדם יותר היו נפוצים תקליטונים בקוטר ¼5 אינץ' (בקיבולת 360KB ו-1.2MB) ואף בקוטר 8 אינץ', אך אלו הכילו פחות נתונים מאשר אחיהם החדשים מכיוון שהשתמשו בטכנולוגיות מיושנות.

מבנה התקליטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקליטון בנוי מדסקה עגולה, העשויה מחומר פלסטי שמצופה בשכבה דקה של אבקת תחמוצת ברזל. לצורך הגנה מלכלוך או פגיעה פיזית, דסקה זו סגורה באריזה פלסטית חיצונית. בתקליטון בקוטר ½3 אינץ' ישנם שני חורים המתאימים לטבעות שבקלסר סטנדרטי, ומאפשרים השחלה של התקליטון על טבעות הקלסר. הדסקה מסתובבת, בקצב קבוע, ותוך כדי כך מאפשרת מגנוט או קריאה של נתונים (בדומה למגנוט על סרט מגנטי). מגנוט הנתונים נעשה משני צדי הדסקה, במסלולים מעגליים שמיקומם (מרחקם מקצה הדסקה) קבוע.

כונן תקליטונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כונן תקליטונים

רכיב החומרה במחשב המשמש לקריאת התקליטונים ולכתיבה עליהם הוא כונן התקליטונים (מסומן רבות כ-FDD, באנגלית: Floppy Disk Drive). הכונן היה רכיב סטנדרטי שהיה קיים בכל המחשבים האישיים וברוב המחשבים הניידים שיוצרו עד תחילת שנות ה־2000. עבור מחשבים ניידים שלא כללו כונן תקליטונים מובנה היו כוננים חיצוניים, אותם ניתן היה לשאת בנפרד ולחבר למחשב בשעת הצורך.

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקליטונים היו נפוצים מאוד בשנות השמונים והתשעים ונעשה בהם שימוש ביתי בפלטפורמות מחשב אישי כמו Apple II, מקינטוש, Commodore 64 ,Amiga ו-IBM PC. השימוש העיקרי של התקליטונים היה הפצת תוכנות ומשחקים, העברת נתונים בין מחשבים ויצירת גיבויים קטנים. לפני הופעת הכונן הקשיח שימשו התקליטונים גם לאחסון מערכות הפעלה ויישומים אחרים.

חסרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף שנות התשעים פחת השימוש בתקליטונים, בעיקר בשל הופעת התקנים חדשים (תקליטורים, דיסק און קי, כונני ZIP) שפתרו את רוב הבעיות הקיימות בתקליטונים. לתקליטונים שלושה חסרונות עיקריים:

אמינות 
לתקליטונים אורך חיים קצר. פגיעות פיזיות קלות עלולות להפוך תקליטון לבלתי-קריא, ולגרום לאובדן הנתונים. גם שדות מגנטיים, וכן תנאי טמפרטורה ולחות מסוימים עלולים לפגוע בקלות בתקליטון.
נפח אחסון 
עם התפתחות המחשבים חל גידול מהיר בנפח הקבצים ובכמויות הנתונים המעובד במחשב, ובסוף שנות התשעים הנפח בן 1.44 המגהבייט הפך כמעט בלתי-שימושי.
מהירות קריאה/כתיבה 
קריאה וכתיבת הנתונים איטיות מאוד. לדוגמה, מעבר על כל הנתונים בתקליטון בנפח 1.44 מגהבייט אורך כדקה.

עם זאת, התקליטונים עדיין נמצאים בשימוש במחשבים ישנים שאינם מצוידים בטכנולוגיית USB כך שתקליטונים עדיין משמשים להעברת קבצים קטנים בין מחשבים כאלו.

כיום השימוש בתקליטונים כמעט ולא קיים, פרט לשימושים כגון עדכון ה BIOS, או התקנת מערכות הפעלה ישנות (כגון Windows 95, 98, ME שמצריכות דיסקט אתחול או DOS), במערכת XP (מ-2001\11 עד 2014\4) אפשר לשחזר סיסמה באמצעים של מיקרוסופט רק עם דיסקטים ובשביל דברים נוספים במערכת XP יש שימוש רק בדיסקטים, בהמשך מערכות ההפעלה של מיקרוסופט כבר נפטרו לחלוטין מהדיסקטים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]